ביקורת ספרותית על שליחותו של רוצח - הרואים למרחק #3 מאת רובין הוב
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 5 באפריל, 2017
ע"י אאורה


אז סיימתי את טרילוגיית הרואים למרחק, ואני בהתלבטות קשה מה לעשות בהמשך.
ספוילרים
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
העניין הוא שכל כך נהניתי מהטרילוגייה, וכבר התחלתי לפנטז על האושר של הטרילוגיות הבאות והלילות הלבנים שהן יביאו איתן - - - עד שהגעתי לסוף. אחרי שרובין הוב האכזרית הובילה אותי לאורך כל הדרך במילות הדבש שלה, היא הטמינה לי מלכודת בדמות סוף מריר וקשה ולא הוגן שאיכזב אותי קשות (ובאופן כללי מהרגע שהם הגיעו למחצבה אני די סבלתי מהספר).

כל כך הרבה דברים חולניים ו/או בלתי נסלחים קרו בסוף. כמובן שמנצחים על החגיגה הם שני שברונות הלב הגדולים: ההתאהבות של מולי ובוריך אחד בשני, והוויתור של פיץ על מולי ועל סרפד. זה הפתיע אותי כמה שהיה אכפת לי, כי האמת שדי נהניתי מהמכשולים שהשניים נתקלים בהם, וככל שהכל נראה חסר סיכוי יותר נהניתי לקרוא על ההתמודדות שלהם, אבל כשהגשר נשרף לחלוטין פתאום התמלאתי דכדוך ולא הבנתי מה היה הטעם בכל זה. חומר הבערה האנושי והנפלא של פיץ, מה שהפך אותו לפיץ, מה שהפך אותו לדמות מלאת הלהט שכל כך נהניתי לקרוא – אבד לנצח, ועכשיו באמת נשאר לו רק הזאב שלו, ופתאום זה הכעיס אותי. וזו הסיבה המרכזית שאני שואלת את עצמי, מה הטעם להמשיך לטרילוגיות הבאות?
אני יודעת שבאיזשהו מקום זה היה סוף הגיוני, וגם קשה לי לדמיין את פיץ חוזר למולי בסופו של דבר, וגם שזה יהיה כתוב טוב. לא באמת ציפיתי לזה, אבל... אולי כן. ההתאהבות שלהם היתה כל כך יפהפייה ושוברת לב, והכמיהה של פיץ לגדל את בתו הציתה את העלילה באור קסום של תקווה, ככה שהיה לי קשה מדי עם הפיתרון של הוב. וזו עוד סיבה שקשה לי להמשיך הלאה, כי נורא בא לי לא להשלים עם זה אלא לדמיין סוף אחר.

אני אוסיף שלא התאכזבתי רק מזה אלא מכל הפתרון של העלילה: 150 העמודים האחרונים, מרגע שפוגשים את אמת, הרגישו לי מוזרים וביזאריים ודומים באופי הכתיבה שלהם לחלום הזוי ובלתי נעים. הרבה פעמים לאורך הטרילוגיה הרגשתי שהתמקדותה של רובין הוב בנבכי האומנות היא סוג של חולשה בכתיבה שלה, שיש משהו מתפלסף, מעצבן וכושל בתיאורים האלה, מנסה ליצור איזו הבנה אצל הקורא של עולם אמורפי ומעורפל מדי, ללא הצלחה. זה לא שלא אהבתי את הקונספט של האומנות בפני עצמו, אבל לפעמים הוב טובעת בה יותר מדי ולא עושה את זה בצורה מובנת או מעוררת הזדהות. אולי זו אני עם ההתלהבות הפחותה שלי מאלמנטים פנטסטיים שהם כל כך הארד קור, אבל הרבה פעמים זה התיש והשמים אותי וזו גם הסיבה כנראה שהדמות של אמת כל כך מעייפת ומרגיזה אותי. בייחוד אמת של סוף הסיפור. פעמים אחרות, בחלק הזה של הספר בעיקר (אבל גם בסוף "שוליית הרוצח") זה הרגיש לי אפילו קצת ילדותי (הליצן: "הו, אז אתה באמת אוהב אותי!") *

ועכשיו נגיע לקטע החולני: די עורר בי סלידה הקטע שפיץ ואמת החליפו בגופים כדי שאמת יוכל להיות פעם אחרונה עם קטריקן. לא בדיוק הבנתי איך קטריקן תהנה או בכלל תרגיש בנוח עם הסידור הזה, אם הגוף שהיא שוכבת איתו שייך לפיץ, וגם לא הבנתי איך בדיוק הילד שהיא תלד שייך לאמת, אם הגוף הוא הגוף של פיץ.
וזה רק אחד מתוך מגוון חורים קטנים שאני לא מבינה בעלילה – למשל, רגע אחד הוחלט שפיץ יעבור לתוך הדרקון – אבל בסוף זה לא קרה. מה השתנה?

המממ... מה כן אהבתי בסוף? בעיקר את סופו של הדר, זה היה די מושלם ושנון (אם כי, עוד משהו שלא הבנתי ברמיזותיה העדינות של הוב: מה הקשר של הסמור שהרג אותו לסמור של צ'ייד? זה לא היה הוא, נכון? פיץ הרי היה מזהה את סלינק) אבל כבר לא יכולתי לאהוב הרבה אחרי שנהרסו לי כל כך הרבה דמויות. :(

אז השאלה שלי – מישהו הרגיש כמוני, או מבין את תחושותיי, ועדיין ממליץ לי להמשיך לספרים הבאים בסדרה?
וגם מי שלא הרגיש כמוני מוזמן לדיון על זה :)

*אבל אם כבר הזכרתי את הליצן, כפרה עליו 3>
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



5 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ