• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

מאת אואן קולפר

הביקורת של קורא כמעט הכול

תמונה של קורא כמעט הכול
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

מאת אואן קולפר

הביקורת של קורא כמעט הכול

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של קורא כמעט הכול
הוצאה לאור:כנרת
שנת הוצאה:2009
סדרה:ארטמיס פאול #5
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
סלארטיבארטפאסט
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 14 שנים

“לא נעים לי להשבית את הביקורות המהללות. אבל, הספר הזה רק חוזר על הרעיונות שבספרים האחרים לא מחדש דברי”

5/22
ביקורות על ארטמיס פאול - המושבה האבודה
הבאה
ליילק
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

טוב, אז זה החמישי, הכי מוצלח בסידרה לדברי הבן, והכי מותח, כך גם לדעתי. ארטמיס מתבגר לו פוגש ילדה מבריקה כמעט כמוהו ואיך לא, מציל את עם הפיות שוב. הספר החמישי בסדרה כבר מכיל קצת יותר גוונים, מורכבויות ורגשות נראה כאילו קולפר מניח שקוראיו מתבגרים יחד עם הדמות שלו, ומתאים את התכנים. דומה קצת להארי פוטר (יסלחו לי חובבי ארטמיס על ההשואה) גם רולינג מתאימה את המנעד הרגישי והדילומות בהרפתקאות כך שהן הולמות את גיל הגיבור.
בספר החמישי מסתבר ש...
יש עוד משפחה לעם הפיות, כזו שהיתה רחוקה מהעין מהלב ומהזמן. השדים. הילדה שהזכרתי (מנרווה שמה) נתקלת בהם במקרה, ומכיוון שהיא חכמה מאוד (לא, לא כמו ארטי אבל כמעט), ועדיין ילדה כדי להאמין, מחליטה לשבות נציג כדי לזכות לה בפרס נובל, וכל זאת כשהיא בגיל 12. ארטמיס מבין את הסכנה, וכאן מתחילה לה הרפתקאה שמובילה להרפתקאה שמובילה לאחת נוספת.
אתמול בלילה כשראית שהבן לו אני מקריא את הסיפור (לא הבכור שמשווק לנו את הסידרה) כבר עייף, אמרתי "נמשיך מחר" ומייד כשהו נרדם המשכתי לקרוא עד הסוף...
הכי מותח עד כה בסדרה כבר אמרתי?

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Command
Command
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
תמונה של Mira
Mira
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
תמונה של עולם
עולם
6קוראים|גיל ממוצע52|50%נשים

על המבקר

תמונה של קורא כמעט הכול

קורא כמעט הכול

ותיקעורך
חבר מזה 17 שנים
219 ביקורות•23 נבחרות•3,730 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
ותיקעורך
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות219
ביקורות נבחרות23
לייקים שקיבל3,730
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת86ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות20

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול

נובלת שחמט

נובלת שחמט

סטפן (שטפן) צווייג

אתם מכירים את זה שכשחוזרים מחופשה זוגית בלי הילדים, אומרים חייב לעשות זאת יותר? אז אומרים, אבל בפועל לפחות אצלנו בסוף זה זה קורה פעם בשלוש שנים בערך. כשארזתי לנסיעה המיוחלת לוינה, התלבטתי אם לזרוק למזוודה את הספר שאני קורא, ואמרתי לעצמי לא, סוף שבוע זוגי, תתעסק בזוגיות ולא בספר. אבל אז בנתב"ג יש סטימצקי, רק עשיתי סיבוב להציץ, מה יש לי לחפש בדיוטי פרי? והספרון הקטן הזה לכד את עיניי. אמרתי לעצמי, נו שטפן צוויג, יליד וינה, מה יכול להיות יותר הולם. סיפרון, נובלה, 92 עמודים, אני אקרא בטיסה וזהו. רק שלא לקחתי את משקפי הקריאה, זוכרים שהחלטתי בבית לא לקחת ספר? אז למה משקפיים. וידאתי שהפונט מתאים ל 48 שנותיי, שילמתי, פגשתי את הנפש התאומה שלי מחוץ לסטימצקי, התכוונתי להסביר על זיקתו של צוויג ליעד אליו אנו טסים, שזה ספרון קטן אסיים בטיסה, אבל היא רק חייכה את החיוך שלה שמכיר אותי הכי טוב.
צללתי לספר בטיסה, כשאני מקפל את רגליי בחלל המוגבל שמחלקת תיירים מספקת לנוסע גבוה כמוני. לא הרגשתי את הטיסה (אני שונא טיסות) פשוט נשאבתי לסיפור, וקראתי אותו בנשימה עצורה. לשטפן צוויג יש יכולת נדירה להכניס את הקורא להלך הרוח של הדומויות שלו, הוא מבין את נפש האדם, ומטיב לתאר מהלכים נפשיים. עזבו אתכם משחמט, מדובר בנובלת שפיות. הסיפור של השחמט הוא סיפור מסגרת טוב, שכתוב טוב, ההפלגה, אלוף השחמט המוזר, כל זה תפוארה נאה למהלך הנפשי שעובר הגיבור האמיתי בשבי הנאצים. לא שבי כפי שאנחנו מדמיינים, מחנה ריכוז, זוהמה, מוות חולי ורעב. שבי במלון בחדר שתכולתו קבועה לא משתנה מיום ליום, וחקירות אינסופיות. התחושה להיות כלוא בחדר ללא גרוי אינטלקטואלי ללא מגע עם העולם החיצון, כשנותנים לך "לטפס על הקירות" בין חקירה לחקירה מוכרת לי מאפיזודה שהיתה לי בצבא (ברשותכם לא אכנס לזה), אבל מדובר בשיטת עינוי סופר יעילה.

הספר מומלץ עם כל הלב, (אגב התקציר לא מעניין, ולא עוסק בעיקר הסיפור, אז תתעלמו ממנו).

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
Project Hail Mary

Project Hail Mary

Andy Weir

אני מתלבט איך לגשת לכתיבת הסקירה הזו, שורה תחתונה ממש ממש נהנתי מהספר, הוא טוב, משכנע, בתור קורא אתה מרגיש שאתה לומד הרבה, גם דברים שכבר למדת לפני 30 שנה כשהתכוננת לבגרות בפיזיקה וגם דברים חדשים. אז למה מתלבט? כי הספר דומה בצורה חריגה ל"לבד על מאדים" שלו. עכשיו זה בסדר, היה לנו כבר את הדיון הזה פה לפני מספר שנים, סביב הספרים של לי צ'ילד, הדיון נסגר שזה בסדר שיש נוסחא שעובדת, נהנת מאחד תהנה מהשני וכן הלאה עד שימאס לך. נחמד לקרוא סופר שאתה יודע בדיוק למה לצפות כשאתה צולל לעולמו. כמו לקחת כלב גיזעי, לקחת גולדן תזרוק לו אבן הוא יחזיר, תזרוק לו מקל הוא יחזיר, הוא לא יכול אחרת זה בגנים שלו, זה בשם שלו, מה הוא יעשה? ישבות? ג'ינג'ר הכלב שלי לעומת זאת, אין לי מושג איזה גזעים התערבבו בו ולכן אי אפשר לצפות ממנו לכלום (כך לפחות אני לא מתאכזב).
אבל, ויש אבל זה היה יותר מידי כמו The martian (לבד על מאדים), מה הבעיה? ובכן יש בעיה, זה כמו ללכת לרכבת הרים, שכבר הייתה בה כמה פעמים, אתה מצפה לכל פיתול סיחרור והיפוך, אני מניח שזה פוגע בהנאה מהלא נודע, מה צופן הסיבוב הבא (כתבתי אני מניח כי מעולם לא עליתי על כזו רכבת). גם פה, אתה מכיר את המבנה, פותרים בעיה, צצה חדשה, אתה חושב שזהו ואז הנה עוד אחת.

ובכל זאת אני ממליץ על הספר הזה ללא היסוס, אפילו מפציר בכל מי שקרא ונהנה מ"לבד על מאדים" לקרוא אותו, ההנאה מובטחת. כי אמנם זה כמו לבד על מאדים, דומה בצורה מטרידה רק טוב יותר. אפילו הרבה יותר טוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

"כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנו עצמנו חולמים אותו". זה ציטוט של לורה מילר מהניו יורק טיימס. לא הכרתי את הציטוט הזה, הוא מאוד קולע לתחושה בקריאת ספריו של מורקמי, והוא התחבא לי כל הזמן הזה ב"מאחורה" של קפקפא על החוף.
קראתי מזמן, אבל יש לי חבר שרק עכשיו מגלה את מורקמי (בהמלצתי), והוא כל הזמן חופר לי, אז החלטתי לחזור ולקרוא שוב ספר של מורקמי. התלבטתי איזה ספר לקרוא שוב, ובסוף בחרתי ב"קפקא על החוף". את האמת מורקמי כמו חלום, וחלומות לא תמיד זוכרים בצורה מדויקת. לא ממש זכרתי את העלילה, זכרתי קטעים קצרים הבזקים של סצנות. ביקתה ביער, דמות שמדברת עם חתולים, נער בן חמש עשרה שבורח מהבית, חלום מציאות בערבוביה. ככה זה בחלום, לא זוכרים הכל כמו שצריך. תכלס זה יתרון, כי בזמן שאני מחכה למורקמי חדש, אני יכול לקרוא שוב ספר שלו שקראתי מזמן.
משהו כיפי שקרה לי בקריאה השניה היה הסבלנות, לא אצה לי הדרך, לא מיהרתי לגלות איך יפתרו ויקשרו הקצוות, מה גם שזכרתי שלא הכול נסגר. למה הדבר דומה... מפגש אהבים ראשון, מול מפגש מאוחר יותר, בו יש קצת יותר סבלנות, לא ממהרים, לא מסתבכים מתפתלים נשנקים. מודה שיש ריגוש ועוצמה במפגש הראשון, אבל אני זוכר שתמיד המפגש השני, היה טוב יותר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
The ocean at the end of the lane

The ocean at the end of the lane

Neil Gaiman

קראתי בעיקבות סקירה של מי שהייתה ה babysitter של גיימן (מוריה בצלאל), מיד נכנס לרשימות שלי, ומהר מאוד הצלחתי לשים עליו יד. ספר מהנה מאוד. אין ספק שהמספר הוא ניל הילד, (חנון אוהב ספרים, בלי חברים... יומלדת 7 שלו היתה במתכונת "הקיץ של אביה" ואז הוא נקלע להרפתקאה. מה שהבנתי במהלך קריאת ספר זה שזה לא כל כך משנה על מה הוא כותב, העניין הוא איך הוא כותב. הכתיבה שלו מיצרת חיבור עמוק לדמויות, הסיפור דרך עיניים של ילד בן 7 משכנע מאוד, החברות שנוצרת בינו לבין הילדה הגדולה (11) מהחווה שבקצה המשעול היא חברות משכנעת, והעלילה מתגלגלת למחוזותיה הסוראליסטים ללא חריקות מיותרות.
מרוויחים לדעתי כמה תובנות מהנות על נקודת מבט של ילד מול זו של מבוגר, לפרקים ניתן להתבלבל ולהחליף את ה"מפלצות" בסיפור במבוגרים. בעיקר הספר הזכיר לי לא להפסיק לנסות להבין את הילדים סביבי, ותמיד לנסות להזכיר לעצמי את הילד שמתחבא בתוך המבוגר שנהייתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
Going postal

Going postal

Terry Pratchett

איזה כיף בסימניה. קראתי ספר, כתבתי ביקורת פושרת, אמרתי לא ממש מצחיק. בתגובות לסקירה קיבלתי המלצות לספרים אחרים של אחד מ 2 הסופרים שחתומים על "בשורות טובות". כשאני מקבל המלצות באתר הזה, אני לוקח אותם ברצינות ולכן ניגשתי מיד לשים ידי על אחד מהספרים שהומלצו ברשימה. אז קודם כל תודה יעל. לגבי הספר: אז כפי שכתבתי לכתוב על ספר שהוא "מצחיק" קורע מצחוק, וכו... זה מסוכן, כי נו אתם יודעים, יש המון סוגי הומור, יש את העניין התרבותי, את נושא הריפרורים (שאולי לא מוכרים)- בקיצור הומור זה לא צחוק, מדובר בנושא רציני.
צחקתי בקול לפרקים, נהנתי בחלקים האחרים והייתי סקרן בשאר הספר. שורה תחתונה ממש נהנתי, וכפי שראיתי הבחור (עליו השלום) כתב המון המון, אז יש למאגר עצום של ספרים משעשעים להמשך מסעי בעולמו המוזר של סר טרי פרצ'ט. שוב תודה לאנשים באתר שבתגובות שלהם לסקירה שלי כיוונו אותי. מניח שבדרך סקירות נוספות של אותו סופר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
בשורות טובות - תרגום חדש

בשורות טובות - תרגום חדש

טרי פראצ'ט

טוב, הבשורות הטובות בכל העניין הם שניל גיימן כבר כותב ספרים הרבה יותר מעניינים (עיין ערך אלים אמריקאי). הבשורות הרעות, הם בעיקר לגבי, כבר מזמן החלטתי לא לבחור ספר לפי מה שכתוב ב"מאחורה" והנה שוב אני נופל. מה שגרם לי לקנות את הספר היה המשפט "צאצא ישי של מדריך הטרמפיסט" מה גם שקראתי כמה ספרים של ניל גיימן לאחרונה, ואת רובם ממש אהבתי, הבחור מוכשר. את הספר הזה כתבו שניים ניל גיימן, וטרי פראצ'ט, לא קראתי שום דבר של טרי. לא נראה לי שארוץ לחפש משהו, בואו נגיד שהספר לא השאיר בי טעם של עוד. הספר "בסדר" יכול להיות שבגלל הציפיה אני כה מאוכזב. גם שכותבים על ספר שהוא ממש מצחיק זה מאוד מסוכן.
שורה תחתונה, ספר של 390 עמודים שלוקח לי שלושה חודשים לקרוא, הוא לא ספר מרתק. בקיצור, אולי קרה משהו לחוש ההומור שלי (מבטיח לבדוק את העניין), אקרא שוב ספר של דגלאס אדאמס לוודא.
אפילו הסוף שהיה אמור להיות יותר קצבי, לא היה ממש כזה, ובעמודים האחרונים, הרגשתי שאני מכריח את עצמי לסיים, שכן זה לא ספר ממש גרוע כזה שמגיע לו שינטשו אותו באמצע. באמת שהוא לא. הוא "בסדר"

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
להיות גבר

להיות גבר

ניקול קראוס

אסופת סיפורים קצרים. סה"כ עשרה סיפורים, בהתחלה חשבתי שאני מתאכזב, הרגשתי כאילו מדובר בתרגילי כתיבה טובים אבל לא יותר. סיפור קצר זה לא צחוק. אבל ככל שהתקדמתי בספר הקצר יחסית, התחלתי להשאב לקולות בסיפורים, הסיפורים לכאורה לא קשורים אחד לשני, אבל הם בהחלט מהדהדים זה את זה. כולם עוסקים בהתהוות זהות, התבגרות, גילוי עצמי וכולם מסופרים ברגישות וכשרון רב. אז החלטתי עם עצמי להפסיק לנסות להתאכזב ולהתחיל להתמסר.
לניקול זיקה עמוקה לישראל ולקרוא את הספר כישראלי היה מעניין. כי ניקול, יהודיה ניו יורקרית שמבלהבישראל בחופשות מפעם לפעם (אפילו פגשתי בה פעם) יש תפיסה מסוימת של ישראליות, תפיסה של מי שמכיר את פני השטח, אבל לא באמת מבין לעומק את הארץ ההוויה שלה ושל יושביה. זה יכול לעצבן, אבל בעניי זה היה חיניני, אפילו לא סטראוטיפי, סתם טיפה שטוח.
חלק מהסיפורים ממש טובים "הבעל" וחלק בסדר + אבל כולם ביחד יוצרים שלם, שנשאר איתך וזה מבחינתי עונה להגדרה של ספר טוב.
אהבתי

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

הרוקי מורקמי

אתמול (יום שישי 14.1.2022) 8:50 בבוקר הר אבנון על שפת המכתש הגדול, אני שמח שבחרתי להתחיל את המרוץ עם מעיל רוח, הרוח חזקה וקרה, ואני מתחבא מאחורי האוטובוס שהביא אותנו לכאן מאגם ירוחם, מחפש מסתור מהרוח. סביבי 270 רצים שמתכוננים למרוץ 10 ק"מ במגמת ירידה. זה מרוץ ירוחם השישי, השתתפתי בראשון לפני שנים רבות, אני זוכר שרצתי מהר מידי ועברתי להליכה במהלך הריצה (נראה לי שהיה זה בשנת 2013) לא מצאתי ברשת תוצאה רישמית, אבל זכור לי שזה היה קצת יותר משעה. בנסיעה באוטובוס לתחילת המרוץ אני מבין משיחות שאני שומע סביבי, שיש הרבה שמגיעים למרוץ הזה כדי לקבוע זמנים מטורפים, כאמור הכול בירידה, אני נבהל מהיעדים שהם שמים לעצמם, אני רוצה לרוץ הכול, לא לעבור להליכה, ולסיים אם אפשר בזמן קצר משעה. כבר הרבה זמן שאיני משתתף בתחרויות ריצה שכאלה. אני רץ לבד. מאז הבידוד שהיה באפריל מאי 2020, וההגבלה לא להתרחק מהבית יותר מ 200 מטר, אז הבנתי כמה הריצה במרחבים חשובה לבריאותי הנפשית, אני רץ ברצינות כמו שכותב מורקמי. אני רץ כל יום: בגשם ברוח, בקיץ בחורף כל יום, להוציא ימים בהם אני שוחה בים. בשנת 2021 לדוגמא רצתי בסה"כ 2023 ק"מ. במהלך השבוע אני רץ בין 5 ל 7 ק"מ, ובסוף השבוע בין 12- 16 קילומטר, ריצת טיול בשטח.
לאור כל הריצות הללו, הרגשתי צורך לקרוא שוב את סיפרו של מורקמי "על מה אני מדבר כשאי מדבר על ריצה", אחרי הכול הוא רץ כל יום כבר מספר עשורים.
אז כל בוקר מוקדם מוקדם, בזמן שאני מחכה שהשמש תעלה, קראתי כמה עמודים בספר, ואז יצאתי לריצת הבוקר, והרהרתי במה שקראתי זה עתה, לעיתים האזנתי למוזיקה שמורקמי דיבר עליה בפרק שקראתי לפני שיצאתי לריצה. כך הכרתי לדוגמא את האלבום LIZARD של אריק קלפטון.
כשהזניקו את המרוץ בהר אבנון לחצתי PLAY על Playlist שהכנתי במיוחד למרוץ זה, בחרתי שירים שיארכו סה"כ שעה וחמישה (אין לדעת תוכניות לחוד ומציאות לחוד). כולם שועטים בירידה, אוני מחייך חיוך מאוזן לאוזן לצלילי sir Duke של סטיבי וונדר. ולמרות הרוח הנגדית החזקה, מדובר בירידה ארוכה מזמינה ומתמשכת.
נרשמתי למרוץ כי תארתי לעצמי שאפגוש שם חברים יקרים מירוחם, כאלה שהתגעגעתי אליהם והייתי משוכנע שניפגש על קו הזינוק, או הסיום, וחוץ מזה אניר רץ כל יום יותר משנה וחצי לבד, הגיע הזמן לרוץ גם עם אנשים.
הספר של מורקאמי הוא לא בשורה גדולה לרצים וגם לא יתן לנו הצצה אמיתית לגדולתו כסופר. אבל אנחנו נחשפים אליו כאדם סביב התחביב ארוך השנים שלו, ריצה למרחקים ארוכים. ישנה כדבריו קירבה בין אנשים עם תחביבים דומים, במיוחד תחביבים קיצוניים. אמנם מעולם לא רצתי מרתון מלא, רצתי מספר פעמים את מחצית המרחק. שחיתי שחיית מרתון לא מעט פעמים (בשחיה מרחק המרתון הוא 10 ק"מ) ואפילו שחיתי שלושה ימים יום אחרי יום את המרחק (זה נקרא שלושה ימים בשלושה ימים באנגלית זה פחות מבלבל (3 days 3 seas). בקיצור אני מרגיש קרוב למורקמי בשיגעון האמור, והקרבה הזו איך לומר בצניעות- היתה נעימה לי במהלך קריאת הממואר.
לאחר Mr. Blue sky, התגלגלתי עם ramble on של Led Zeppelin, ולא הפסקתי לחייך לרגע, תוך שאני עוקף אנשים ששמעתי באוטובוס שמתכננים זמנים דמיוניים מבחינתי (מתחת ל 50 דקות נגיד). אני רץ ואני נהנה, הקצב מהיר לי מידי ללא ספק, הרוח בפנים מעצבנת (באופן כללי אני שונא רוח), אני לא מסתכל בשעון מחייך ורץ. אני נזכר במורקמי שברך חברה שרצה מרתון בפעם הראשונה "תהני מהריצה" כי למה אנחנו עושים את זה אם לא כדי להנות. נשמע מוזר אני יודע.
כשמתחיל Smells like teen spirit אני כבר ממש רץ מהר מידי לדעתי. הנמכתי את המוזיקה באוזניות, אחרי הכול גם מחר אני צריך לרוץ.
מורקמי מתיחס לכל דבר שהוא עושה ברצינות, תבינו, הוא רץ כדי להיות בכושר גופני טוב, בכדי לכתוב ספרים טובים יותר. להבנתו כתיבה דורשת כושר ריכוז, אבל גם כושר גופני והוא מתמיד כדי להיות מסוגל לכתוב לנו רומנים טובים יותר, כזה הוא רציני. כך גם כשהוא רץ, ומתחרה, ונכנס לענף ספורט חדש (טריאטלון).
בפעם הקודמת שקראתי את הספר רצתי ואהבתי את מורקמי, אבל לא רצתי "ברצינות" כדבריו, לא רצתי כל יום, הקריאה השניה בספר היתה טובה יותר, וכנראה שאקרא בו שוב .יש קסם בשקט של הבוקר לפני שעולה השמש, ומצאתי שנעים לבלות את השעות הללו עם מורקמי סאן, ולא עם Ynet נגיד.
קו הסיום הגיע מהר משחשבתי תוצאה רישמית 48:52, הרבה יותר ממה שפיללתי, לא הספקתי להקשיב ל "The man who sold the world" לא ל "Time wrap" ולא ל "לזוז" של הדג נחש. אבל פגשתי את החברים היקרים מירוחם שציפיתי לפגוש, גם בקו הזינוק וגם בקו הסיום והעיקר והכי חשוב נהנתי, מהמרוץ ומהספר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
The Book of Form and Emptiness

The Book of Form and Emptiness

Ruth Ozeki

אם בני או, גיבור הסיפור, היה משחק - חי צומח דומם, הוא היה נתקע בדומם. מאז שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים מביכה ומטופשת הוא שומע קולות. קולות של הכול, נעלי הספורט שלו, העיפרון, הצעצועים הבגדים, שום דבר לא באמת דומם. לסיפור שני מספרים בני או, הבן שאיבד את אביו, ויש שיטענו שמאבד את שפיותו כתוצאה מהאובדן, ו"הספר" הספר שמכיל את הסיפור של בני, גם אותו הוא שומע. הסיפור מלווה את בני, בהתבגרותו המורכבת, דרך הדמויות הצבעוניות שהוא פוגש בדרך ה"א" (The Alef במקור), איש הבקבוקים, הספרנית, הסופרת, הפסיכאטרית, נזירה בודהיסטית והמתורגמנית שלה ועוד. כהרגלי אני לא אכנס לסיפור, רק אציין שמדובר בספר מופת, שכתוב בצורה אמינה ומשכנעת. כזו שמייצרת אמפטיה כלפי הדמויות והישאבות של הקורא לתוך עולמם הפנימי, נו אתם יודעים, מה שספרות טובה מנסה לעשות אבל לא תמיד מצליחה.
אני מודה שאני לא אובייקטיבי כלל, בכל ספר של רות אוזקי שאני קורא, אני מתאהב בה מחדש. הספר הזה לא שונה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול

ביקורות נוספות על "ארטמיס פאול - המושבה האבודה"

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

הראשון היה נחמד, אפילו מאוד, אמנם לא הצדיק את ההתלהבות אבל בהחלט כיפי. קצת ילדותי מדי אם תשאלו אותי, אבל נחמד.
אחריו קפצתי ישר לספר הזה (כי פשוט לא הצלחתי להבין את הסדר) ובאמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות הגדולה מהספר. נחמד מינוס. לא יודעת למה כל כך התלהבו עליו! לצערי עצרתי באמצע והחזרתי, כי מה זה לעומת להתחיל את סדרת "ילדי המנורה" בפעם הראשונה?

לפני 3 שנים•שוקולדה
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

בעולם הספרים, שיגעון ספרים- או פרנויית ספריים- שווה להתקף לב. זה מה שקרה לי בסוף הספר, כשקלטתי שאין עוד דפים ושלא קניתי את ספרי ההמשך כולם (החלטה גרועה). באותו רגע כל מה שהצלחתי לעשות היה לתקוף את כל מי שהיה בסביבתי בספויילרים, כשאני מחבקת את הספר ומשמיעה קולות משונים מאוד, דומים באופן מחשיד לחתול גוסס.

הספר לא היה בראש העדיפויות בשבילי, אבל שאר הספרים שחיפשתי לא נמצאו. מסתבר כל הספרים שאי פעם חיפשתי בחנות הספרים נעלמו, כמו "רוז לתמיד" שחיפשתי באותו יום. אולי יש מסדר סודי שמטרתם להרוס את השפיות שלי. או שכל הספרים הטובים אי פעם נחטפו על ידי חייזרים.
הממ.
אולי נחזור לביקורת.
אז כן, ארטמיס פאול.
כאן מתחילים הספויילרים.
את הספר התחלתי באדישות מסוימת, שהפכה להתרגשות כשהבחנתי בשינויים שעברו על הדמויות ועל המקום בו כל דמות מצאה את עצמה. היו חלקים מבלבלים, עם כל המדע וההסברים המסובכים שהיה לי קשה לקלוט, אבל הספר היה מדהים.
השינוי שעבר על ארטמיס גם די מדהים. פתאום יש לו חברים, והוא עושה דברים למען הכלל. הוא אפילו הודה, בשלב מסוים, בבדידות שלו בתור ילד גאון.
וזה לא הדבר היחיד שהשתנה-
בדרך כלל התיאורים על עולם הפיות די מייגעים. כל כך הרבה דברים טכניים ומשעממים, ובדיחות מאלץ' מעצבנות. וכל ספר תמיד ראינו את המפקד רוט ואת הולי ואת המשימה שקיבלה שבה היא עשתה משהו מדהים ובלה בלה בלה...
הפעם כבר אין את המפקד, והולי אולי עדיין מתמקדת בתנאים טכניים, אבל אני חושבת שחל שיפור מסוים ברמת העניין שלי במה שקורה מתחת לפני האדמה. כמובן שאז הכל התחלף עם המפקדה הסודית המה-שמה לגבי השדים וכל זה. קצת מעצבן וחוזר על עצמו, אני מניחה, אבל... הא.

אז כמו שהזכרתי וכמו שכתוב בתקציר, הפעם הספר מתמקד בשדים, מה שהרגיש לי ממש מוזר. היה כמעט מגוחך לשבת ולקרוא על שד שמציקים לו בבית הספר. לא, לא כמעט מגוחך. מגוחך לחלוטין. סליחה, אואן קולפר.
בכל מקרה, לשד שלנו קוראים 1, שהוא שם מדהים ביותר. אני מבינה למה הוא שמר אותו.
1 נראה שברירי באופן מעצבן, והטענה שלו שהוא שונה (למרות שזה נכון) קצת מעוררת רחמים, כאילו הוא נאחז בתקווה שאין בה יותר מדי הגיון.
מה שכן אהבתי בעניין השדים היה הספר שלהם, עם ליידי מה-שמה (כשהשד קרא לארטמיס "ליידי" לא יכולתי שלא לצחוק) והעובדה שאין להם מושג מה קורה מעבר לעולם הקטן והמוגבל שכלית שלהם.
כש-1 הגיע לעולם בני האדם, למשל, לא הפסיק לפלוט מילים נרדפות והתפעל מכבישים וחגורות בטיחות (או, לחלופין- אבזם, רצועה, ועוד).

ועכשיו- מינרווה!
מערכת היחסים שלי עם הדמות הזאת קצת מעורערת.
כדי לתאר אותה, אפשר להשתמש רק בשלוש מילים: ארטמיס ממין נקבה.
כזאת היא בדיוק, ולמרות שנחמד שיש מישהו שיצחק מהבדיחות של ארטמיס, התרגלתי לעובדה שארטמיס הוא הגאון היחיד. היחיד שיכול להציל את המצב. האדם החכם ביותר בכל חדר. בלה בלה בלה.
וכמו שארטמיס נקרא על שם אלת צייד (חיחי, אלה), מינרווה נקראת על שם אלת חוכמה.
אני לא מצליחה להחליט בין מתוחכם לקיטשי.
בשביל מישהי בשם מינרווה היא די פזיזה. אולי זה בגלל שהיא צעירה יחסית, אבל לגאונים אסור להיות פזיזים. במיוחד גאונים כמו מינרווה וארטמיס.

אז, סיום הספר מתחיל בארטמיס, 1 וקואן שטסים עם פצצה כשהם תלויים מהחגורה של הולי. ואז הם מתפוצצים לאל הירח, ולתוך עולם השדים.
אפשר לחשוב על משהו שנשמע יותר מגוחך מזה?
טוב, זה גם נעשה מגוחך יותר וגם מגניב יותר.
ספויילר כל כך גדול שאני שמה אזהרה
השדים מגיעים, במטרה להרוג אותם. הולי לא מצליחה לירות בהם בגלל משהו שקשור לזמן, והיריות שלה נשאבות לעבר. ארטמיס צריך לשירותים (מה שנשמע לי מיותר להזכיר, כאן או בספר עצמו. לא באמת היה לזה הקשר למשהו, אבל לא הצלחתי להפסיק לצחוק. "אני צריך לשירותים והנויטרינו שלך בקושי משפיע. אנחנו מאבדים שליטה." כלומר, ברצינות?), ואז פתאום יש להם תוכנית ובלה בלה בלה... הם בורחים לתוך הר געש עם פצצה שכנראה תתפוצץ בכל רגע.
הולי מתה, ארטמיס מציל אותה (כל כך אהבתי את הקטע ההוא. כל כך נחמד מצידו להיות עצוב מהמוות שלה), הפצצה מופעלת והם עושים עוד משהו שלא הבנתי...
בקיצור, הם חוזרים להווה. כמעט. הפרש של שלוש שנים.
ואז זה החמיר. באטלר בכה, ו... ולארטמיס יש אחים...
כאן התחלתי להשמיע קולות של חתול גוסס.
סוף ספויילר
אני מרגישה שתכף אתחיל שוב עם קולות החתול, אז אני רק אסכם-
זה ספר מעולה. הוא מותח, מצחיק ופשוט סוחף. אפילו שכחתי לפרוש את הקריאה על כמה ימים, וגמרתי אותו ביומיים. זה היה שווה את זה.

~סוף~

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

אוי ארטמיס.
זאת המחשבה שעוברת לבן אדם בראש אחרי שהוא מסיים את הספר.
זה לא שמשהו רע קרה לו, זה פשוט שארטמיס כל הזמן מוצא דרך לגרום לבן אדם להיאנח בשלווה בסיום הספר ולבכות על זה שהכל נגמר.
בעצם, לא רק ארטמיס. הענק האסייאתי לצידו זה דבר שקשה להיפרד ממנו. וכמובן, הולי. ומאלץ', אחת הדמויות הכי טובות שאיי פעם סופר יצר.
אואן קולפר עשה זאת שוב, לא שנית, ולא שלישית, בפעם החמישית ברצף הוא פתח בספר מרשים כמו כל שאר ספרי הסדרה.
ההתחלה, אומנם, הייתה קצת משעממת. טוב, רוב הכותבים חלשים בהתחלות.
טוב, כצפוי, השיעמום ההתחלתי התפוגג ו... בום!! עוד פצצת קריאה מדהימה של אואן.

הפעם ארטמיס פוגש בגאון נוסף - בחורה, צעירה, ילדה. זה היה צפוי אבל לא צפוי. לא ממש חשבתי שזה יבוא בספר הזה. בעיקרון, לא חשבתי שזה יבוא בכלל. אבל איכשהו זה כאילו ידעתי מבפנים שאואן קולפר תמיד יביא איזה... מישהו בסביבות הגיל של ארטמיס וחכם מספיק בשביל הילד.
מה שממש גדול באואן קולפר - זה שהוא יכול להגשים את הצפוי, אבל איכשהו מה שצפוי ומובן מאיליו יהיה דיי מפתיע ויבוא במקום לא רגיל.

אז מה יש לומר?
גדול, ענק. לא חידשתי לכם כלום. הביקורת סתם בזבוז של זמן אבל זה כיף להביע את דעתי. במיוחד על הספרים של פאול, שאני מחפשת דרכים לא למחזר ביקורות.
אתגר חדש ככל פעם.

ספר מדהים. כמו כל השאר.
ועכשיו איך אני מוצאת את השישי...? ><

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

הטוב שבספרי ארטמיס פאול! וזה אומר הרבה. יש דמויות חדשות ומעניינות,סוף ממש לא צפוי(כל הדברים שם ממש לא צפויים), הרבה מתח, לא יודעים בדיוק מי הרשע עד סוף הספר, ההזדהות גדולה, אואן קולפר מראה לנו שאפשר להזדהות גם עם רוצחים-גאוני פשע- גנבים-ראשי ארגון פשע-חוטפים, ושגם להם יש רגשות( אואן היה יכול לגרום לי להזדהות עם וולדמורט). הספר עמוק יותר מהספרים הקודמים, הסדרה מעוררת מחשבה ומלמדת, מותחת, ומעניינת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•42
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

כל כך עצוב שבא לי לבכות :,(
אני לא מאמינה שזה קרה... ציפיתי שזה לעולם לא ייקרה..
לא האמנתי שזה ייקרה. בעצם, לא רציתי להאמין. אבל זה קרה.
ארטמיס פאול בעברית נגמר ! !
( וזאת בעיה רצינית כשאתה בן אחת עשרה ).

אואן קולפר הוא גאון. איך הוא הצליח לכתוב כל כך נפלא, בצורה כזאת נהדרת? איך הוא הצליח בצורה כזאת מדהימה, להחיות כל דמות בספר ?
ההתאהבות בדמויות הן מידיות. ההתחברות אליהן, גם היא מיידית.
מהתחלת הקריאה, רכשתי אהדה לדמויות בסיפור. כל דמות והאופי שלה, היחס שלה אל הדמויות האחרות, הצורה בה היא מבטא את עצמה. כל כך נפלא !
רק בספרים בודדים זכיתי לקרוא משהו כזה בצורה כל כך טובה.
רק הסופרים הטובים ביותר יכולים ליצור את מה שאואן יצר.
לכתוב, איך שהוא כתב.
ולחשוב על זה - איך לעזאזל אפשר לחשוב על כזה דבר ?

גיליתי שספר פנטזיה יכול להיות נפלא. שגם אם לא כל הדמויות אנושיות, בהחלט אפשר להזדהות איתן.
אואן הכניס כל מיני אמיתות של החיים שלנו, בני האדם, למחשבות של הפיות. דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם בצורה כזאת. - זה כביכול טבעי כשפיה אומרת את זה על גזע אחר(:

אואן הוכיח בסדרה שאפשר להשתנות. שגאון מרושע, עשיר, שבעצם - יש לו את כל מה שהוא צריך, מפסיד את הטוב ביותר שאפשר לרכוש רק בהתנהגות טובה.
אואן הוא סופר מדהים.

אני משוכנעת שכל אחד יכול להנות מקריאת הספר הזה.
גם אלו שבפירוש לא קוראים פנטזיה. כמוני, למשל.

אואן קולפר לא אכזב !
והוא לא ייאכזב (:

הלוואי שייתרגמו כבר לעברית ! D:

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ליילק
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

כמו כל הספרים בסידרה הספר עלה מעל כל דימיון !!! זה ספר מדהים שכתוב בצוה טובה מצחיק אותי שארטמיב ניכנס לגיל ההיתבגרות ומינרוה זאת דמות מצוינת!!!!!!!!!!!! שווה קריאה
!!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

תחילת הסיפור היתה משעממת מאוד, אבל בהדרגה הספר נהיה מעניין יותר. סוף הספר היה מצוין.
אני ממליצה לקרוא את ההתחלה ברפרוף, רק בשביל להבין מה קורה. את הסוף לקרוא כרגיל.
הערה: מה שכתוב על גב הספר בכלל לא משקף את העלילה. קראו את הספר ותבינו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רעות
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

הספר מעולה, העלילה טובה. אבל מדהים אותי שאואן מצליח לגרום לנו להזדהות עם פושע,גנב ורוצח. זה כמו לגרום לי להזדהות עם גולום(קשה). מומלץ מאד

לפני 11 שנים•
★★★★★
•42
ארטמיס פאול - המושבה האבודה

ארטמיס פאול - המושבה האבודה

אואן קולפר

לא נעים לי להשבית את הביקורות המהללות. אבל, הספר הזה רק חוזר על הרעיונות שבספרים האחרים לא מחדש דברים משמעותיים, והכי גרוע, הסוף שלו פשוט לא מגיע... כשהייתי בטוח שכבר נגמר הספר נוסף עוד סיבוך תפל שלא מוסיף שום נופך לעלילה העיקרית של הספר... לא יותר שווה ממותחן פשוט.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•סלארטיבארטפאסט
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“כל כך עצוב שבא לי לבכות :,( אני לא מאמינה שזה קרה... ציפיתי שזה לעולם לא ייקרה.. לא האמנתי שזה י”