ביקורת ספרותית על הרץ במבוך - הרץ במבוך #1 מאת ג'יימס דשנר
ספר לא משהו

---

גילינו קיר נוסף של מדפי ספרים בחנות.
אני לא מבינה איך לא ראינו אותו עוד קודם. הוא פשוט היה... שם. ולא ראינו אותו.
באמת.
בכל מקרה, אחרי הגילוי המפתיע של קיר שלם של אושר מרוח על דפים, היה לנו מבחר די גדול, וחזרנו הביתה עם שקית די כבדה. זה התחיל ב"חור שברעש", "האימפריה האחרונה", "עונת העצמות", "הבחירה", והסתיים בספר הזה- "הרץ במבוך."

עכשיו, ג'יימס דשנר... מאיפה השם מוכר לי? אה, נכון. "מרד בזמן". זה מסביר כמה דברים, כמו כל האירועים שקורים ביום אחד, וכל האנשים שתומס מתחבר אליהם ונהיה "כמו אח" שלהם ביומיים.
לפחות בספר האחר הדמויות הראשיות היו נסבלות, אבל במקרה הזה- תומס, צ'אק וכל שאר הדמויות החשובות שלא טרחתי לזכור את שמם רק האריכו את הסבל שלי.
הסיפור עצמו, עם העלילה והאווירה שנוצרה בגלל חוסר ההבנה של מה שקורה בקרחת, היה מתסכל מאוד. אף אחד לא מספר לנו שום דבר, ולתומס אין זיכרונות שיצרו איתו הזדהות כלשהי (טוב, בעיקר בגלל שהוא אידיוט, אני חייבת להודות). הרעיון המעולה של הסיפור סופר בצורה מאוד... הממ, מה המילה? צרת אופקים? נדושה? כלומר, במקום לפתח את הרעיון הסופר גרם למקום להיראות כמו פנימייה חקלאית כלשהי. תומס הוא "הבחור החדש" וכל שאר הדמויות לא שונות בהרבה אחת מהשנייה.

בואו נתחיל מההתחלה.

1. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה עד כמה הסיפור התקדם במהירות. איך שהתבקש מתומס להשלים עם מה שקורה שם, איך שהוא התחבר לצ'אק במהירות שכזאת, איך שבלי להספיק להתחבר ולהבין את תומס אנחנו נאלצים להתקדם הלאה ופשוט להשלים עם העובדה שככה הספר הולך להתנהל, כשתומס לא מראה שום רגש לגבי העובדה שהוא לא זוכר כלום חוץ מ-כמובן- כעס חסר הגיון. מה שאני מנסה להגיד זה שלא היה לנו הרבה זמן להסתגל למה שהולך לשם, מה שלפחות לי הפריע.

2. כל הדמויות מעצבנות. המחשבה הזאת חזרה להציק לי כל עמוד חדש.
חבורה של בנים מתבגרים יכולה להיות מעצבנת בפני עצמה (אין שם בנות חוץ מהבחורה ההיא! זה לא הוגן!) אבל הבעיה איתם בספר הזה היא שלאף אחד מהם לא הייתה אישיות משלו, וכולם היו כל כך קשוחים ודרמטיים ולא יכלו לחוש טיפה של אמפתיה כלפי הבחור החדש, ובכלל- מישהו.
הזכרתי קודם שכל הדמיות המשניות דומות אחת לשנייה- אז זה אומר שאין שם אפילו דמות אחת שיכולתי ללמוד לחבב בין כל הדמויות עם בעיות השליטה בכעס והנטייה לקלל קללות עלובות למדי.

3. בעיה פחות גדולה שהייתה לי עם הספר היא הצורה בה הדמויות מקללות. כלומר, אין לי בעיה לקרוא על דמויות שמקללות (אפילו אם בתכיפות כזאת) אבל זה פשוט היה... מטופש. ברגע שאחת הדמויות פותחת את הפה אני לא יכולה שלא להתחיל לצחוק.
קלאנק? שפיץ? ברצינות?

4. הכתיבה חוזרת על עצמה.
הסיפור לא מתקדם לשום מקום בפרקים הראשונים. כל מה שקורה זה שתומס ממשיך לשאול שאלות, ושאף אחד לא עונה לו. וככה זה ממשיך. וזה מתיש ומייאש אפילו לקרוא את זה. גם לקראת האמצע מצאתי שאו ששום דבר לא מתקדם, או שהכל מתקדם בבת אחת. היה אפשר לפזר כמה מהאירועים המשונים לכל אורך הספר, ולא רק בכמה הפרקים האחרונים.



ו... בשלב הזה גנבו לי את דף ההערות. היו לי עוד כמה שאולי היו מסבירות את האכזבה שלי מהספר הזה בצורה יותר טובה... אבל... טוב, אין לי מה לעשות בעניין.
בכל מקרה לא היו יותר מדי הערות- אחרי כמה פרקים לא הצלחתי להמשיך לקרוא, והחלטתי לעזוב את הספר עד שלפני כמה זמן סוף סוף בחרתי לסיים אותו. גם אז הדעה שלי לא השתנתה במיוחד.

מה שרציתי להוסיף לפני סוף הביקורת זה שלספר היה הרבה פוטנציאל, שפשוט התבזבז. הרעיון מעולה, והטוויסט בסוף היה גאוני, יחד עם העובדה שתומס ותרזה היו חלק חשוב כלשהו בתכנון המבוך (למרות שהסופר לא הלך עם הרעיון עד הסוף, וכתב שהם לא עשו את זה מרצון. אני חושבת שהיה יכול להיות מעניין אם היה בוחר בדרך אחרת). הביצוע היה מאכזב, וזה הרס את מה שהספר יכל להיות.

בסופו של דבר, אני לא יכולה לתת יותר משני כוכבים.
אז...
היה שלום, תומס.

» ביקורות נוספות של מגדת העתידות
» ביקורות נוספות על הרץ במבוך - הרץ במבוך #1