ביקורת ספרותית על ארטמיס פאול - המושבה האבודה - ארטמיס פאול #5 מאת אואן קולפר
ספר מעולה

---

בעולם הספרים, שיגעון ספרים- או פרנויית ספריים- שווה להתקף לב. זה מה שקרה לי בסוף הספר, כשקלטתי שאין עוד דפים ושלא קניתי את ספרי ההמשך כולם (החלטה גרועה). באותו רגע כל מה שהצלחתי לעשות היה לתקוף את כל מי שהיה בסביבתי בספויילרים, כשאני מחבקת את הספר ומשמיעה קולות משונים מאוד, דומים באופן מחשיד לחתול גוסס.

הספר לא היה בראש העדיפויות בשבילי, אבל שאר הספרים שחיפשתי לא נמצאו. מסתבר כל הספרים שאי פעם חיפשתי בחנות הספרים נעלמו, כמו "רוז לתמיד" שחיפשתי באותו יום. אולי יש מסדר סודי שמטרתם להרוס את השפיות שלי. או שכל הספרים הטובים אי פעם נחטפו על ידי חייזרים.
הממ.
אולי נחזור לביקורת.
אז כן, ארטמיס פאול.
כאן מתחילים הספויילרים.
את הספר התחלתי באדישות מסוימת, שהפכה להתרגשות כשהבחנתי בשינויים שעברו על הדמויות ועל המקום בו כל דמות מצאה את עצמה. היו חלקים מבלבלים, עם כל המדע וההסברים המסובכים שהיה לי קשה לקלוט, אבל הספר היה מדהים.
השינוי שעבר על ארטמיס גם די מדהים. פתאום יש לו חברים, והוא עושה דברים למען הכלל. הוא אפילו הודה, בשלב מסוים, בבדידות שלו בתור ילד גאון.
וזה לא הדבר היחיד שהשתנה-
בדרך כלל התיאורים על עולם הפיות די מייגעים. כל כך הרבה דברים טכניים ומשעממים, ובדיחות מאלץ' מעצבנות. וכל ספר תמיד ראינו את המפקד רוט ואת הולי ואת המשימה שקיבלה שבה היא עשתה משהו מדהים ובלה בלה בלה...
הפעם כבר אין את המפקד, והולי אולי עדיין מתמקדת בתנאים טכניים, אבל אני חושבת שחל שיפור מסוים ברמת העניין שלי במה שקורה מתחת לפני האדמה. כמובן שאז הכל התחלף עם המפקדה הסודית המה-שמה לגבי השדים וכל זה. קצת מעצבן וחוזר על עצמו, אני מניחה, אבל... הא.

אז כמו שהזכרתי וכמו שכתוב בתקציר, הפעם הספר מתמקד בשדים, מה שהרגיש לי ממש מוזר. היה כמעט מגוחך לשבת ולקרוא על שד שמציקים לו בבית הספר. לא, לא כמעט מגוחך. מגוחך לחלוטין. סליחה, אואן קולפר.
בכל מקרה, לשד שלנו קוראים 1, שהוא שם מדהים ביותר. אני מבינה למה הוא שמר אותו.
1 נראה שברירי באופן מעצבן, והטענה שלו שהוא שונה (למרות שזה נכון) קצת מעוררת רחמים, כאילו הוא נאחז בתקווה שאין בה יותר מדי הגיון.
מה שכן אהבתי בעניין השדים היה הספר שלהם, עם ליידי מה-שמה (כשהשד קרא לארטמיס "ליידי" לא יכולתי שלא לצחוק) והעובדה שאין להם מושג מה קורה מעבר לעולם הקטן והמוגבל שכלית שלהם.
כש-1 הגיע לעולם בני האדם, למשל, לא הפסיק לפלוט מילים נרדפות והתפעל מכבישים וחגורות בטיחות (או, לחלופין- אבזם, רצועה, ועוד).

ועכשיו- מינרווה!
מערכת היחסים שלי עם הדמות הזאת קצת מעורערת.
כדי לתאר אותה, אפשר להשתמש רק בשלוש מילים: ארטמיס ממין נקבה.
כזאת היא בדיוק, ולמרות שנחמד שיש מישהו שיצחק מהבדיחות של ארטמיס, התרגלתי לעובדה שארטמיס הוא הגאון היחיד. היחיד שיכול להציל את המצב. האדם החכם ביותר בכל חדר. בלה בלה בלה.
וכמו שארטמיס נקרא על שם אלת צייד (חיחי, אלה), מינרווה נקראת על שם אלת חוכמה.
אני לא מצליחה להחליט בין מתוחכם לקיטשי.
בשביל מישהי בשם מינרווה היא די פזיזה. אולי זה בגלל שהיא צעירה יחסית, אבל לגאונים אסור להיות פזיזים. במיוחד גאונים כמו מינרווה וארטמיס.

אז, סיום הספר מתחיל בארטמיס, 1 וקואן שטסים עם פצצה כשהם תלויים מהחגורה של הולי. ואז הם מתפוצצים לאל הירח, ולתוך עולם השדים.
אפשר לחשוב על משהו שנשמע יותר מגוחך מזה?
טוב, זה גם נעשה מגוחך יותר וגם מגניב יותר.
*ספויילר כל כך גדול שאני שמה אזהרה*
השדים מגיעים, במטרה להרוג אותם. הולי לא מצליחה לירות בהם בגלל משהו שקשור לזמן, והיריות שלה נשאבות לעבר. ארטמיס צריך לשירותים (מה שנשמע לי מיותר להזכיר, כאן או בספר עצמו. לא באמת היה לזה הקשר למשהו, אבל לא הצלחתי להפסיק לצחוק. "אני צריך לשירותים והנויטרינו שלך בקושי משפיע. אנחנו מאבדים שליטה." כלומר, ברצינות?), ואז פתאום יש להם תוכנית ובלה בלה בלה... הם בורחים לתוך הר געש עם פצצה שכנראה תתפוצץ בכל רגע.
הולי מתה, ארטמיס מציל אותה (כל כך אהבתי את הקטע ההוא. כל כך נחמד מצידו להיות עצוב מהמוות שלה), הפצצה מופעלת והם עושים עוד משהו שלא הבנתי...
בקיצור, הם חוזרים להווה. כמעט. הפרש של שלוש שנים.
ואז זה החמיר. באטלר בכה, ו... ולארטמיס יש אחים...
כאן התחלתי להשמיע קולות של חתול גוסס.
*סוף ספויילר*
אני מרגישה שתכף אתחיל שוב עם קולות החתול, אז אני רק אסכם-
זה ספר מעולה. הוא מותח, מצחיק ופשוט סוחף. אפילו שכחתי לפרוש את הקריאה על כמה ימים, וגמרתי אותו ביומיים. זה היה שווה את זה.

~סוף~

» ביקורות נוספות של מגדת העתידות
» ביקורות נוספות על ארטמיס פאול - המושבה האבודה - ארטמיס פאול #5