הביקורת נכתבה ביום ראשון, 18 באוגוסט, 2013
ע"י יקירוביץ'
ע"י יקירוביץ'
אני לא יודע מה דרכן של מיתולוגיות אחרות, אבל הספר הזה שיש לו אופי מאוד מיתולוגי ניתן לתמצות בכמה שורות. אבל מיתולוגיה זו מיתולוגיה ואין לה שחר אם היא מסתכמת בעניין אחד בלבד שמתחיל ומסתיים אחרי יום או אחרי שנה. הריטואל צריך לבוא ולהישנות עוד ועוד, ובכל פעם התוכן משתנה והמסגרת היא אותה מסגרת. רק האפילוג במקרה של הספר הזה הוא משהו באמת באמת מיוחד.
ניתן להגיד שספר שופטים מאוד מאוד מתאים לילדים. הוא סיפורי מאוד, מתוחכם, מעניין, הרפתקני, גיבוריו הם בעלי מעמד קלאסי בלתי מעורער וישנם הריטואלים שחוזרים כמו בספרי ילדים (מעשה בחמישה בלונים למשל, דוגמא קלאסית). ברור שהסיפור עוסק בעניינים הרי גורל, גורלו של עם ישראל וכיוצא בזה, אבל בכל זאת יכולתי לקרוא אותו ביום אחד (שבת) מהתחלה ועד הסוף ולא להשתעמם בכלל.
המסגרת היא כזו: בני ישראל שלאחר כיבוש הארץ חלקם ישובים בתוך הארץ וחלקם במחנה מחוצה לארץ- הגלגל. מכיוון שהם לא מקיימים את ציווי ה' במלואו, לנחול את הארץ ולנתץ את מזבחות הכנענים העובדים עבודה זרה, הם נענשים על ידי אלוהים וסובלים ממרותם של שבעת העמים הכנענים שיושבים בארץ. לכן בני ישראל עצמם עובדים לא את אלוהיהם אלא את האלילים של הכנענים. בכל עת מגיח שופט שממונה ממעלה ומוביל את ישראל להילחם בכנענים ולהשיב את העם לחיים עצמאיים וריבוניים וככל הנראה גם קדושים. ואז תשקוט הארץ כמה עשורים, והגלגל מסתובב לו, ושוב בני ישראל יתחילו לזנות אחר רצונות כוזבים ושוב יהיו עבדים של הכנענים ויזעקו לאלוהים שיגאל אותם ואז עוד שופט יגיח בעיתו וכולי וכהנה וכהנה..
הסיפור חוצה שנים עשר שופטים שממלאים את תפקידם נאמנה ולאחר מכן מתים ואז או ששופט אחר קם במקומם או שאין שופט לישראל ואיש כישר בעיניו יעשה, ומתחילות לחזור הבעיות וקם שופט חדש. אין עוררין על כך שסיפוריהם של השופטים הם באמת יפים, אכן עד כדי מיתולוגיה. גדעון בן יואש (ירובעל) הוא אולי השופט המיוחס ביותר במסורת ישראל וגם ציונים רבים בני ימינו ומימים קדומים יותר לוקחים דוגמא ממנו. סיפורו של אבימלך בנו הוא אולי היוצא דופן מבין סיפורי השופטים כי היא הורג את 69 האחים שלו- חוץ מיותם הקטן שמתחבא- כדי לרשת את המלוכה. כך הוא גורם למלחמת אחים שיותם מעודד כי כבוד השופט השניא על עצמו את כולם. זה סיפור מלחמת אחים קלאסי ומעניין מאוד.
בכל הכתובים בספר רואים את הפוליטיקה את האיבה ואת המלחמה מול העיניים. דווקא סיפורו של שמשון בהקשר הזה הוא יותר מידי מיתולוגי, זאת אומרת הסיפור מתייחס הרבה יותר לבריונות שלו ולכח שלו מאשר לשמשון כמנהיג, קצת כמו אלילים במיתולוגיה היוונית. לדעתי אי-הארציות של סיפורו של שמשון מורידה מאוד מהאיכות שלו ביחס לשאר הסיפורים.
כך הדברים מתנהלים עד לחלקו השלישי והאחרון של הספר (פרקי השופטים מתחלקים לשניים מבחינה פרשנית-מסורתית). בשתי הפרשיות האחרונות שמהוות את החלק השלישי מתקבלת תפנית כה חדה, שברור לקורא עד כדי כך שמה שהוא קורא עליו לא בא כהמשך, אלא כשתי פרשיות בפני עצמן. אמנם מדובר על אותה התקופה פחות או יותר, כי עדיין הלך הרוח הוא ש"איש הישר בעיניו יעשה", פסוק שהוזכר גם בימות השופטים. אבל כאן אין לא שופטים ולא הנהגה לאורך כל העלילה.
ההפסקה שעשיתי בקריאה בין שתי הפרשיות הללו לבין כל מה שהיה לפני אני מודה הייתה לה הרגשה מאגית משהו. המשכתי לקרוא ולפתע שמתי לב שאני לא באותו המקום, שהסיפור הוא שונה לחלוטין, ואפילו השפה קצת שונה. לדעתי האישית והלא מחקרית, הסיפור נכתב מוקדם יותר או מאוחר יותר מאלה שהיו לפני (כותרות שני הסיפורים הם פסל מיכה ; ופילגש בגבעה).
תפתחו את ספר שופטים פרק יז' פסוק א', ותיווכחו לסיפור עגנוני ראשיתי שקדם לעגנון בכמה אלפי שנים. אם עד הפרשיות הללו הייתה הרגשה של תיאור היסטורי-מיתולוגי ששייך לעם, כאן יש הרגשה של מעשייה ושל הילוך בתוך מעשייה. אין שופטים ובאנרכיה הכל יכול לקרות, ויש גם לתת על זה את הדעת, אבל בכל זאת זה מרגיש כמו סיפור לשם הסיפור. בסיפורו של פסל מיכה צריך לדעתי להגות ולראות אם יש סמל או מסומל, כי הסיפור כלל לא ברור כל צרכו. זאת אומרת שהעלילה ברורה, אבל קשה להבין על מה בעצם הסיפור, ואפילו לא בהקשר התנכ"י וההיסטורי-אמוני, אלא בהקשר הסיפור כשלעצמו. על כל פנים זה באמת סיפור יוצא דופן ואני ממליץ עליו בחום (שופטים פרקים יז'-יח').
אשר לפילגש בגבעה, זהו סיפור מונומנטלי, לא פחות. אם אתם לא מכירים לכו לקרוא ואני ממליץ גם לקרוא את שני הסיפורים ברצף, זה נותן יותר עומק אפילו שהשניים לא בהכרח קשורים (פילגש בגבעה- פרקים יט'-כא', ספר שופטים). פילגש בגבעה הוא סיפור פסיכותי והזוי, שהפסיכוזה שלו לעניות דעתי מתכתבת עם "האדונית והרוכל", סיפורו האירוני והמחריף מוחות של עגנון. הוא גם מתחיל מהפרט ונובע אל הכלל, מתוך מעשה שכמו אצל עגנון, אתה לא מאמין שגיבור הסיפור באמת עושה אותו.
התקשיתי לקבל את מה שאני קורא כדבר שאדם יכול לעשות, לא מבחינה מוסרית או מעשית, אלא שעצם הרעיון בכלל עולה בראשו של אדם, ואיך מה שהיה נראה לקורא כטירוף דעת בכל זאת מניע את המציאות ההגיונית והמעשית. לדעתי צריך לקרוא כמה פעמים כדי לעקל, ולעקל שבעקבות אותו המעשה ישנה מלחמת אחים ועדיין לא להבין איך ומה לעזאזל קורה פה.
יש הלכה בסימניה לא להציף יותר מידי ספויילרים ואני מקווה שלא התחלתי כעת לחרוג מידי אז אסיים כאן. אני מפציר בכם לקרוא את הסיפורים הללו האחרונים (מן הסתם יש לכם תנ"ך בבית כמו כל יהודי טוב).
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
מיכאל
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
ניתוח ספרותי מעניין וכתוב היטב.
ראשית ניתוח ספרותי לספר מקראי. שנית השוואה לספרות ואפילו בת זמננו. אני משוכנע שאם היית מורה התלמידים היו נהנים מאד מהשעורים שלך.
|
|
יקירוביץ'
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
עולם, תודה וברכה ספציפית.
|
|
יקירוביץ'
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
בלו-בלו, תודה רבה.
|
|
יקירוביץ'
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
רץ- תודה רבה. אם מסתכלים על שמשון כסיפור מופרד מבחינת סופר מיתולוגיותו, אולי אפשר לראות אותו אחרת. את דוד גרוסמן עוד לא קראתי.
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת מצויינת ומרתקת.
אהבתי את ההשוואה לעגנון, אם כי לא משוכנעת שמסכימה איתה.
|
|
רץ
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
מקסים - את שימשון אהבתי דרך ספרו של דוד גרוסמן דבש אריות, דבר שני שמשון הוא מושג בתרבות היהודית שאשכול רצה לתאר בריון שמעמיד פנים כחלש - שמשון הנאבך - כמובן כמשל להתנהגות של עם
|
|
נעמה 38
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
עיני האוח והלב החכם שלך סוללים את הדרך להיכרות חדשה ומסקרנת עם התנך
בקשר לסיפור של שמשון ולחיבור המקורי והמבריק בין עגנון לפרשת הפילגש (לקח לי זמן להשתכנע אם אני מסכימה איתך, ואני כן), אז אני רוצה להוסיף שאלו שני סיפורים בהם החזק הוא הצודק כי הצודק לא מספיק חזק.
|
11 הקוראים שאהבו את הביקורת