ביקורת ספרותית על מקום יפה למות בו מאת מאלה נאן
ספר בסדר

---

השוטרים שפרצו למחסן בקולומבוס אוהיו הוכו בתדהמה, על הרצפה ישב המום אדם ומסביבו סימנים של למעלה מ-200 קליעים. בשעת לילה כנופיה יריבה רדפה אחריו, הוא נמלט למחסן הנטוש והם אחריו, פותחים בירי אוטומטי לכל הכיוונים. למעלה מ-200 קליעים נורו לעברו... אבל הוא נותר ללא שריטה.
חשבתי על האירוע הזה מ-1977 כשסיימתי לקרוא את הספר. בדומה לאותם אנשי כנופיה גם הסופרת מאלה נאן מנסה לתקוף לכל הכוונים, אבל לא פוגעת בשום מטרה. היא תוקפת את הלבנים האפריקאנרים, את הלבנים האנגלים, את הצבעונים שמנוצלים ע"י הלבנים ומנצלים את השחורים ואפילו את השחורים על האפטיות והפסיביות שלהם. העלילה הראשית גולשת לשלל נושאי משנה: אלימות מכל הסוגים, ניצול, שחיתות, טירוף דתי, סקס על צבעיו וסוגיו, פדופיליה, רדיפות פוליטיות ועוד ועוד... אלא שמרוב נושאים ועלילות משנה העלילה המרכזית נמרחת ומאבדת כיוון עד הרבע האחרון של הספר, אז למעשה מתחיל הסיפור האמיתי.
מצד שני הסופרת ילידת סווזילנד כותבת בעניין על מציאות שאליה רובינו לא נחשפנו: על משטר האפרטהייד, חוקי הגזע, היאוש וחוסר התקווה של הצבעונים והשחורים, האומללות של בני הזולו ועל האלימות הקשה ועוותי הדין של מנגנוני החושך בדרא"פ של שנות החמישים.

גיבור הספר הוא סמל משטרה רווי בעיות אישיות (אשתו עזבה והוא רדוף סיוטים ממחה"ע השנייה) שנשלח ב-1952 מיוהנסבורג לפתור מקרה רצח של קפטן משטרה אפריקאנר (הולנדי לבן) בעיירת גבול עם מוזמביק. הוא מנהל את החקירה תוך שהוא נמצא בצבת בין משפחת הקורבן, שהיא שליטת העיירה, מצד אחד ובין המשטרה החשאית האפריקאנרית מהצד השני. כשהסמל מנסה לפתור את התעלומה הוא נקלע לשלל מצבים בהם הוא מנסה למצוא את ידיו ורגליו. כאמור, ברבע האחרון העלילה מקבלת כיוון הגיוני וקצב טוב עד הסוף הטריוויאלי.

לסיכום: ספר הביכורים של מאלה נאן הוא בוסר למדי. קו העלילה המרכזי של הספר אמנם מעניין, אלא שהפיזור ליותר מדי כיוונים ונושאים (שמן הסתם חשובים לסופרת) מפריע לשטף העלילה. כדי להפוך אותו לספר טוב יותר היה דרוש עורך קפדן שימרכז את העלילה, ינפה חלק מעלילות המשנה ויקצר את הספר בשליש.
הכותרת הצעקנית על הכריכה הקדמית "-מתח-" היא בבחינת הומור גרוע... "מלך האריות" יותר מותח מהספר הזה.

» ביקורות נוספות של רונדו
» ביקורות נוספות על מקום יפה למות בו