“״אלוהים לא מרשה״ אינו ספר קליל, אינו משמש לאסקפיזם ואינו מייצג את סגנונו ואופיו הסרקסטי של המחבר. זוהי אוטוביוגרפיה חושפנית ועמוקה של חנוך דאום שבה הוא פותח ליבו במגוון נושאים שטורדים אותו בחייו: מערכת יחסים מפוספסת עם אביו, קשיי הסתגלות בישיבה ובצבא, חוסר הזדהות עם הציונות הדתית, ראייה שונה ואישית של היחסים בין אדם לאלוהיו, חילול השבת, בעיותיו הנפשיותֿֿֿ-רפואיות ועוד. יאיר לפיד שימש כיועץֿ או עורך של הספר (אל תתפסו אותי במילה על מה בדיוק הוא עשה שם) ומרגישים לאורך כל הספר כאילו חנוך דאום רצה שיאיר לפיד ישמש כמספרֿ\מדובב של סיפור חייו - המילה המתאימה היא narrator. איני רוצה לשפוט את הספר לחיוב או לשלילה שכן זוהי אינה אוטוביוגרפיה בעלת אופי נרקסיסטי אלא יותר עול אישי-אנושי שהמחבר מרגיש שהוא רוצה לפרוק.”

“דמיינו לעצמכם שלצורך העניין, מוניתם לתפקיד של פסיכולוג. אתם יושבים כביכול בקליניקה שלכם ומזמינים את המטופל הבא לשכב על ספת הטיפולים ולספר לכם מה מטריד אותו... אז זהו! שה"מטופל הבא", נקרא חנוך דאום ואנחנו דווקא מכירים אותו כעיתונאי מצליח וכקומיקאי משעשע. אבל כשקוראים את הספר הזה מקבלים פתאום פן נוסף, בלתי ידוע לנו לגביו. כי דאום פותח בארבעה מונולוגים, שהוא קורא להם "מכתבים" (טכנית הם מחלקים גם את הספר לפרקים) שמופנים כביכול: לאביו, ל"מגזר", לאלוהים ולרעייתו... ומספר לנו הכל אבל ממש הכל! כולל ענייני-סקס ודברים שהצנעה יפה להם ושמספרים אותם אולי לפסיכולוג בזמן שעת-טיפול, אבל כאן הוא מפרסם אותם לציבור, בקול תרועה רמה והוא רוצה שכולם - שכל העולם ואישתו ידעו מהו ומיהו. דאום הוא דתל"ש ומתנחל לשעבר, שגדל בחיק "המגזר", שממנו צמח ובמידה מסוימת מרגיש אליו חיבור עד היום. מצד שני הוא כבר איננו דתי על פי ההגדרות המקובלות. היום הוא "מישהו אחר"... העניין הוא שכשקראתי את הספר הזה, האמנתי לכל מילה שהוא מספר לנו! ובעצם מדובר פה בסוג של וידוי! כלומר, זהו המצב עצמו כפי שהוא מנסה להסביר אותו ולחלוטין איננו סיפור מדומיין... אך לכתוב מין וידוי כזה נדרש אומץ עצום. אז מדוע הוא עושה זאת? אולי התשובה טמונה בכך שדאום סובל (ע"פ עדותו שלו) מהפרעה נפשית של מחשבות מטרידות שנקראת "או.סי.די” (Obsessive Compulsive Disorder) הוא גם נעזר בכדורים פסיכיאטריים שעוזרים לו לייצב את עצמו (וזוהי עוד עובדה שאנשים בדרך כלל אינם רוצים שיידעו זאת עליהם...) יתכן שעצם פרסום הספר הוא עוד שלב ב"שיחרור עצמי" ושעוזר לו נפשית. על כל פנים הספר הבלתי-רגיל הזה ממש מרתק בעיניי! ואני ממליץ עליו מאוד.”

“הפרק הראשון מכמיר לב. לדעתי יש קטעים שחוזרים על עצמם, ובגדול ספר מעניין.”

“זה הספר השני של חנוך דאום שאני קוראת (קראתי גם את "רב הנסתר"), הייתי חייבת לדרג בכוכב אחד (אם היה פחות מזה הייתי שוקלת גם את זה!) אז ממה אתחיל? קודם כל מהפן הטכני- הספר מחולק כביכול לארבעה מכתבים שונים. לא מצאתי את הקשר המדוייק בין כל תוכן לנמען. במיוחד באחרון שמיועד לאשתו, נראה כאילו סתם זה מיועד לה, בתוכן זה לא באמת מתקשר אליה ישירות. לדעתי. הספר כתוב בצורה שחוזרת על עצמה ונמרחת, עד שכבר נמאס לקרוא את זה. הטון בכייני ומלאה. גילוי נאות #1- אני דתייה לאומית מבית. גילוי נאות #2- ניגשתי לספרים של דאום בלי שמץ של ביקורת מגזרית, ולמען האמת רק שמעתי על השם של הסופר, אף פעם לא התעמקתי או ירדתי לסוף דעתו/אישיותו/הכרזותיו. גם כשקראתי- הוצאתי את עצמי (עד כמה שאפשר) מהתבניות או מהחשיבה המקובעת. אני לא רואה בספר שום מונולוג חושפני, אני רואה בזה חפרנות, תוכן מלאה, פרטים שלא מעניינים אותי ולא אמורים לעניין את הציבור. במשך כל קריאת הספר ממש היה בא לי להגיד לחנוך- גבר, ממילא כל חייך עשית מה שנראה לך, תמשיך לעשות מה שנראה לך, אתה לא צריך להסביר את עצמך כל כך הרבה ל"מגזר" שאתה מתעקש כ"כ לאהוב ולהרגיש שייך ומחובר אליו ובאותה נשימה כמעט להמציא לך דת משלך. קרא לזה עצלנות, קרא לזה דתי לייט, קרא לזה חילוניות- למי אכפת? מה שבא לך תעשה, מה שלא בא לך אל תעשה, אבל תפסיק לשחק את הקדוש המעונה, למען השם. אלו דברים שבינך לבין המקום. לא בינך לבין הציבור. תפסיק להצטדק, להתנצל, להוכיח שאתה כל הזמן נדפקת, שהחיים שלך נדפקו, שכולם דפקו אותך, שפספסת, שלא יודעת מה! זה הכל בראש שלך. גם כל מה שנכתב בספר על האוננות שלך- למה זכות הציבור לדעת? תעשה מה שבא לך! למה אתה צריך לתרץ, לנמק, להסביר כל פסיק בהתנהגות שלך? זה נראה כמו שכנוע עצמי, זה נראה כאילו אתה בכוח מנסה להפוך למותר מה שלא נוח לך שאסור. ואני בכלל לא נכנסת לפינה הזאת, לא רק כי אני יכולה להבין את הצורך הזה שלך או של גברים אחרים, אלא כי אני לא באמת מאמינה (או יותר נכון לא מאמינה בכלל!) שכל מי שמציג את עצמו כצדיק הוא אכן כזה. את המכתב לאשתך אתה היית צריך לדעתי לכתוב לה בארבע עיניים. במיוחד אם אתה חושב שזה נושא כל כך טעון ורגיש. בדיוק כמו שזוגות לא צריכים "להימרח אחד על השני" וירטואלית בפייסבוק (סתם דוג' נגדית שעלתה לי בראש). למי ולמה זה טוב? התחברתי למה שנכתב בגדול על השיפוטיות של המגזר וקבלת השונה. זה דבר שלדעתי באמת חייב להשתנות בו. ספר מאכזב. לא הבנתי מה באמת ניסה להשיג בו, אבל מקווה בשבילו שלפחות השיג. חשבתי לקרוא את הספרים הנוספים של חנוך, עכשיו אשקול זאת שוב, או לפחות אוריד אותם לתחתית רשימת ה- "רוצה לקרוא" שלי...”

“״אלוהים לא מרשה״ אינו ספר קליל, אינו משמש לאסקפיזם ואינו מייצג את סגנונו ואופיו הסרקסטי של המחבר. זוהי אוטוביוגרפיה חושפנית ועמוקה של חנוך דאום שבה הוא פותח ליבו במגוון נושאים שטורדים אותו בחייו: מערכת יחסים מפוספסת עם אביו, קשיי הסתגלות בישיבה ובצבא, חוסר הזדהות עם הציונות הדתית, ראייה שונה ואישית של היחסים בין אדם לאלוהיו, חילול השבת, בעיותיו הנפשיותֿֿֿ-רפואיות ועוד. יאיר לפיד שימש כיועץֿ או עורך של הספר (אל תתפסו אותי במילה על מה בדיוק הוא עשה שם) ומרגישים לאורך כל הספר כאילו חנוך דאום רצה שיאיר לפיד ישמש כמספרֿ\מדובב של סיפור חייו - המילה המתאימה היא narrator. איני רוצה לשפוט את הספר לחיוב או לשלילה שכן זוהי אינה אוטוביוגרפיה בעלת אופי נרקסיסטי אלא יותר עול אישי-אנושי שהמחבר מרגיש שהוא רוצה לפרוק.”

“דמיינו לעצמכם שלצורך העניין, מוניתם לתפקיד של פסיכולוג. אתם יושבים כביכול בקליניקה שלכם ומזמינים את המטופל הבא לשכב על ספת הטיפולים ולספר לכם מה מטריד אותו... אז זהו! שה"מטופל הבא", נקרא חנוך דאום ואנחנו דווקא מכירים אותו כעיתונאי מצליח וכקומיקאי משעשע. אבל כשקוראים את הספר הזה מקבלים פתאום פן נוסף, בלתי ידוע לנו לגביו. כי דאום פותח בארבעה מונולוגים, שהוא קורא להם "מכתבים" (טכנית הם מחלקים גם את הספר לפרקים) שמופנים כביכול: לאביו, ל"מגזר", לאלוהים ולרעייתו... ומספר לנו הכל אבל ממש הכל! כולל ענייני-סקס ודברים שהצנעה יפה להם ושמספרים אותם אולי לפסיכולוג בזמן שעת-טיפול, אבל כאן הוא מפרסם אותם לציבור, בקול תרועה רמה והוא רוצה שכולם - שכל העולם ואישתו ידעו מהו ומיהו. דאום הוא דתל"ש ומתנחל לשעבר, שגדל בחיק "המגזר", שממנו צמח ובמידה מסוימת מרגיש אליו חיבור עד היום. מצד שני הוא כבר איננו דתי על פי ההגדרות המקובלות. היום הוא "מישהו אחר"... העניין הוא שכשקראתי את הספר הזה, האמנתי לכל מילה שהוא מספר לנו! ובעצם מדובר פה בסוג של וידוי! כלומר, זהו המצב עצמו כפי שהוא מנסה להסביר אותו ולחלוטין איננו סיפור מדומיין... אך לכתוב מין וידוי כזה נדרש אומץ עצום. אז מדוע הוא עושה זאת? אולי התשובה טמונה בכך שדאום סובל (ע"פ עדותו שלו) מהפרעה נפשית של מחשבות מטרידות שנקראת "או.סי.די” (Obsessive Compulsive Disorder) הוא גם נעזר בכדורים פסיכיאטריים שעוזרים לו לייצב את עצמו (וזוהי עוד עובדה שאנשים בדרך כלל אינם רוצים שיידעו זאת עליהם...) יתכן שעצם פרסום הספר הוא עוד שלב ב"שיחרור עצמי" ושעוזר לו נפשית. על כל פנים הספר הבלתי-רגיל הזה ממש מרתק בעיניי! ואני ממליץ עליו מאוד.”

“הפרק הראשון מכמיר לב. לדעתי יש קטעים שחוזרים על עצמם, ובגדול ספר מעניין.”

“זה הספר השני של חנוך דאום שאני קוראת (קראתי גם את "רב הנסתר"), הייתי חייבת לדרג בכוכב אחד (אם היה פחות מזה הייתי שוקלת גם את זה!) אז ממה אתחיל? קודם כל מהפן הטכני- הספר מחולק כביכול לארבעה מכתבים שונים. לא מצאתי את הקשר המדוייק בין כל תוכן לנמען. במיוחד באחרון שמיועד לאשתו, נראה כאילו סתם זה מיועד לה, בתוכן זה לא באמת מתקשר אליה ישירות. לדעתי. הספר כתוב בצורה שחוזרת על עצמה ונמרחת, עד שכבר נמאס לקרוא את זה. הטון בכייני ומלאה. גילוי נאות #1- אני דתייה לאומית מבית. גילוי נאות #2- ניגשתי לספרים של דאום בלי שמץ של ביקורת מגזרית, ולמען האמת רק שמעתי על השם של הסופר, אף פעם לא התעמקתי או ירדתי לסוף דעתו/אישיותו/הכרזותיו. גם כשקראתי- הוצאתי את עצמי (עד כמה שאפשר) מהתבניות או מהחשיבה המקובעת. אני לא רואה בספר שום מונולוג חושפני, אני רואה בזה חפרנות, תוכן מלאה, פרטים שלא מעניינים אותי ולא אמורים לעניין את הציבור. במשך כל קריאת הספר ממש היה בא לי להגיד לחנוך- גבר, ממילא כל חייך עשית מה שנראה לך, תמשיך לעשות מה שנראה לך, אתה לא צריך להסביר את עצמך כל כך הרבה ל"מגזר" שאתה מתעקש כ"כ לאהוב ולהרגיש שייך ומחובר אליו ובאותה נשימה כמעט להמציא לך דת משלך. קרא לזה עצלנות, קרא לזה דתי לייט, קרא לזה חילוניות- למי אכפת? מה שבא לך תעשה, מה שלא בא לך אל תעשה, אבל תפסיק לשחק את הקדוש המעונה, למען השם. אלו דברים שבינך לבין המקום. לא בינך לבין הציבור. תפסיק להצטדק, להתנצל, להוכיח שאתה כל הזמן נדפקת, שהחיים שלך נדפקו, שכולם דפקו אותך, שפספסת, שלא יודעת מה! זה הכל בראש שלך. גם כל מה שנכתב בספר על האוננות שלך- למה זכות הציבור לדעת? תעשה מה שבא לך! למה אתה צריך לתרץ, לנמק, להסביר כל פסיק בהתנהגות שלך? זה נראה כמו שכנוע עצמי, זה נראה כאילו אתה בכוח מנסה להפוך למותר מה שלא נוח לך שאסור. ואני בכלל לא נכנסת לפינה הזאת, לא רק כי אני יכולה להבין את הצורך הזה שלך או של גברים אחרים, אלא כי אני לא באמת מאמינה (או יותר נכון לא מאמינה בכלל!) שכל מי שמציג את עצמו כצדיק הוא אכן כזה. את המכתב לאשתך אתה היית צריך לדעתי לכתוב לה בארבע עיניים. במיוחד אם אתה חושב שזה נושא כל כך טעון ורגיש. בדיוק כמו שזוגות לא צריכים "להימרח אחד על השני" וירטואלית בפייסבוק (סתם דוג' נגדית שעלתה לי בראש). למי ולמה זה טוב? התחברתי למה שנכתב בגדול על השיפוטיות של המגזר וקבלת השונה. זה דבר שלדעתי באמת חייב להשתנות בו. ספר מאכזב. לא הבנתי מה באמת ניסה להשיג בו, אבל מקווה בשבילו שלפחות השיג. חשבתי לקרוא את הספרים הנוספים של חנוך, עכשיו אשקול זאת שוב, או לפחות אוריד אותם לתחתית רשימת ה- "רוצה לקרוא" שלי...”