"עלי למצוא את ייעודי, רעיון שלמענו אהיה מוכן לחיות ולמות", זה המשפט שאקח איתי הלאה מהספר. זהו ציטוט מיומנו האישי של קירקגור, בו ביטא את תמצית הכמיהה האנושית. כולם מחפשים משמעות, בין אם במערכות דיכוטומיות (דת, קריירה), מערכות יחסים (אהבה ומשפחה) או השארת חותם מסוים (למשל באמצעות האומנות).
את הספר קיבלתי כמתנת שחרור מהמפקד שלי. במכתב המצורף אליו ובשיחתנו האחרונה, הוא הגדיר אותי כדעתן. תחילה נטיתי לקונוטציה השלילית של המילה, רק מאוחר יותר ירדתי לסוף דעתו. אני פרפקציוניסט, שיחות מדוריות בהן נכללתי הפכו לדיון, לא נתתי להתעלם מהעובדות אולם גם לא הנחתי לקבל אותן באמונה גמורה. אם לכל מטבע יש שני צדדים, בעולם המודיעין לכל סוגיה יש אינספור, כל סוגיה היא פאון משוכלל. פילוסוף אמיתי לעולם אינו מפסיק להביע ספק. עוד הייתי בחיתולי המרדף אחר משמעות בתקופת הצבא, האם מפקדי ידע או הרגיש, אין לי מושג, מה שבטוח, הוא הצליח לקלוע עם המתנה.
קריאה מבחינתי היא פעולה שראוי להקדיש לה זמן. כדי להתמסר באמת לתמה של הסופר ולמסרים שהוא מבקש להעביר, אני לא מסוגל לפרוש את הקריאה על פני שבועות, לחילופין, לקרוא שני ספרים במקביל. אני מרגיש שמן הראוי (לסופר ולספר) שאקדיש את כולי, אקרא אותו תוך ימים ספורים, כדי להפיק ממנו באמת את המיטב. כך יוצא מצב בו חודש ימים לא אקרא ולו ספר אחד אבל בשבוע בודד אוכל לגמוא שלושה.
זו בחירה אישית של סדר עדיפויות מבחינת זמן, אני שלם איתה. אולם יש ספרים שלא ניתן לגמוא במהרה. אחדד זאת, ספרים שאסור לגמוא במהרה. ספרי הגות כמו הספר הנ"ל הם דוגמה מובהקת. לראשונה מזה שנתיים, פרשתי את הקריאה על פני שבועיים שלמים, קורא אותו טיפין טיפין, משום שרק כך, שפע הרעיונות המטלטלים שבו, יכלו לחלחל.
בספרו "מחשבות לעת לילה" (שם מבריק שיווקית, והולם מבחינת התוכן), מכנס שפירא את משנותיהם של קיקרגור, ניטשה ושופנהאואר, לא בדרך טרחנית ומשמימה, אלא באופן מקורי ומעורר מחשבה. לא מדובר במצבור דפים חסר מרווח נשימה, אלא בקטעים קצרים הנערמים לכדי רעיון. מהבחינה הזו, ניתן לקרוא גם עמוד ביום, ולפרוש את הקריאה על פני שנה.
הספר עוסק במגוון שאלות, משלל נקודות מבט, להלן מספר דוגמאות - הגדרת המשמעות, כיצד ניתן לממש אותה, אם בכלל. מהו אורח החיים האידיאלי מבחינה מחשבתית, האם ההגדרה של טוב או רע היא מוחלטת או שמקורה בהכתבה תרבותית, כיצד משתלבת האלוהות במסע להגשמה עצמית.
הפילוסוף שהיה מבחינתי על תקן תגלית במסגרת הספר, היה סורן קירקגור. הכרתי אותו כאבי האקזיסטנציאליזם (הפילוסופיה הקיומית), אליה נחשפתי והתחברתי בחודשים האחרונים. אולם בספר למדתי רבות על משנתו המרתקת וחייו המרתקים לא פחות. גם אם איני מסכים עם משנתו הדתית, הוא טיפס גבוה במדרג הפילוסופים האהובים עלי.
הבנתי שישנה ביקורת כלפי נטייתו של שפירא לעסוק בדת במסגרת ספריו (בדגש על קהלת, אותו טרם קראתי), אם טענה זו מטרידה אתכם, אז הסירו דאגה מלבכם, הדת איננה נדונה בספר באופן מופרז, אלא היכן שאמורה להיבחן.
אין מדובר בספר על שלושה אישים בלבד, אלא כזה המכנס אליו הוגים מקשת רחבה של תחומים (כגון המדע, הספרות והאומנות). האמירות והציטוטים בו ראויים לשבח, חלקם היו כה מרהיבים, שנאלצתי לקטוע את הקריאה ולרשום אותם לאחר כך.
חיים שפירא מיטיב לכתוב ולהנהיר עבורנו בפשטות את הרעיונות של הפילוסופים הגדולים. אין מדובר בספר פילוסופיה כבד, אלא בספר רווי רעיונות מעוררי מחשבה, שכל אדם החפץ בכך מסוגל להיחשף אליהם. גם אם לא תסכימו עם כולם, תתמלאו הערכה כלפי דפוס המחשבה.
ברשותכם, אחזור אל הציטוט בראשית הביקורת, עתה בגרסתו המלאה –
"אני חייב לברר לעצמי מה עלי לעשות. עלי למצוא את ייעודי. רעיון שלמענו אהיה מוכן לחיות ולמות.
אינני מעוניין בשום אמת אובייקטיבית או שיטה פילוסופית. אני רוצה את האמת שלי שתתן משמעות עמוקה לחיי. בלא מציאת משמעות למעשי אני משול לאדם אשר שכר לו דירה, רכש רהיטים, אך טרם מצא את האחת והיחידה שתחלוק איתו את העליות והמורדות של החיים".
רעיון שלמענו אהיה מוכן לחיות ולמות, אני מצאתי, ואתם?
