ביקורת ספרותית על מחשבות לעת לילה - קירקגור, שופנהאואר, ניטשה – פילוסופיה קיומית, מסע אישי מאת חיים שפירא
ספר טוב

---

הזרם הקיומי ריתק אותי מזה כמה שנים, התוודעתי אליו דרך הספרים "הזר" המהפנט של קאמי, "דלתיים סגורות"
מחזהו של סארטר וכל מיני ספרי מבוא בפילוסופיה. ספרו של חיים שפירא מצטיין בכך שהוא עושה תורה זו נגישה
לקהל הרחב ועושה סדר בה, לצד היותו מרתק בפני עצמו ומעורר מחשבה.
פילוסופיה היא תחום (מדע?) מושך בשבילי, אם כי הרגשתי שהוא תמיד רחוק. לא לשווא אנו שומעים מדי פעם את
הביטוי "אה, התחלת להתפלסף" או ביטויים דומים. נושאים כמו מוסר, משמעות החיים, אמונה ודת, למרות שהם נושאים
מרכזיים בחיינו וזוכים להתייחסות רבה, הפכו כמו קודים או אקסיומות שפועלים לפיהם בצורה לא מודעת
יותר מאשר השקפות שעומדות לבחינה, שמוטל בהן ספק. מדוע?
אחת התשובות הפשוטות מבחינתי: בגלל שבחינה והטלת ספק הם דברים מכאיבים.
הפילוסופיה מעודדת בחינת השקפותינו והטלת ספק בהן, והזרם הקיומי לא עושה הנחות בסוגיה זו. למשל אדם שמטפל
בהוריו בעת זקנתם, במקום להביא אותם לבית אבות, כי "כך צריך לעשות" או "כך מצווה המוסר" הוא אדם שלפי סארטר
מחזיק ב "אמונה רעה". אמונה רעה לפי סארטר וכפי שהיא מוגדרת בספרו של שפירא "זהו הפחד מפני לחיות עבור עצמך, זוהי
בחירה חופשית ופרדוקסאלית של האדם למנוע מעצמו את חופש הבחירה, זהו מצב שבו האדם עצמו מסתיר מפני עצמו את האמת על
עצמו" (עמוד 48).רק אם האדם בוחר לטפל בהוריו מתוך אהבה עמוקה, מתוך שכנוע פנימי עמוק, זו לא תיחשב לאמונה רעה לפי סארטר. לא עושים הנחות, כבר אמרתי? (דרך אגב שפירא מטיל ספק אם לסארטר עצמו לא היו אמונות רעות)
דוגמא זו מבטאת למה אני חש ריחוק מסוים מהפילוסופיה עד היום, והרגשתי ריחוק לצד משיכה לזרם הקיומי גם אחרי קריאת ספר זה, החיפוש המתמיד אחרי האמת ששואף לו ניטשה ומבקש לחיות לפיו יכול להיות מאוד מתיש. הרגשתי גם תכופות שפילוסופיה לא
עוסקת ברגש -לפחות לא בצורה מספקת- אלא רק בצד האינטלקטואלי (לא במקרה נקרא רומנו של אירווין יאלום "כשניטשה בכה").
כפסיכולוג העמדתי תיאוריות שאני מכיר מתחום הפסיכולוגיה- במיוחד תיאוריות פסיכואנאליטיות- להשוואה להגות הפילוסופית
הקיומית. ניכר שהתיאוריות הפסיכואנליטיות מושפעות רבות מהפילוסופיה, ומצאתי שהן יותר פייסניות עם טבע האדם ובנוגע
לשאלות מוסר, חופש בחירה וכו.
נהניתי מאוד מהספר של שפירא, אם כי הוא קצת מאבד כיוון לטעמי לקראת הסוף עם הציטוטים הרבים של סופרים שונים. חגיגה
אינטלקטואלית, פחות רגשית.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על מחשבות לעת לילה - קירקגור, שופנהאואר, ניטשה – פילוסופיה קיומית, מסע אישי