ביקורת ספרותית על שחף שחור מאת רינת קליין
ספר טוב

---

פעם, בעבודה הודיעו שסבתא של טניה הלכה לעולמה, עוד הודיעו שטניה הייתה מאוד קרובה לסבתה. מכיוון שגם אני הייתי מאוד קרוב לסבתי, חשבתי לעצמי לגשת לנחם את טניה, ועוד בתור אחד שמבין לליבה. טניה יבבה ובכתה, ודיברה על תחושות של איבוד אם, הסבתא גידלה אותה במו ידייה כשאמה שקדה על פרנסת המשפחה. אני אמנם הייתי קרוב לסבתא ממה (זה בבושקה של הטוניסאים) קרוב מכול הנכדים, אבל לא קרוב כקרבת בן לאימו, היא היתה סבתי. אחרי הביקור שלי אצל טניה הבנתי שאני לא מבין, לא מבין במארג המשפחתי האלטרנטיבי, של הערבות המשפחתית המיוחדת במינה, העזרה ההדדית, ויחסי הקירבה שלא מוגדרים אך ורק מההגדרה המילונית: כך שסבתא (בבושקה) יכולה להיות דמות אם, בן דוד יכול להיות כמו אח, אחות יכולה להוות אם (אולי משם ביאליק שאב את "והיי לי אם ואחות").
בספר הביכורים של רינת קליין אנו זוכים להצצה מסקרנת ליחסי הגומלין המיוחדים במשפחה של עולים (כבר לא חדשים): רגשות חזקים, ערבות הדדית, אהבה, עוקצנות שייכות ועוד. העלילה מתרחשת בחיפה של 2009-10 וכן במינסק של שנות ה 70 המאוחורות של המאה הקודמת בואך שנות ה 80. במרכז העלילה, תמרה – אם חד הורית גרושה טריה, כימאית (דר' לכימיה) מומחית לזיהוי פלילי, שעשתה תת התמחות בשיקגו בהפקת טביעות אצבעות מעצמים רטובים. תמרה נמצאת בבלגאן נוראי בחייה האישים, בכל חזית אפשרית, כשמגיעה הצעה לסייע בחקירת רצח ברוסיה..... אעצור כאן ולא אתאר את המשך העלילה, לשם כך יהיה עליכם לקרוא את הספר, וכדאי לכם.
ספר ביכורים, כבר שיתפתי וספרתי על רגישותי הרבה לספרי ביכורים. ספר זה בשונה מספר הביכורים של לורן בינה, יוכבד רייזמן או דורית רביניאן אינו חף מטעויות של ספר ראשון, ובכל זאת.
לפעמים הרגשתי שהדיאלוגים בחלק של העלילה המתרחשת ברוסיה "ספרותיים" מידי (בעיקר בתחילת הספר), דיאלוגים שקשה לי לדמיין שמתקיימים בדינמיות בה נכתבו בספר. מכיוון שרינת קליין מוכיחה במהלך הספר שהיא יודעת ועוד איך לכתוב דיאלוגים משכנעים, נראה כי הבחירה לחנוט את הדיאלוגים של סבא הירש וסבתא רוזה ולעמלן אותם, באה מבחירה (אולי נובע מהכבוד אותו רוכשת המחברת לדור "ההוא"- ואולי כך הם מדברים והבורות היא שלי). כמו כן המהלכים הנפשיים שעוברים על הגיבורה שלנו הם מהירים מידי לטעמי, הגילויים את העבר שלה גם הם מידיים מידי, והעלילה נחשפת לפנינו הקורא בדיוק כשאנו זקוקים למידע (אין צורך בדחיית סיפוקים). ובכל זאת, נראה שפגמים קטנים אלה משרתים את הספר ואת העלילה, איכשהו זה שהסיפור לא מהוקצע לגמרי מוסיף לאמינות שלו. התחושה שקיבלתי זו תחושה של מישהו שנורא רוצה לספר לי סיפור, ולעיתיים בוחר לא להתעכב על טכניקה. נראה שאצה לו הדרך והספר שנקרא בנשימה אחת, מרגיש כאילו גם נכתב בנשימה אחת (למרות שברור לי שלא כך הדבר).
בספר יש המון, עלילה מותחת, פרשות מהעבר שמתגלות (מהר מידי לטעמי), יחסי משפחה, האישה האחרת, אב ובת, אם ובת. הכול מהכול, והכול כתוב טוב. אולי בעצם כל ביקורתי היא שזה נגמר מהר מידי? אולי.
אני מוכן לסלוח לרינת על שדחסה את כל זאת בספר כה קצר (התחלתי לקרוא שלשום ותכף סיימתי) בתנאי שתמהר לכתוב ספר נוסף.

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על שחף שחור