ביקורת ספרותית על כל כללי הטקס - שלושה סיפורים מאת אלן בנט
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 13 ביולי, 2013
ע"י סוריקטה


השבועיים האחרונים שלי היו כאלה בהם עצם הקריאה היוותה מותרות שפחות יכולתי לאפשר לעצמי. משום כך נזקקתי לספר שלא ידרוש את מלוא תשומת הלב, כזה שיהיה קל להניח בצד ולחזור אליו כשיהיה לי זמן. הספר הזה התאים לי מאד.

שלושה סיפורים יש בו. סיפור המסגרת של כל אחד מהשלושה כתוב על הכריכה האחורית, והרעיונות כשלעצמם נשמעו לי כאלה שיכולים לספק בסיס מצויין לבחינה של התנהגויות אנושיות בתנאים חברתיים.

הסיפור הראשון הוא על בני זוג, לא צעירים, מהוגנים מאד, שמגיעים לביתם ומגלים שכל תכולת הבית נלקחה. כולה. מהמקרר ועד נייר הטואלט.

הסיפור השני מתאר טקס לווייה הנערך בכנסיה, טקס אליו מגיעים אנשים רבים שלא הכירו אלה את אלה וכולם יודעים על המת דברים שאי אפשר לומר.

בסיפור השלישי מדובר באדם מבוגר, מורה, שיושב לצד מיטת אביו הגוסס בבית החולים ונאלץ לפגוש את כל מי שבא לבקר את האב.

אני לא יודעת מי החליט לארוז אותם ביחד, אבל בעיני זו היתה החלטה טובה. קל לדמיין את עצמך בכל אחד מהמצבים האלה. בשלושתם אלן בנט בוחן את החיים במבט של מי שבא לעשות צחוק מהמסיבה שהוא עצמו משתתף בה. יש לו היכולת לתאר מצבים אנושיים בהומור משובח, מעט לעגני, אבל לעג נסלח, כי הוא לעג עצמי, לנו ולטבענו.

כמו נצחיה, גם אני אהבתי יותר את הסיפור הראשון. הוא מעניין יותר, קצת מפתיע, לא כל כך בגלל הסיפור, יותר משום התגובות של בני הזוג והנושאים שהוא מצליח להעלות. הוא גם גרם לי לנסות להעמיד את עצמי בסיטואציה הזו ולשאול את עצמי שאלות לגבי היחס שלי לחפצים (שלי, אבל גם של בן הזוג שלי, ויש הבדל, לא קטן.) כמי שמחזיקה באוספים מרשימים במיוחד (לפחות מבחינת ההיקף המספרי) של ספרים (אמנם רובם פגומים, ובכל זאת) , בגדים (גם כאן, בעיקר מיד שניה) ומגפיים (חדשים. אין ברירה), ונתונה לביקורת מתמדת בשל כך, זה בהחלט נושא שמעסיק אותי מפעם לפעם. תמיד כשיוצאים לאיזה חופש עם תיק אחד או שניים, נדמה לי שהייתי יכולה לחיות את כל החיים שלי ככה, בצניעות, רק עם מה שחייבים, אבל עם כל כמה שזה שטחי ואידיוטי וברור שאני לא צריכה את כל זה, עדיין בכל פעם שעומדות השקיות עם מה שהואלתי לפנות, יש איכשהו פריטים שמזדחלים בחזרה לארונות שלי.

זה ספר מאד מאד בריטי, יומיומי, לא מתיימר, וככזה אני חושבת שהוא אחלה. הוא מהנה, נעים לקרוא אותו, אפשר גם לראות ממש את התסריט וגם אם מדובר בסרטים קצרים מאד, הרי שנראה לי שהייתי נהנית לצפות בהם.
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
אני חושבת שלכל אחד מתושביה היהודים של המדינה, יש איזו שהיא תכנית מגרה בראש, כזו החרוטה בגנום לאחר אלפיים שנים של בריחות, מה לוקחים ומה לא לוקחים כשצריך לעזוב עכשיו ומיד.

יופי של סקירה, סוריקטה. יש מן האוגרים, ויש כאלה שלא. אני מניחה שגם האוגרים יודעים להיפטר במידת הצורך מהדברים המיותרים (ולהתחיל לאגור מחדש מיד כשמתאפשר). הספר "ארנבת עם עיני ענבר" מספר בדיוק סיפור כזה - של גלגולו של אוסף משפחתי בזמן שהבעלים נאלצו לנוס על נפשם.
עולם (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
יהודים לא ממש ממש רוצים לברוח, אבל כידוע לפעמים הם היו חייבים. כך לפחות היה בעבר. ישראל קמה כדי שלא יהיה כך גם בעתיד, ונקווה שתשיג מטרה זו.
סוריקטה (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
לא ראיתי, אבל אצלנו מנגנים על פסנתר, שבמקרה שלנו הוא חשמלי, כך שגם איתו אפשר לברוח אם ממש ממש רוצים, למרות שאין ספק שהוא הרבה יותר כבד ומסורבל מכינור (כנראה שמישהו יצטרך לשאת גם את הגנרטור).
עולם (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
הדיון בחפצים מזכיר לי משום מה את "המעגל" של דן שילון מאתמול. התארחה גם כנרת ישראלית-לשעבר שכוכבה דרך. בדיון איתה עלתה השאלה מדוע מוסיקאים יהודים נמשכים דווקא לכינור. אחת התשובות היתה, שעם כינור קל יותר לברוח (מאשר עם פסנתר, למשל).
סוריקטה (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
תודה, yaelhar וחני. ב"אדום" של אווה טים הגיבור הוא אדם שמקפיד לא לצבור רכוש, למרות שהוא גר בבית רגיל ויש לו הרבה מקום. שם הוא מדבר על מה שקורה לרכוש של אלה שמתים, איך מתייחסים אליו השארים.
חני (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת יפה:) כשהייתי בחופש לפני שבועיים אמנם לקחתי מזוודה אבל 80% ממנה לא השתמשתי וזה אומר שלא צריך הרבה באמת, בעיקר את עצמנו.
yaelhar (לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
כנראה אפשר לחיות כל החיים עם מה שנכנס לתיק אחד. אבל אנחנו כבר לא יכולים לראות בלי חפצים הכרחיים לכאורה. ביקורת מעניינת על ספר שעוד לא קראתי.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ