ביקורת ספרותית על בת המטבח מאת ג'אייל מקהנרי
ספר בסדר

---

יש הרבה דברים טובים בגידול ילדים. אחד הטובים שבהם הוא התירוץ הנפלא לקרוא כמה ספרי ילדים שאני רוצה. עם זאת, יש כמובן גם חסרונות. אחד החסרונות הגדולים הוא הצורך לשבת בימי הורים. איכשהו הישיבה על כסא נמוך (של התלמידים) בכיתה, מול המורה, מחזירה אותי לתחושת תלמידה קטנה מול מורים גדולים ויכולים הכל. וזה קורה גם כאשר המורה צעירה ממני, וגם אם אני יודעת שכשהיא היתה בתיכון האיש שלי היה המורה שלה. לא כיף. ליום ההורים הנוכחי הגעתי בשעה היעודה, מצויידת היטב בספר קריאה טרי מן הספריה. ידעתי מה הולך לקרות. מי שישב בפנים, בשיחה עם המחנכת, היו ההורים שהוזמנו חצי שעה לפניי. כמו במרפאות קופות חולים, גם כאן התהיה דומה: אם אתם יודעים שזמן השיחה עם הורה ממוצע הוא עשרים דקות, למה קובעים פגישות במרווחים של עשר?

אז ישבתי עם "בת המטבח" וקראתי על ג'יני. הוריה של ג'יני יצאו לנופש חלומי בן כמה שבועות, ומתו. ככה סתם, בשנתם, מהרעלת גז. ג'יני שחיה עד אז חיים מוגנים, אולי מוגנים מדי, נאלצת להתמודד עם עובדת מותם, עם החסר, עם אחות נרגנת שרוצה למכור את הבית, ועם החיים בכללותם. היא עושה את זה בעזרת בישול. עכשיו יש כאן שני תסריטי המשך: המשך ראשון מדבר על בחורה בעלת לקות כלשהי, ועל חדוות הבישול המסייעת לה לעשות את צעדיה הראשונים בעולם. בהמשך השני יש בחורה שקועה בעצב, אך ללא בעיות אחרות, ועל בישול המעלה לה באוב מסתורי דמויות שמתו, והן מדריכות אותה בנבכי החיים. כל אחד מהתסריטים יביא ספר שונה, אבל שני הרעיונות יפים ובעלי יכולת לתפוס ספר שלם. אלא שג'אייל מקנהרי, כמיטב מסורת הבישול, עירבבה את שני הספרים הפוטנציאליים יחד. בכך היא הדגימה יפה את הרעיון שלפעמים פחות הוא יותר. או, במקרה שלה, לפעמים יותר הוא פחות.

בקיץ שעבר שהיתי במרכז הכנסים בשפיים עם כמה עמיתים לעבודה. בעת ארוחת הצהרים, בעודנו יושבים ליד שולחן אחד בחדר האוכל המשותף, התיישב לידי אדם זר, ופתח בשיחה. הוא לא ממש הציג את עצמו, לא התנצל על ההפרעה. ודיבר. הרבה דיבר על עצמו, עם מעט מאוד התייחסות אלי, או אל הסיטואציה בכלל. המילים אחרות - הוא בכלל לא הרגיש שהוא תקוע. לאחר כעשר דקות מביכות כאלה הוא אמר "את שמעת על תסמונת אספרגר? אז אני מאובחן". וזה היה בדיוק בול. ההסבר לכלל הסיטואציה.

מה אני יודעת על תסמונת אספרגר, ובכלל על הספקטרום האוטיסטי? לא הרבה. חלק קראתי באינטרנט, כשחיפשתי מענה לקשייו של הבן שלי, קשיים שלא ידעתי להגדיר. על פי אתרי אינטרנט שונים, הוא בהחלט ענה למאפיינים של הלקות. אחר כך הלכתי לאבחון מקצועי, ואז למדתי שני דברים: א. לא מכירים תופעה מקריאה באינטרנט. ב. הבן שלי לא נמצא בספקטרום. ובכל זאת המשכתי להתעניין, קראתי ספרים בנושא, ספרי עיון וסיפורת. כך שיש לי קצת מידע, אם כי הוא אינו מקצועי, ואני מניחה שהוא לוקה בחסר.

עם המידע החסר שיש לי, צרמה לי הגדרת גיבורת "בת המטבח" כלוקה בתסמונת אספרגר. הספר נכתב בגוף ראשון, כביכול מנקודת מבטה, ובמובן הזה הוא היה רגיל מדי. היא מתארת תופעות והתנהגויות, אבל הדיבור שלא לא משדר אמינות שכזו. היא מתארת רגשות, משתמשת בדימויים (ורק לפעמים נזכרת להגיד שהיא קולטת דימויים בצורה מילולית). לא היתה אותה תחושה של זרות שהרגשתי בזמן שדיברתי באותו חדר אוכל עם אותה "אספי", וגם לא אותה תחושה שאני מרגישה בקריאת הודעות אינטרנטיות של בעלי התסמונת בפורומים שונים. ערכתי הפסקה בקריאה (ההמתנה ליד חדר המורה היתה ארוכה מאוד), ושוחחתי על זה עם אחת האימהות, שהידע שלה מקצועי משלי. ממנה למדתי על תופעה של אבחון יתר של אנשים תחת הכותרת "תסמונת אספרגר". ואז החלטתי להתעלם מהשם המדוייק של התסמונת, ולהתייחס אל ג'יני, הגיבורה, כלוקה בלקות תקשורתית כלשהי. זה דבר שנעשה למשל בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" - מתארים התנהגויות אופייניות, בלי לנקוב בשם כולל לתופעה.

מה חוץ מזה? תיאורי בישול. הם טובים מאוד. מורגש שהכותבת אוהבת לבשל וחשה את הבישול היטב. מעבר לזה אהבתי את הרעיון של "ספר הנורמליות". ג'יני שומעת החל מילדותה שהיא לא נורמלית, אבל אין לה מושג מה זה נורמלי בכלל. את התשובות היא מוצאת במדורי הייעוץ בעיתונים. בכל פעם שכתובה עצה בנוסח "זה מאוד נורמלי ש..." או "כל אדם נורמלי היה עושה...", היא גוזרת את המשפט ומדביקה במחברת מיוחדת. הספר הזה מנחם אותה מאוד. הקולאז' של קטעי ה"נורמלי" מובא בחלקו בספר, ומשעשע מאוד.

ובשורה התחתונה. כולם רוצים שורה תחתונה בסופו של דבר, למרות שכלל אצבע בסקירות שלי הוא שאם הסקירה ארוכה, כנראה לא אהבתי את הספר. אז גם כאן. ספר בסדר, לא יותר מזה. אפשר לקרוא אם רוצים, כי הוא גם לא מזיק, ומסייע להעביר שעות משמימות בימי הורים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על בת המטבח