ביקורת ספרותית על בלי להשאיר עקבות מאת ג'יימס פטרסון
ספר בסדר

---

יש נטייה (שגם אני לא חפה ממנה) לקטלג ספרים כקיציים או חורפיים. ברור שהספר הזה הוא קיצי. הוא גם נפתח באווירה של חופש ושחרור בקי ווסט, עיר תיירות שמחה ורוויית מסיבות ואלכוהול. הספר נקרא בקלילות ובמהירות. אם בדרך כלל אני צריכה את ה-20-30 עמודים הראשונים של הספר כדי להתאפס על עצמי וכדי להיכנס לתוכו, כאן אתה נשאב לתוך הסיפור כבר מהעמודים הראשונים. הפרקים קצרצרים, ולמי שלא מסוגל להפסיק לקרוא באמצע פרק (כמוני), אבל יש לו בחיים עוד כמה דברים חוץ מקריאה (כמו כולנו), זה מאוד נוח.

אבל… אחרי כל כך הרבה ספרי מתח שכבר קראתי בחיי, הספר הזה, נעים וקליל ואפילו מותח ככל שהיה, לא היה משהו שלא קראתי בגירסאות רבות ואחרות בספרים אחרים. וזה היה קצת מאכזב.

אחד החוקים הראשונים בספרי/סרטי מתח: אי אפשר לברוח מהעבר, כי העבר חוזר תמיד לרדוף אותך, גם אם חולפות 17 שנה, כמו בספר הזה. נינה בלום היא עורכת דין מצליחה, עם בת מתבגרת בת 18. הן חיות חיי נוחות בניו יורק. אבל נינה בלום היא בעצם ג'נין פורנייה, שנמלטה מבעלה השוטר כשגילתה שהוא לא בדיוק מה שהיא חושבת שהוא. וכך היא אימצה לעצמה חיים חדשים, שם חדש וקריירה חדשה. וכמובן, העבר לא יכול להישאר נעול לנצח, וכך קורה שעליה לשוב למקום שבו היא השאירה את זהותה הקודמת ולהתמודד עם הסודות שלה ועם הסכנות שיש שם.

הספר תפס תאוצה ב-40 העמודים האחרונים. עד אז הוא התנהל די בעצלתיים והיה ברור לאיזה כיוון הוא הולך. הרגשתי שהסופר מנסה להאכיל את הקוראים שלו בכפית ולא משאיר אותם כל הזמן בשיא. לא הייתה תחושה של טוויסט שמחכה מעבר לפינה או של איזו הפתעה גדולה. ורק בסוף תפילותיי נענו והצלחתי להיות מופתעת, ככה, בקטנה.

לסיכום, למכורים לספרי מתח כמוני, הספר הזה לא יהיה בגדר חידוש גדול. הוא חביב, נעים, קליל וכן, שוב התואר הזה – קיצי. והתמונה על הכריכה עשתה לי יותר מכול חשק ללכת לים… ספר קיצי, כבר אמרתי?

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על בלי להשאיר עקבות