ביקורת ספרותית על שליחותו של רוצח - הרואים למרחק #3 מאת רובין הוב
ספר מעולה

---

(בשל טעויות טכניות הביקורת לספר הראשון נמצאת בשלישי. אופס^_^)
משקפיים הם לגמרי לא עניין של מה בכך. כלומר, ההפך הגמור מזה. וכשאתה בגיל ההתבגרות, זאת חוויה משנת חיים.
כלומר, בגיל ההתבגרות כל הדברים והשינויים הקטנים הם דברים משניי חיים!
בתקופה האחרונה אני בתקופת שינויים. היא התחילה בפיזור שיערי כמעט כל השבוע, המשיכה בבקשה (אובדנית למדיי) לצאת לקניות (של בגדים. ולא, אני לא הופכת נשית, אני פשוט צריכה בגדים נורמליים!!><), בהחלפת נעליי הספורט הבלויות באולסטארס שחורות, ובזוג משקפי ראייה חדש שנוסף לי בשבוע האחרון.
(ואלה רק השינויים הפיזיים. אה, וגם גבהתי, ורזיתי, ו... עזבו, אני אחסוך רשימה)
כמו שאמרתי כבר לאנשים, יש משהו אירוני בכך שאני צריכה משקפיים *עכשיו*. כי כשהייתי ילדה, תמיד רציתי משקפיים. אני לא יודעת אפילו למה, אבל פשוט רציתי. לפעמים הייתי שמה את המשקפיים של סבתא בחטף, או מנסה לשקר בבדיקות ראייה כדי שאני אקבל זוג. ועכשיו? אני לא ממש רוצה משקפיים, אבל מסתבר שאני חייבת אותן^_^
אירוני או לא, ידידי?

אז בואו נחזור לאירועי השבועיים האחרונים כדי שאסביר לכם איך הגיעה דרכי לספר הזה.
בעצם? קצת לפניי.
עוד בפורים גיליתי כי הראייה שלי נדפקה. אתם מוזמנים לנחש, אבל אני פשוט אסביר - קריאה בחושך לא מועילה לאף אחד, ידידיי. אף אחד - אבל בתקופה האחרונה התחילו להיות לי מיגרנות דיי קשות.
הכל נשבר לי כשלפני שבועיים עשו לנו בדיקת ראייה. עצמתי לרגע אחד את עין שמאל וגיליתי שבלעדיה הייתי נתקעת בקירות. בבדיקה עצמה, הייתי בטוחה ש2 זה 8. 8!!! וש 4 זה 6, אבל זה כבר שולי, כי השתיים היה בכתב ענק!
(גם הארבע, אבל שוב, זה שולי!!)
בסביבות הזמן ההוא הפסקתי לקרוא ספרים כי הראש שלי התפוצץ רק מלחשוב על קריאה. כן, במרחב הוירטואלי קראתי, אבל שם היה יותר קל.
טוב, אז אחרי הבדיקה הגעתי למסקנה שאני לא כותבת ולא קוראת עד שאני מקבלת משקפיים. את הקטע עם הכתיבה שברתי יום למחרת(^_^), אבל עם הקריאה הלך לי סביר. למרות שסבלתי משעמום כרוני.
אז העניינים התגלגלו, הבדיקה השנייה מחוץ לכותלי בית הספר, בה התברר שאני רואה לא משהו גם בעין שמאל. הבחירה וההזמנה של המשקפיים, ההמתנה המתישה וכו׳, אבל זה משהו אחר.

אז איך הגעתי לספר הזה? קניתי אותו עוד באילת, לפני העסקה במסגרתה קונים לי 15 ספרים (נקרא לה עסקת החמש עשרה). וכשהביאו לי זוג משקפיים, חשבתי טוב על הספר הראשון שאני רוצה לקרוא, כי, טוב, זה יותר מפיזור שיער בקביעות או נעליים שונות. זה העיניים שלי. והייתה לי ויש לי הרגשה שאני לא אשכח את הספר הזה, גם בלי קשר לזה שהוא מצויין, אלא כי המשקפיים עזרו לי לקרוא משהו בפעם הראשונה.
ואיך חשבתי על הספר הזה? האמת, שאת השורה הבאה חשבתי מראש שארצה לכתוב בביקורת;
אני עוברת משהו משנה חיים, וכמובן שאבחר בספר פנטזיה, ועוד עם המילה ״רוצח״ בשמו? - כל המרבה הרי זה משובח.
אז עכשיו הבנתם למה (:

בואו נתחיל בביקורת, כי שוב החרימו לי את הלפטופ והאצבע כואבת לי.

זה ספר נפלא. יש משהו שמזכיר בו את ״שם הרוח״. אולי הכתיבה, אולי הגילאים הצעירים של הדמויות הראשיות, ואולי העולם קצת מזכיר. אבל שם הדמיון נפסק, וכמובן שכל ספר נפלא בצורה שלו, ושני הספרים האלו בהחלט יוצאי דופן.
הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור, בלשון עבר. ילד בן שש אשר מוטח אל טירת הצבי בשל העובדה כי הוא ממזרו של אביר; נסיך הטוען לכתר. אמו ניסתה לעצור את אביה מלהותיר אותו בארמון, אך הוא לא הקשיב לה והשאיר את הילד לבדו.
בהמשך אנו מתוודעים כי לילד אין שם, וכי נתון לו כוח והוא התחברות אל חיות, נטייה להתחברות עם הצעירות מביניהן. כוח שלפי דבריו של האדם המטפל בו, הופך את המשתמשים בו לחיות, ולכן התנגד שיעסוק בו.
וגם שם העניקו לו; פיץ.
אבל חייו של ממזר המלך הטוען לכתר לא נעשים קלים יותר כשמסתבר שהמלך המיועד נוטש אל היערות ואינו טוען עוד לכתר. הרבה אנשים לא מחבבים את פיץ, והוא מלא בבדידות עמוקה.
ולגביי שם הספר, ״שוליית הרוצח״? יש עוד סיבה חוץ מה מהמשיכה לשם, וקשר לספר, אך חוששתני שזהו ספויילר.

כמו שאמרתי, זה ספר נפלא. אני שמחה שפתחתי בו בקריאה.
אני מכבדת סופרים כמו רובין הוב, שעושים כמעט הכל נכון ומרכיבים ספרים מקוריים שמנמנים אותך. כל המאפיינים האלו בספר; הכתיבה הרהוטה, שמדביקה אותך אל הספר ולא נותנת לך מנוח לרגע. הדמויות העמוקות והמצוינות, שמציאותיות כל כך עד שאתה נחרד ומתבלבל. העלילה המפותלת והגאונית ששזורים בתוכה רעיונות אכזריים וגאוניים שגורמים לקוראים להתקפל ולבכות במקומות הנכונים.
הכל במינון הנכון, ולכן מתקבלת יצירת מופת מעולה.

לפעמים בחירות הספרים שלי נופלות על ספרים גרועים שמדכא לחשוב שבחרתי בהם, ולעיתים אני גאה על הבחירה. ברשותכם, אמחא כפיים לעצמי על הבחירה (הגאונית) הזאת.

הספר הזה מלא במאפיינים של ספרים טובים, ועוד ספר פנטזיה טוב. ועוד יותר טוב; תשכחו מסיפור אהבה דביק וכואב שמטלטל אותך וגורם לך לשכוח מהרעיון המרכזי! אין את זה! זה טוב מידי!!
הסופרת הזאת פשוט גאון! גאון גאון גאון גאון גאון!!!!!!!!!!!!!!! *הערצה*@____________________@

הספר הזה כואב, ומציאותי מתוך הפנטזיה. אני יכולה להצביע על פגמים, אבל לכל ספר יש שריטות וצליעות, גם אם כי לאחר קריאה ראשונה אנחנו חושבים שהוא מושלם. אבל כמו אנשים, עש ספרים מושלמים בדרכם שלהם.
וזה אחד מהם. מושלם בצורה אנושית:)
הספר הזה משאיר אותך עם פתגמים ותחושות כל כך מציאותיות, והתובנות של הסופרת מועברות אלינו בשטף דרך הדמויות.

אז הנה לכם כמה משפטים מהספר שאני מעריצה:
-״הבן, ילד - וזה משהו שעליך לזכור כל חייך - ללמוד משהו, אין בכך כל רע. גם אם אלה לימודי קטל ורצח. אין בכל כל טוב, כמובן. זה פשוט עוד משהו שלומדים, משהו שאני יכול להעביר לך.״
-ישנו הסוג השני, אלו המסתובבים בעולם, חזותם שלדית, לחייהם שקועות, עיניהם בוערות, עצמותיהם בולטות, ובוקעות מהם מין הילה של אי שביעות רצון עמוקה מן העולם בכלל ומחייהם בפרט, מין אנרגיה שחורה המדכאת כל פירור חיים בגופם ונשמתם. באותו הרגע הייתי מוכן להתערב כי גילו מימיו לא נהנה מפרוסת מזון או מלגימת משקה אשר באו אל קרבו.
-״לא יכולה להיות אי הבנה, אם אין כל הבנה.״

וזהו זה, מקווה שהבנתם למה אני אוהבת את הספר הזה:) וגם שתקראו אותו ותהנו ממנו כמוני.
טוב, שבוע טוב, אנשי סימניה!

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על שליחותו של רוצח - הרואים למרחק #3