ביקורת ספרותית על זמנים מופלאים מאת קארן תומפסון ווקר
ספר מעולה

---

****



אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי ילדה בת שתים עשרה, מקליפורניה, בזמן התרחשותה של אפוקליפסה.


הספר הזה שבה את לבי. סוף סוף מצאתי ספר שמכיל את כל החרדות העמוקות שלי, מגולגלות לכדור צמרירי ואפל שמונח בחיקה של נערה מופנמת בת שתים עשרה. סוף סוף, אפוקליפסה שאינה פתאומית, אינה חד-משמעית, אין בה התפוצצות של השמש, זומבים מפלצתיים או נחיתה של חייזרים רצחניים. אין בה את האימה הנדושה של מגיפה כלל-עולמית או פצצה גרעינית. מה שיש בה, זה משהו אחר. בדיוק כמו שתמיד ידעתי. שזה תמיד יהיה משהו אחר. משהו שלא חשבנו עליו.

"רק אחר כך הבנתי שאז למד המין האנושי שדווקא הדברים הלא-נכונים הדאיגו אותו לפני-כן. החור בשכבת האוזון, הקרחונים הנמסים, קדחת הנילוס המערבי ושפעת החזירים ודבורים קטלניות. אבל אני מניחה שמה שמדאיג אותנו הוא לעולם לא מה שבאמת קורה בסוף. האסונות האמיתיים הם תמיד שונים - מעבר לכל דמיון, ללא כל הכנה, בלתי ידועים".

יום אחד, כדור הארץ מתחיל להאט את מהירות סיבובו. היממות מתחילות להתארך. ולהתארך. ולתושבי כדור הארץ יש פנאי להיערך לסוג של סוף-העולם שאינם יכולים לעמוד על טיבו. איך אפשר להיערך למשהו שאינך מבין? לאגור קופסאות שימורים ומים מינרליים? לקנות גנרטור? לחפור מקלט אטומי? לעבור לגור על חוף באוסטרליה? מה? מה עושים?

בני האדם עושים את מה שהם עושים. חלקם מתכוננים, בצורות הבנאליות, הצפויות והמובנות מאליהן, לסוף העולם. הם אוגרים מזון וחופרים מקלטים, חלקם עוברים לגור במדבר בקהילות ניו אייג׳יות או דתיות ומקימים חממות. וכן, חלקם גם מתמסר לכאוס, שודד תחנות דלק ומצרכי מזון ופונה לאלימות. במילים אחרות, הם מסתגלים למציאות החדשה, שמשתנה בכל יום מעט יותר לרעה. כי אנחנו, בני האדם, סתגלניים. זה מה שגם אנחנו עצמנו היינו עושים. בדיוק את הדברים האלה שעושים בני האדם בספר.

קראתי כאן בביקורות הקודמות שכותביהן הרימו גבה, איך זה שהאנשים ממשיכים בשגרת חייהם המשמימה, למרות האסון הממשמש ובא. אז תנו לי לבשר לכם: גם אתם תעשו בדיוק את אותו הדבר. כמו במלחמות ובאזורים מוכי אסון, כמו בגטאות בזמן השואה, כמו אצל ניצולים מספינות טרופות וכמו במחנות פליטים באפריקה - כן, כמו בכל מקום שבו אנשים גילו שנגמרו החיים הטובים והגיעו זמנים קשים, בני האדם ממשיכים לחוש את אותם רגשות. אנחנו לא הופכים פתאום לאנשי-זאב. אנחנו ממשיכים לחשוש ליקירינו ולהתאהב ולהתעצבן משטויות, אנחנו ממשיכים לרצות בתשומת-לב חיובית מסביבתנו, דבקים במוכר ובמובן אפילו אם זה נראה מוזר או לא רציונלי ואנחנו צריכים גם להמשיך לשרוד - אבל לא רק. פירמידת הצרכים של מסלו מצטמצמת, אבל לא נעלמת.

ומה אתם הייתם עושים אם נודע לכם שנשאר לכם יום אחד לחיות? ועשרה ימים? וחודשיים? ושנה וחצי? וחמש שנים? מתישהו, כולנו מבינים שקשה, אבל צריכים להמשיך לחיות איכשהו. כי זו ברירת המחדל של כולנו כאן. אני מבטיח לכם שגם עכשיו, בערים המופצצות בסוריה, למשל, לא כולם יושבים במקלטים ומקללים את אסד עם קלצ'ניקוב בין השיניים. יש כאלה שהולכים לעבודה, ומשקים את הפרחים באדניות ומלמדים את הילדים חשבון.

כך ג'וליה, הילדה בספר, מנסה למצוא היגיון בחיים האלה, שבה שום דבר לא בטוח יותר "כמו שהשמש תזרח מחר בבוקר", כמאמר הקלישאה. אז היא גם מנסה להסתגל. אבל היא רוצה להיות נאהבת והיא רוצה שיהיו לה חברות אמיתיות ושההורים שלה יבינו אותה והיא חומדת בגדים יפים ודברים חומריים ואת הבחור ההוא שלומד איתה בבית-ספר ונוסע על סקייטבורד. משעמם לכם? טאף שיט. אני חשבתי שזה פאקינג מרתק. אפוקליפסה זוחלת במקביל לסיפור התבגרות ותובנות של "אשמת הכוכבים", אולי רק קצת יותר מדכאות מהספר ההוא (כן, מסתבר ששואה כלל עולמית יותר מדכאת מסרטן), סאונד גוד טו מי.

הספר הזה לא רק בנוי על רעיון מעניין. נדמה לי שווקר לקחה את הרעיון הבסיסי והלכה איתו קדימה, ולא מתוך רצון או הכרח להגיע למסקנה חד משמעית, אלא שהיא מתמקדת בדרך, במה שקורה בינתיים, ובלא-ברור והלא-מוחלט, ואיך זה לחיות בעולם שכבר אין בו אמיתות הרמטיות. שאולי השמש תזרח בבוקר ואולי לא. שהדברים מתפתחים לכיוונים לא צפויים בכלל. שהעולם הזה, והחיים של כולנו עליו, שבירים ופריכים ויכולים להיגמר בכל רגע, וחבל, חבל להתכונן. במקום לאגור קופסאות שימורים, אולי כדאי לאמץ אל החזה את מה שיש עכשיו, לפעור את הפה ולאכול בתאבון את כל מה שמובן מאליו כל כך, לפקוח את העיניים חזק חזק ולהתבונן, ולזכור ולראות. שקיעות וזריחות ופרחים ובעלי חיים וילדים ועצים ויופי, אפילו אם צריך לגלות את היופי הזה בנסיעת אוטובוס בנאלית אחת ממודיעין לתל אביב בשמונה וחצי בבוקר של יום שלישי אחד.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על זמנים מופלאים