ביקורת ספרותית על מכונת הנצח של אלכס מאת הגר ינאי
ספר בסדר

---

בן זוגי נוהג לאמר: "ההבדל בין גאון למפגר הוא שגאון הופך כל דבר מסובך לפשוט ומפגר הופך כל דבר פשוט למסובך"
המשוואה הזאת קצת רופפת מבחינה לוגית ואני אעבור על זה בשתיקה כי אני מוכנה לבלוע כשלים לוגיים על בטן ריקה בלי להניד עפעף, אלא שכאן, כשזה מופנה כלפי, די ברור שאני לא הגאון.

היכולת המפוקפקת להפוך פשוט למסובך מלווה אותי פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי וכך גם את טל, המכונה דובה, הדמות הראשית בספר הזה.
ולא רק זה- היא לא ממש מסתדרת עם מסגרות, היא משתמשת באוכל כמזור לחרדה, היא כבדת משקל ומגושמת, חכמה אך נוהגת בטפשות, כישרונית אבל נלחמת עם עצמה ללא הרף והורסת את עצמה תוך כדי רדיפה אחרי רעיונות בלתי מושגים והפניית עורף למציאות.
בקיצור- דמות אמביוולנטית נהדרת, הרבה יותר קוצנית ממני אבל קצת דומה (ולא בגלל זה היא נהדרת).
עד כאן יופי.

ועכשיו לגבי התבגרות-
אני לא בטוחה שעברתי את התהליך הזה במלואו אבל קראתי את הספר (וראיתי את הסרט. אפילו כמה פעמים. נראה לי שבהולמרק).

במהלך גיל ההתבגרות הפרטי שלי ליוו אותי כמה ספרי התבגרות אהובים, שמתוכם אני זוכרת את "לילי הפרועה", "התפסן בשדה השיפון","פראני וזואי", "ג'ורג' ברניני חוזר הביתה", "יותם הקסם" וגם סדרת "הקוסם מארץ ים", שחזרתי אליה לאחרונה, ויסלחו לי הספרים ששכחתי.
המשכתי לקרוא ספרי התבגרות רבים גם לאחר מכן- "יש ילדים זיג זג", "מישהו לרוץ איתו" ואפילו סדרת הארי פוטר שהתבגר יחד עם הבן שלי, כל ספר בעוד שנה. מבין האחרונים שקראתי זכור לי מאוד לטובה "בלק סוון גרין", אותו קראתי לא כל כך מזמן.

ומסקנותי מכל הקריאה הזאת הן כדלקמן (מנוסחות בלשון זכר מטעמי נוחות):

א.ילד נוטה לקבל את המציאות בה גדל כמובנת מאליה.
ב.הוא מגיע לגיל דו ספרתי ומתחיל לבחון אותה מחדש, למרוד בה ולבוז לה כשבדרך כלל הוריו הם הקורבנות העיקריים של המטמורפוזה.
ג.ואז הוא נוטה להרגיש יחיד במינו לטוב ולרע, לגבש דעות קיצוניות לגבי רוב הנושאים ולבדוק את מגבלותיו ואת מגבלות המציאות תוך כדי התמודדות לא פשוטה עם שינוי פיזי. אנשים שיפגוש וחוויות שיחווה בשלב רגיש זה יהוו קטליזטור לעיצובו.
ד.כתוצאה מכך, אם הכל עבר בשלום וגם אם לא כל כך, הוא בונה לעצמו זהות ומגדיר חזון אישי
ה.שאיתם הוא חוזר לאותה מציאות מוכרת, אך הפעם מפוייס ומוכן לחייו כאדם בוגר.

אני נתקעתי בסוג של לימבו בין סעיף ב' לסעיף ג' כך שאני ממשיכה לבחון מחדש, למרוד ולבוז ועדיין לא סגורה על זהות וחזון אבל אני לא אתווכח עם מה שכתוב בספרים, אלא רק עם עצמי.

בספר הזה הדמות המתבגרת, דובה, היא מתבגרת מאוחרת קלאסית- עמוקה מורכבת ונפלאה. חלק מהתאורים ומההרהורים ראויים לגזירה ולשמירה והקפיצות התכופות בין עבר להווה ולעתיד, עשויות היטב ולא מציקות מדי
אבל מסע הלולאה, תהליך ההתבגרות עצמו, הוא שטוח, סכמתי ולעיתים גם פנטסטי מדי באופן שלא משתלב עם יתר העלילה.
הדמויות המיצגות את הקונפליקט של דובה הם שני נערים/ גברים סטראוטיפיים ומעצבנים. אחד ארצי, פרקטי, חם ופשוט והשני פנטזיונר מיוסר עם אמא דכאונית.
בטיול שלה בעקבותיהם ובעקבות עצמה ישנם חלקים סוחפים ומרתקים אבל הרוב לא ממש
(אין מה להשוות למסע ההתבגרות המכאיב של יותם הקסם או המרהיב ב"בלק סוון גרין").
ובסוף הפתוח היא כנראה, די בטוח, תחזור לאותה מציאות מוכרת, אך הפעם מפוייסת ומוכנה לחייה כאדם בוגר אבל אני יצאתי לא לגמרי מרוצה.

שמתי לב שרוב הקוראים שאהבו את הספר צעירים ממני אז אולי, רק אולי, למרות ההכחשה, התבגרתי והתרחקתי. הגיע הזמן.

כמו בהרבה מקרים קשה לי לתרגם את ההרגשה לכוכבים ובכל זאת-
לא ארבעה, אלא שלושה אבל תדמיינו עוד חצי.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על מכונת הנצח של אלכס