ביקורת ספרותית על הקץ לנשק (2005) מאת ארנסט המינגוויי

---

בעת הכתיבה של בקורת זו, המוזות אמורות להשתתק, כי הרקטות העזתיות שורקות ו"התותחים" האוויריים של צה"ל רועמים תחת השם היומרני משהו – "עמוד ענן". יומרני בהיותו מנכס מופע אלוהי לפעילות גשמית. (במקרה הזה המילה בקורת היא ביטוי יומרני מידי כשהיא נעשית על ידי לספר שכתב ארנסט המינגוואי, שהרי קטונתי).

בחירתי לקרוא את הספר "הקץ לנשק" באה כמעין חיזוק לתובנות שהספר "שלום לאהבה" אמור להשריש בתודעתנו.

הספר "הקץ לנשק" מביא את סיפורו של הנרי, אזרח אמריקאי המתקבל לשרת כמתנדב כצבא האיטלקי. הוא מוצב כקצין זוטר ביחידה המפנה פצועים מקווי החזית לטיפול בעורף. בעיירה בה הוא מוצב בעת אתנחתא מפעילות בחזית, משרתת בהתנדבות קתרין בארקלי, אחות רחמנייה שהגיעה עם חברותיה מבריטניה לשמש כאחות בבית חולים.

בין קתרין והנרי נוצר קשר רומנטי, המביא עימו הריון ואיתו את כוונה של השניים להינשא במועד מתאים. רומן זה הופך להיות חוט מרכזי במארג הסיפור אך אחריתו עצובה וכואבת.

הנרי שנפצע ברגליו ומחלים מפצעיו לאחר החלמה בת כמה חודשים, נשלח להשתתף בהתקפה מסיבית מול האוסטרים. ההתקפה מתנהלת בתחילה בהצלחה אך עם הזמן הופכת לכישלון צבאי ולנסיגה רבתי ומבוהלת. דבר זה מביא אותו עם עוד קצינים, בעיקר בכירים ממנו, להזדמן לידי המשטרה הצבאית, לעמוד ב"חקירה" קצרה שעם סיומה, הם מואשמים בהליך של מעין משפט שדה באחריות לכישלון ולבריחה ממשימתם, ומוצאים בו במקום כבסרט נע להורג על השתתפותם בנסיגה. הנרי מצליח לחמוק מגורלו בקפיצה לנהר והיסחפות על פניו למקום מבטחים. הוא מצליח לעלות על רכבת ולחבור לקתרין ועימה הוא נמלט לשוויץ. שם הם ממתינים למועד הלידה.

לא כל סיפור נגמר בטוב עבור גיבוריו, כך גם סיומו של סיפור זה. סוף שאני משמיט מידיעתכם ואותו תצטרכו לגלות בעצמכם.

ניכר שניסיונו האישי של ארנסט המינגווי מקל עליו להביא את סיפורו של הנרי מה גם שמסתבר כי הארועים וחלק מהדמויות עליהם נכתב בסיפור, מבוססים על דמויות והתנסויות אישיות שלו במלחמה לרבות אופן וטיב שרותו ואף פציעתו שלו עצמו במלחמה, כפי שקורה גם לגיבורו.

הסופר מטיב להביא את תחושותיהם של הנרי ושל חבריו ופקודיו הקצינים והחיילים שתפקודם העיקרי במהלך המלחמה היה לשמש כבשר תותחים במלחמת חפירות, ואת כמיהתם לסיום המלחמה ולבואו של הקץ לנשק.

המושגים בשר תותחים ומלחמת חפירות מהווים את התיאור המתאים ביותר למלחמה שבחלקה הגדול וברוב זמן התנהלותה היא נייחת, ומתנהלת בתוך תעלות חפורות ומאויישות משני צידי החזית בעוד שורות של תותחים כותשים בהן וביושביהם ללא הרף, ובעוד כל זה מתוזמן בהתנהלות שנקבעת בסדר יום קבוע מראש, ולכאורה מתואם אל מול סדר היום של הצד שמנגד.

מאחר והחיילים בתעלות מתחלפים לצורך רגיעה ומנוחה מידי כמה ימים, מביא הספר גם את שיגרת חייהם הן בחזית והן באתנחתאות בהן הם נהנים ממנוחה, כמו גם בהעברת זמנם במטלות באנאליות, ובמקביל להן בבילוי במסבאות ובבתי זונות רשמיים שהותאמו למעמדות השונים (חוגרים, קצינים וכדומה).

יהיו כאלה שיתקשו להתחבר לסגנון הכתיבה הטרחני משהו (גם לי היה כך) אבל לא בכך הספור, אלא במוסר ההשכל. אם מלחמה שכזו שכל כולה מביאה קטל לשמו של מליוני אנשים שבקושי מבינים (אם בכלל) מה הם עושים שם, וכל שאיפתם להישאר בחיים, או לפחות להיפצע במידה שתספיק לפנותם מאזור הסכנה. כל זאת כשהמלחמה מתקיימת אך ורק לשם קיום אינטרסים עליונים שהם למעלה מהבנתם של הנתונים בתוכה. אם זה לא מביא את הקץ לנשק, מי או מה יצליחו להביאו?

שם הסיפור הינו ביטוי שכלל אינו מוזכר בפיהם של גבוריו, אך בעצם הוא מסכם בשתי מילים אלה את שאיפתם הבסיסית ביותר כפי שהמינגוואי ידע להציפו מעלה מבלי שנזקק למילים עצמן.

» ביקורות נוספות של בן אסתר
» ביקורות נוספות על הקץ לנשק (2005)