ביקורת ספרותית על הרץ במבוך - הרץ במבוך #1 מאת ג'יימס דשנר
ספר טוב

---

הערה קטנה אך חשובה (לי, לפחות)- מבחינה כרונולוגית (מילה חביבה, היישר מתוך מאגר המילים החביבות שלי) הביקורת הזו נכתבה אחרי הביקורת של "הזיות", אבל לוקח ל-"הזיות" יותר מדי זמן לעלות (זה עלה להזיות בכוכב שנתתי לו בפרץ נדיבות בלתי מוסבר שעבר ברגע שאחותי ביקשה שאעביר לה את השוקולד שיובא אתמול מבלגיה. אני אוהבת ביקורים משפחתיים).

הצצה לחייה של הבלגית המעופפת במהלך בקור שגרתי אך נדיר מדי לספריה:
"היי, זה חדש. ג'יימס דשנר." *מפעילה את הזיכרון האסוציאטיבי שלי* "זה מר פטנט-לעתיד&" *פותחת בעמוד אקראי, מרחרחת היטב וטורקת במבט ביקורתי* "אף אחד עוד לא קרא אותו. איך קוראים לו באנגלית? (זהו אחד מהשיקולים שאני עושה לפני שאני לוקחת ספר מהספריה). Maze runner."

מיפ מיפ. ווושש&
*בלגית אחת כמעט מתעתקת לדלפק של הספרניות, מגלה שאין לה מקום במנוי ולוקחת על המנוי של אחותה, אפילו שהיא רצתה לקחת את "עליזה בארץ הפלאות" בהפסקת הצהריים*

מקום להערה קטנה (אני שופעת הערות קטנות היום)- אני מודעת להבדל בין Maze runner ל-Road runner, אבל בכל זאת כיף לעשות "מיפ מיפ" לפני שאני הולכת לקרוא. לפעמים עצרתי רק כדי לעשות "מיפ מיפ" שוב.

עבר לי החשק לכתוב. אבהה קצת בלא-שיזוף שלי.

לא. גם זה לא מתחשק לי. לכתוב נבחר בפה אחד (שלי).

רשימה- מדוע חיבבתי את הספר (חשק לרשימה& זה דבר נדיר. נצלו את החשק, כי זה עוהר מהר יותר ממני בריצה לסטימצקי בביקור התלת שנתי שלי שם).
א. אני אוהבת מבוכים. תכניסו אותי לתוך מבוך, ואני אמשיך ללכת עד שאמצא את היציאה (כנראה שאשתמש בטריק של יד ימין, אבל בסוף אגיע). זה לא יניח לי עד שלא אפתור את המבוך. כמו משוואה עם איקס שורש שלוש, רק שמבוכים אני אוהבת. ואני לא אניח להם עד שהם יפתרו, לעומת משוואה אי-רציונלית. סיכום הנקודה הוא (אכלתי משהו לא בסדר? או שפשוט לא בא לי לבהות בלא-שיזוף?) שמבוכים היא דרך בטוחה לכבוש את לבי. ושוקלד מריר עם אגוזים (יש לי יום הולדת עוד 53 ימים. מי שמביא לי אחד מאלה מקבל סוודר סרוג ביד ממישהי שהוא לא מכיר, בתנאי שהוא מצרף מידה, ברכת יום הולדת וחמישה כדורי צמר בצבע המבוקש).
ב. תומס. שמות לועזיים ב-ת' תמיד גורמים לי לחייך. בעיקר כי שמתי לב ש-ת' זו אות נדירה יותר ויותר בתרגומים מלועזית (על כ' בפעם אחרת, בבקשה). בגלל זה תומס ואליזבת משמחים אותי (טומס ואליזבט נראה לא טבעי, נכון?). תרזה הרחיב לי את החיוך. אני מעדיפה תומאס עם א', אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.
ג. אובדן זכרון- תאמינו או לא, גם אני סובלת מזה. לא בכזו צורה חמורה, אבל מספיק כדי להזדהות עם תומס מצוין.
ד. לא הבנתי חצי ממה שהם אמרו בפרקים הראשונים (כמובן שבהתחלה האשמתי את התרגום ("טוב על זה"? "שיץ"? זה נשמע כמו הלקסיקון של אחותי הקטנה כשהיא החליטה שהמון מילים הן גסויות (כמו קלמטינה, עורף ומתמטיקה), והחליפה אותן במילים כמו בוגיבאבי, קורקושפיץ והנושא-שאסור לדבר-עליו. אם הייתם שואלים אותי, המילה האחרונה עוסקת בוולדמורטולגיה, אבל לילדה בת ארבע לא באמת אכפת מי זה וולדמורט, כי הוא היה לפני זמנה. ולפני זמני, אבל לא מדברים על זה. הסיבה שהיא עשתה את זה (קצת לא טבעי להמשיך את המשפט הקודם לפני כל ההפרעות שלי): כי האחות הקטנטונת לומדת מילים כל ימין ועל שמאל, ואסור ללמד אותה גסויות. זו הסיבה שהיא סיפרה לאמא שלה. לי היא סיפרה אחר כך בגלל שהיא רוצה לשמוע אותה אומרת מילים שהיא המציאה) מילוי כדי שזוג סוגריים צמודים לא יראו מוזר), וככל שהתקדמתי בספר הבנתי את הכוונה הכללית של הביטויים, מה שעזר לי להזדהות עם תומס ולהרגיש חדשה בקרחת.
ה. יש שם מבוך עצום. והם גרים באמצע שלו. זה מקורי למדי.
ו. תומס הוא לא נערה שכתובה בגוף ראשון. הוא כן ילד חדש במקום לא מוכר, מגלה שכל העולם שהכיר התהפך על פיו, חצי מהאנשים שהוא פוגש שונאים אותו וחצי מעריצים את האדמה שעליה הוא הולך, הבחורה הכי יפה באזור- לא שזה קשה- מתאהבת בו והלאה לפי המרכיבים הסטנדרטיים של ספרות הנוער-פנטזיה בימינו. אבל לפחות הוא לא נערה שכתובה בגוף ראשון. (עוד ספר כזה ואני אקיא על הנערה המושלמת מדי שמככבת בו).
ז. אני מודה למר דשנר שלא הפך את גילויים של כל מיני דברים מסתוריים (מה זה השינוי, למה הוא טלפתי- אני הייתי שואלת את עצמי את זה- ואיך כדורי הסל הגיעו לחוטי החשמל- גם את זה אני שואלת את עצמי לא פעם) למטרת חייו של תומס, אלא סתם פרט שולי שלא באמת מפריע לו. ברגע שדמות מתעניינת במשהו לא ידוע, לא נקבל מנוחה עד שמגיע סוף הספר רגע לפני שהיא מגלה את האמת. הוא כן גמר את הספר בסוף טוב, אבל המכתב בסוף מרמז שזה לא הסוף. הוא הביא סוף מספק, שלא באמת בוער לדעת מה קורה בהמשך (הסיבה שבגללה לא המשכתי את "לב של דיו". לא רציתי לדרדר את מצבן של הדמויות. גם להן מגיע להיות מאושרות), אבל כן יש קצת סקרנות, שתבער בעמימות בחלק ההוא של המוח שמופקד על החלטות בנוגע לספרים, כדי שברגע שאראה "דשנר", ארים את הספר בשמחה, אראה שזה ההמשך של "מרד בזמן", ואניח אותו באכזבה.
ח. קוראים לו דשנר. צחקתי על זה מספיק ב-"מרד בזמן". אני עדיין מחייכת עכשיו.
ט. זה פשוט ספר טוב. אין לי איך להסביר את זה.

זהו. עבר מצב הרוח לרשימות.

התמונה של ג'יימס דשנר מפחידה. אני לא מסתכלת עליך ואתה לא מסתכל עלי, בסדר?

הפסקא הבאה עלולה להכיל קלקלנים לסרט "ארוחת בוקר בטיפאני'ס" (עלולה כי לא קראתי את הספר וישנתי רוב הסרט, אז אין לי מושג אם זה נחשב).
אם יש דבר שאני שונאת שונאת שונאת זה לחזור על מילה מסוימת כמה פעמים ברצף במשפט, ודמויות שברור בדיוק לשם מה הן קיימות בסיפור, ואין להן ממש עומק כי הן ממילא צריכות רק למלא את תפקידן ולהיעלם. זוכרים את פרד מ-"ארוחת בוקר בטיפאני'ס"? הייתי עייפה, ראיתי חמש דקות מהסרט, התהפכתי על הפוף וביקשתי מאמא שלי להעיר אותי כשפרד מת (בלי כפל משמעויות. לא& פרד& נזכרתי שוב& קראו לאח שלה פרד, נכון? אחרת נזכרתי לשווא&). הוא מת, לא התעוררתי (הפוף ממש נוח. ואני ישנה מצוין כשברקע סרט שלא מעניין אותי). אני שונאת דמויות שמכניסים כדי להרוג אותן (ובגלל זה גם לא משקיעים בדמויות האלו יותר משתי תכונות, וגם זה בקושי), בשביל שיהיו לדמויות האחרות מניע לנקמה, ולגרום לקוראים לבכות (אני לא בכיתי. פשוט נכנס לי משהו לעין. התירוץ הזה לא עובד עם משקפי מגן כמו שלי, אבל אני חושבת שעבדנו ביחד על פיתוח הדימיון). אני שונאת את זה כמעט כמו משולשי אהבה.

נגמר הקלקלן ל-"ארוחת בוקר בטיפאני'ס"

וכל הקטע לקראת הסוף- מהרגע שתרזה מתעוררת- עובר מהר מדי, והרגשות של תומס לא ברורים (לא סובל את צ'אק, נשבע להחזיר אותו לאמא שלו, חושב על איך להציל אותו מהמאמללים, רוצה לדחוף מהצוק. אולי תחליט?). פחות כוכב.

אבל היי, הם במבוך ענקי. כבר אמרתי בביקרות הזו שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

אין ספק שהוא טוב בהרבה ממרד בזמן (לדעתי. אתם יכולים לסתור אותי, אני לא אתווכח אלא פשוט אזמזם שיר כמו היי ג'וד או יילו סאבמרין ואבהה בזבוב מעניין מאוד שעף לכם קצת מעבר לכתף שמאל). דשנר משתפר. אולי באמת אמציא פטנט כזה. למרות שגם מסעות בזמן אני אוהבת, "מרד בזמן" עסק בצד הפחות מעניין (הצד המעניין זה הצד המכני, כדי שאוכל לבנות מכונת זמן בבית, להרוג את הסבתא של ילדה שאני שונאת ולראות האם פרדוקס הסבתא פועל. רגע, זה פועל רק אם אני הורגת את הסבתא שלי. טוב, אז בלי הרג. פשוט אחזור בזמן ואקח את ביצת הפסחא העצומה והיחידה שאחותי מצאה כשהייתי בת ארבע. זה עדיין מוזר בעיני שאני צריכה לתת לה חצי מהביצים שלי והיא יכולה לאכול לגמרי לבד קילו שוקולד חלב בלי להתחלק. ואז היא לא תמצא כלום, נתחלק ובעיה אחת שמטרידה אותי תיפטר. אסתכל על עצמי כשאני נרדמת& מסע בזמן זה דבר מלהיב). במבוכים, אין צד פחות מעניין. יש רק את הפתרון.

מיפ מיפ. וווושש&

*בלגית אחת מתעתקת לכיסא שבו היא ישבה במהלך כתיבת הביקורת כדי להמשיך לפתור תרגילים בגיאומטריה אנליטית.*

נ.ב.
4 ביקורות ברצף. המחברת הזו עושה לי חשק לכתוב.

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על הרץ במבוך - הרץ במבוך #1