איך (לעזאזל) אומרים, בצורה עדינה לבתי שהספר שכה התלהבה ממנו ונתנה לי לקרוא – הוא לא בדיוק "כוס התה שלי"...

וכאן אני חייב וידוי קטן: זמן די רב לא קראתי ספר להנאתי, וזו היתה הזדמנות "להיכנס חזרה לתלם" בעזרתה האדיבה של הצאצאית – שהיתה מודאגת כנראה מהעובדה שבזמן האחרון איננו מחליפים חוויות בנושא קריאת ספרים. יום בהיר התייצבה ואמרה שזה אחד הספרים הטובים שהיא קראה, ובטוחה שגם אני אהנה ממנו - כפי שהיא נהנתה...

ובכן, צר לי להיות זה שמוריד את ממוצע הדירוג הגבוה שהקוראים נתנו לו.

מבחינתי הספר כתוב ברמה די ירודה, ילדותי משהו, ומכיל משפטים רבים (מידי) שפעמים לא מעטות נראו לי ללא קשר ביניהם. כוונתי היא שהעסק, איך אומרים, לא שטף. או אולי האשמה היא בתרגום המדויק (כדוגמת Opposite Coffee הידוע), ללא התחשבות כיצד הדבר מתקבל בעברית.
וכמו ש"מקובל", לצד תרגום עייף מופיע בן דודו – שגיאות כתיב. אומנם מעט פחות הפריעה לי העובדה שהאות י' קיבלה Upgrade ויחס מועדף במספר מילים, שהרי רק כך ניתן להסביר את אהבתה הגדולה של המתרגמת אליה; טעויות בסיסיות בשפה כגון: בת – ביתי ועוד, אך לצערי גם דבר זה לא הוסיף לקריאה שאמורה הייתה להיות מהנה.

התוכן, אוי התוכן... גם כאן איני איש בשורות. מאחד שמוגדר כ"גדול כותבי רבי המכר" לדברי הניו יורק טיימס (מופיע בגב הספר) הייתי מצפה למשהו עמוק, אינטליגנטי מותח ושונה בתוכנו ממרבית ספרי המתח המוכרים לנו. וכאן אני נאלץ להצטרף לכתיבתו של הקורא עדי שכתב "הסיפור די צפוי עוד שקראתי את הכריכה היה ברור לי מה יקרה." ובכן, לי לא היה כל כך ברור מה הסוף, אולם במחלקת ניחוש של "מה פחות או יותר הולך לקרות" – בהחלט סימנתי V צנוע...

לסיום. בניגוד לכל ידידיי שהתלהבו, איני יכול להמליץ על ספר זה כספר מתח, ובהחלט הייתי מעדיף את סגנון כתיבתם של סופרים כמו ג'ון ורדון (חשוב על מספר), ג'פרי ארצ'ר או נלסון דה מיל.

לא יצאתי מגדרי...

ספר מקסים זורם כתוב ממש יפה,מושלם לסוף שבוע,כמו כן לטיסה.
סוג הספרים שמנטרל אותך מהסביבה ובשניה אתה נשאב לספר.
ג'נין מתחתנת עם פיטר השוטר שמציל את חייה,ואחרי תקופה מסויימת היא פשוט
מגלה שהיא חיה עם בנאדם שקרן ופסיכופט.
ומאז חייה נהפכים לסיוט,ואז היא מחליטה להתחיל חיים חדשים ומשם מתחילים
העניינים להדרדר.
ספר נפלא לגמתי אותו בכמה שעות הצליח לשאוב אותי נטו לעולם הקריאה,ממולץ.

האמת אני לא מתחברת לספרי מתח אך בטעות נפל לידי הספר ולומר את האמת אהבתי.
מותחן שלא עזבתי עד שסיימתי, מסוג הספרים שמושכים לעוד דף ועוד דף וכו' עד שפתאום מצאתי את עצמי מסיימת אותו.
הספר מתחיל בעיירה דרומית בארה"ב קי וסט, חבורה של חברים נוסעת להינפש, החבורה משתכרת וג'נין מגלה שהחבר שלה בוגד בה עם החברה הכי טובה. ומפה העלילה מסתעפת סודות אפלים, רצח עורכי דין משטרה בקיצור לא בא לי להרוס לכם לכן אני ממליצה לקרוא.

יש נטייה (שגם אני לא חפה ממנה) לקטלג ספרים כקיציים או חורפיים. ברור שהספר הזה הוא קיצי. הוא גם נפתח באווירה של חופש ושחרור בקי ווסט, עיר תיירות שמחה ורוויית מסיבות ואלכוהול. הספר נקרא בקלילות ובמהירות. אם בדרך כלל אני צריכה את ה-20-30 עמודים הראשונים של הספר כדי להתאפס על עצמי וכדי להיכנס לתוכו, כאן אתה נשאב לתוך הסיפור כבר מהעמודים הראשונים. הפרקים קצרצרים, ולמי שלא מסוגל להפסיק לקרוא באמצע פרק (כמוני), אבל יש לו בחיים עוד כמה דברים חוץ מקריאה (כמו כולנו), זה מאוד נוח.

אבל… אחרי כל כך הרבה ספרי מתח שכבר קראתי בחיי, הספר הזה, נעים וקליל ואפילו מותח ככל שהיה, לא היה משהו שלא קראתי בגירסאות רבות ואחרות בספרים אחרים. וזה היה קצת מאכזב.

אחד החוקים הראשונים בספרי/סרטי מתח: אי אפשר לברוח מהעבר, כי העבר חוזר תמיד לרדוף אותך, גם אם חולפות 17 שנה, כמו בספר הזה. נינה בלום היא עורכת דין מצליחה, עם בת מתבגרת בת 18. הן חיות חיי נוחות בניו יורק. אבל נינה בלום היא בעצם ג'נין פורנייה, שנמלטה מבעלה השוטר כשגילתה שהוא לא בדיוק מה שהיא חושבת שהוא. וכך היא אימצה לעצמה חיים חדשים, שם חדש וקריירה חדשה. וכמובן, העבר לא יכול להישאר נעול לנצח, וכך קורה שעליה לשוב למקום שבו היא השאירה את זהותה הקודמת ולהתמודד עם הסודות שלה ועם הסכנות שיש שם.

הספר תפס תאוצה ב-40 העמודים האחרונים. עד אז הוא התנהל די בעצלתיים והיה ברור לאיזה כיוון הוא הולך. הרגשתי שהסופר מנסה להאכיל את הקוראים שלו בכפית ולא משאיר אותם כל הזמן בשיא. לא הייתה תחושה של טוויסט שמחכה מעבר לפינה או של איזו הפתעה גדולה. ורק בסוף תפילותיי נענו והצלחתי להיות מופתעת, ככה, בקטנה.

לסיכום, למכורים לספרי מתח כמוני, הספר הזה לא יהיה בגדר חידוש גדול. הוא חביב, נעים, קליל וכן, שוב התואר הזה – קיצי. והתמונה על הכריכה עשתה לי יותר מכול חשק ללכת לים… ספר קיצי, כבר אמרתי?

אני פונה לשדרה החמישית. אני ממהרת, הייתי צריכה להיות כבר בשדה התעופה.
אני מכניסה את הטלפון לכיס ופונה שמאלה, לתחנת גרנד סנטרל.
אני יורדת במדרגות השיש המערביות וחוצה את המסדרון הארוך המוביל אל שדרות לקסינגטון.


******
"אמא, מה את אומרת על החולצה הזאת? היא מתאימה לי לטיול?"
אני: "ההממ..."
******

לאורך המסדרון יש שורה של חנויות. אני מתקרבת לקיר השמאלי כשזרם חדש של אנשים מתחיל לנוע לכיוון קווי הרכבת התחתית.
פתאום איזה אידיוט מוול סטריט בחליפה עובר לידי במהירות ודורך על רגלי הימנית.

******
"אמא, היום הלכנו להצגה...סבא אחד...ואז, סבתא החביאה...הילדים חיפשו את הפתקים...ואז, סבא צחק ואמר...נכון, הצגה יפה?"
אני: "ההממ..."
******

אני מרגישה כאילו אצבעות רגלי נקטעו. אני עוצרת ליד הקיר במעבר וחולצת את הנעל. בפתח המסדרון העמוס עומד איש גבוה, נאה, בעל עיניים כחולות. הוא מביט בי.

******
"אמא, אני קבעתי היום עם ניצן להכין מצגת במדעים. אני יכול ללכת? אני חוזר ב- 7".
אני: "ההממ..."
******

אני מסירה ממנו מבט. אני צולעת ועיוורת מפחד, רצה ופונה לעבר היציאה הקרובה הכי מהר שאני יכולה. אני בקושי נושמת ורועדת כמו ארנבת במלכודת. איך יכול להיות שהוא מצא אותי?? זה פשוט לא יכול להיות!! כאן? עכשיו? לא יתכן שזה קרה!

******
רעש מחריש אוזניים באוזני השמאלית. מגאפון בעוצמה מקסימאלית.
"יוסטון, יוסטון, שומעת?? יוסטון לכדור הארץ! עבור! זאת קריאה אחרונה! המשפחה שלך צריכה אותך דחוף!!"
******

אני טורקת את הספר בחבטה. קמה מהספה. מולי עומד הקטנצ'יק, עם חיתול עד הברכיים. אני מרימה אותו על הידיים...(אוף, איזה כבד...ילד רביעי לא אמור כבר לדעת להחליף חיתול בעצמו?).
מוחי מחשב בקדחתנות איך לקצר את משמרת הערב...(קורנפלקס עם חלב...שירות עצמי...רק שלא ישפכו על השולחן...לוותר על המקלחות...לא היה חם היום...כלים למדיח בטייס אוטומטי...אני חייבת לחזור חזרה לניו-יורק עוד הערב...הוא מצא אותי...אותה...אני בשיא המתח עכשיו...)

מן הביקורות:
"מהפנט...לופת בגרון...מאיץ דופק...מסחרר ראשים" / Main Point Review

פינת תהיות:
- לסיים 341 עמודים בשני ערבים זה שיא אישי שלי?
- למה הספר באנגלית נקרא "Now you see her" ובעברית – "בלי להשאיר עקבות"?
- למה על הכריכה כתוב ג'יימס פטרסון ובעמוד הראשון גם מייקל לדוויג'?
- למה הבלונדינית הזאת על הכריכה היא ערומה ובספר באנגלית – עם בגד ים ירוק?
- 300 מיליון עותקים?? וגם שיא גינס?

הספר הזה הוא ספר של קיץ.
מתאים מאוד לסרט ולדעתי תפור לכל חופשה או טיסה. סוג של ספר שכאשר מתחילים נשאבים אליו, מתחברים, מסיימים ומתנתקים.
הסיפור מתחיל בנינה בלום ו/או ובשבילכם גברת סמית וחוזר אחורנית בזמן. (שיטת כתיבה שמוכרת לנו מהרבה ספרים אחרים).
נינה כיום עורכת דין מצליחה ויש לה בת בגיל 18. האם והבת מאוד מחוברות ומתנהגות כשתי חברות. הבת – אמה לומדת בבית ספר יוקרתי ויש לה את כל מה שיש לכל נערה שחיה אצל הורים עשירים. אמה לא יודעת דבר על עברה של האם ומה שכן , היא יודעת שאביה הביולוגי נפטר.
ג'ינין בעבר ונינה בלום היום היתה בת לשוטר שנפל במילוי תפקידו ולאם אלכוהליסיטית שהתאבדה לאחר מות בעלה.
נינה-התחתנה עם פיטר השוטר (לפי הספר הוא חתיך אמיתי) והוא גם זה "שהציל" אותה. נינה ובשם החיבה שפיטר כינה אותה "בתולת הים" חיה לצידו של פיטר באהבה גדולה, ללא מחסור, עבדה בקיטרינג' ואפילו נכנסת להיריון. הכל היה טוב ויפה עד לפגישה ושיחה אקראית עם הסוכן תיאודור מרפי. ההיתקלות עם הסוכן גורמת לנינה לחקור את עברו של בעלה האוהב והמפנק..... ופתאום חשכו עיניה... לפתע היא הבינה כמה שהיא שקועה בצרות צרורות. מה שנקרא "צרות בגן עדן".
נינה מחליטה לנוס כל עוד היא יכולה כדי להתחיל את חייה מחדש במקום אחר.
לימים כעורכת דין מוטל עליה תיק על אסיר שעומד לפני הכסא החשמלי. המשימה הזו מאלצת אותה לחזור לעיירה ממנה היא ברחה ולהתעמת עם עברה.
לא ניתן לכתוב הרבה על הספר כשלא אהיה לספויילר, ברם אני יכולה כן לגלות לכם שקשה מאוד להניחו מהיד. יש בספר הזה רוצח סדרתי שמטיל אימה על תושבי ניו-יורק, אנסים, אסירים, עורכי דין, אהבה, פסיכופטים ומערכות יחסים.
על הכריכה נרשם רק שם הסופר ג'יימס פטרסון ובתוך הספר נרשם שהוא נכתב על ידי שני סופרים. (לא ברור לי למה שם הסופר השני לא נרשם על הכריכה).
התמונה על גבי הכריכה מתאימה מאוד לתוכן. האישה המצולמת עם הגב אלינו פונה קדימה, לעתיד חדש... לא לחינם נבחרה התמונה הזו... בסיפור הזה יש הרבה ים...ונינה בורחת לאורך כל הספר מהעבר שמאגד בתוכו סיפור חיים לא קל.


ציטוטים:
עמוד 44: "את אדם טוב שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. עכשיו קחי את המפתחות של החבר שלך ולכי מפה".
עמוד 96: "אהבה בזירת הפשע, אה? אמר מורלי במנוד ראש. "ככה זה קורה אצל שוטרים. סיכון מקצועי, לילה אחד אתה כובל מישהי באזיקים על החוף, ולפני שאתה מבין מה קורה, אתה משחרר אותה ונותן לה טבעת יהלום".
עמוד 313: "הדרך הקשה היא הדרך היחידה".

הספר נקרא מהר, הפרקים קצרים ונותנים תחושת קצב. בשבילי הספר הזה הוא כמו גלידה טעימה על וופל ואם אתם רוצים קישוט- שימו דובדבן.
אצלי הוא מקבל 3 דובדבנים מתוך 5 דובדבנים.
למי שעוד לא הבין ... ממליצה בחום לאוהבי הז'אנר.
לי יניני

הספר הזה מלא פוטנציאל, באמת. סיפור מתח שיכול להחזיק אותך ולא להרפות, אבל יש כמה דברים שמפריעים לו בדרך לשם.
בראש ובראשונה, הספר כתוב משום מה בפרקים קצרצרים של עמוד-עמוד וחצי כל אחד. אין לי מושג מה עומד מאחורי ההחלטה התמוהה הזו, ואני יכולה רק להניח שהמטרה היא לגרום לקורא קוצר נשימה ולתת לו תחושה שהדברים זזים במהירות, אבל בעיניי, המבנה הזה רק פגע. במקום לתת לקורא להיכנס לספר, להתרווח לתוכו ולשקוע בו, הספר מכריח את הקורא לרוץ, שזה לא בהכרח דבר טוב בספר מתח.
דבר נוסף הוא שכמעט אין בניית מתח ורגעי שיא. כל פעם שאתה חושב שאתה מגיע לאיזשהו פיק או לאיזושהי נקודת מפנה, הבעיה נפתרת עמוד אחרי. נינה, הגיבורה, מצליחה להיחלץ מכל בעיה קטנה שעומדת בפניה בקלות מדהימה (כמובן שמהבעיה הגדולה לא בדיוק, אבל לא ייתכן לצאת מכל כך הרבה בעיות קטנות ומשפיעות בלי מאמץ).
בגלל השילוב של שני הדברים הללו, הספר מרגיש לא מציאותי (עם כמה שספר מתח מסוגל להיות מציאותי) ולא מספיק מושך. הכל נפתר בקלות רבה מדי, בפרק הבא שיגיע עוד עמוד וחצי. אתה לא רואה את תהליך החשיבה של הדמויות ואתה גם לא עובר שום תהליך חשיבה בעצמך, מה שלא פחות חשוב בספרים מהסוג הזה.

בקיצור, המון פוטנציאל, מעט ביצוע.

מוכשר פטרסון הזה. זה לא שהסיפור כזה טוב , הוא לא כזה שאסור לפספס. הוא בסדר. אבל הכישרון של פטרסון גורם לך להתמגנט לספר , ולא להניח אותו מהיד.
ג'נין , הנשואה לפיטר , שוטר, גבר מסוקס בעל נפש רומנטית , החיה בפלורידה , נאלצת להימלט על נפשה עקב משהו שגילתה.
היא עוזבת את בעלה , את מעונם , ואת פלורידה , ועוברת לניו יורק , ושם ממציאה עצמה מחדש , ופותחת בחיים חדשים.

אבל מכיוון שבספר מתח עסקינן , צפויות תהפוכות על כל צעד ושעל.ויש מהן , והרבה.

העניין הוא שג'יימס פטרסון עף על עצמו , ויותר מדי.

כי גם כשמדובר בסיפור, והכל בדוי , גם פה צריכה להיות מידה מסויימת של היגיון. אלא שלעיתים הרגשתי שהסיפור מתחיל להיות מופרך מדי.

נו טוב , אם לא בספרים אז איפה?

ספר מעולה! קראתי אותו ביום אחד, פשוט לא יכולתי לעזוב אותו.
זה ספר ששומר על היגיון, עניין והכי חשוב- מתח, מתח, מתח - ממש עד לעמוד האחרון.

הסיפור הוא על נינה בלום, עורכת דין ניו-יורקית מצליחה, שצריכה לחזור ולהתעמת עם מקרה מעברה, הנחשף לפנינו כבר בתחילת הסיפור. שלא כמו הרבה ספרי מתח אחרים, אין פה זהות של רוצח שצריך לגלות, ולא צריך לנחש דברים. הספר פשוט מותח מעצם הסיפור שלו והאופן שבו הוא כתוב (פרקים קצרים, לא נמרח). זהו, יותר מזה לא אספר כדי לא להרוס... מומלץ!