זה הספר השלישי בסדרה המעולה "הרואים למרחק" המתרחש בעולם דמיוני שהסופרת בנתה. לדעתי הוא הספר הטוב ביותר בסדרה, בעיקר בגלל שכבר מההתחלה העלילה מאוד סוחפת. זה משהו שלא קרא לי בשני הספרים הראשונים. בנוסף, בחלק הזה הסופרת "עפה" עם הפנטזיה הרבה יותר רחוק, מכניסה אלמנטים שלא היו בספרים הקודמים, לדוגמה: הקטע עם הדרקונים או העיר שמעבר לממלכת הערים.
עוד משהו שמאוד אהבתי הוא המסע שפיץ עובר אל מעבר לגבולות המבצר, לתוך היבשת. בהתחלה עם זאבו האהוב, אחרי זה עם החבורה שמצטרפת אליו על מעבר לערים על מנת למצא את אמת. נרקמות שם קשרים וחברויות מיוחדות, מתקיימות שם שיחות עמוקות, מתגלה העבר של כמה דמויות מוכרות מספרים קודמים וגם צצות דמויות חדשות מאוד מרתקות. נפלתי בקסמיו של הטבע ובנופים המתוארים לאורך כל המסע, כל זה נכתב בצורה מופלאה.
ואיך אפשר בלי החברות בין זאב לבין פיץ, חברות שהולכת נגד המקובל בחברה ופיץ לא מוותר עליה, החברות בין שניהם היא הטהורה והאמיתית ביותר בין כל הקשרים שיש לפיץ. איזו נאמנות! מאוד נגע לליבי בעיקר בגלל שקראתי את הרבע האחרון של הספר כשהייתי לבד בבית ושני החתולים שלי שמרו עלי.
לגבי הסוף, כמובן שלא אגלה אותו, הוא מפתיע ולא הכל נגמר כפי שאני, לפחות, ציפיתי. יש שם התחכמות של הסופרת כי זה הסגנון שלה, לסגור את הכל לא לפי הרצונות שלנו ולא לפי הרצון של פיץ.
בקיצור, ספר מעולה, היה שווה לקרא את שני הראשונים בשביל לקבל אותו בתור ה"דובדבן שבקצפת"

מה אפשר לומר? נפלא. אחרי הרבה זמן וכמה נסיונות להתחיל לקרוא שלא צלחו במיוחד, סוף סוף גמרתי את הסדרה.
ניגשתי לספר הזה ברגשות מעורבים: מצד אחד הקודם היה ממש מעולה וגם שידרגו את האקשן, מצד שני הכל משולב בצורה כבדה שקצת מוציאה את החשק,אלא אם אם כן אתה במצב רוח הנכון. אז כמו שאמרתי, 3 פעמים ניסיתי להתחיל ולא צלח. זה היה בעקר בגלל הכבדות בכללית של הספר, אבל ברגע שנכנסתי למצב הנכון נשאבתי טוטאלית פנימה. העלילה, התיאורים, האנשים, ומעל הכל המחשבות שמבדילות את הספר הזה מרוב ספרי הפנטזיה, הופכים את הספר הזה לכזה מדהים.
מה שבעיקר מעניין בספר הזה ובכללי בטרילוגיה, זה המחשבות וההגיגים שממלאים את רוב רובו. העומק שבמהלכים הנפשיים של פיץ, החוכמה שבמהלכים הפוליטיים, ובכללי ההגיגים שם, נותנים כל כך הרבה עומק וחומר למחשבה שזה מדהים. אפילו הדברים שהם כאילו רק פנטזיה כאילו רגילה הם עמוקים. למשל:(ספויילר) היצירה של המבוגרונים, שדרקונים זה כאילו סתם משהו שיטחי, הופך לדבר הרבה יותר עמוק. גם ההתקשרות בבינה לבעלי חיים, שהאדם מקבל אלמנטים חיתיים, והחיה מקבלת תכונות אנושיות(אבל כמובן בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שהצלחתי להעביר בחצי שורה הזו.) האופן שבו רובין הוב לוקחת את הפנטזיה הפשוטה והופכת אותה לדבר ככ הרבה יותר עמוק ומחשבתי, פשוט מפעימה.
מה שכן, אזהרה: הספר הזה ניתן לקריאה רק אם אתה במצב שלו. אם לא זה סתם יהרוס לך. זה לא ספר שקוראים בכח.
(סליחה אם יכול להיות שחזרתי על עצמי כמה פעמים או שלא כתבתי טוב,או שהפועל "מדהים", "עמוק" וכדו',אל תקחו את זה יותר מדי לבטן, זה ביקורת ראשונה)

(בשל טעויות טכניות הביקורת לספר הראשון נמצאת בשלישי. אופס^_^)
משקפיים הם לגמרי לא עניין של מה בכך. כלומר, ההפך הגמור מזה. וכשאתה בגיל ההתבגרות, זאת חוויה משנת חיים.
כלומר, בגיל ההתבגרות כל הדברים והשינויים הקטנים הם דברים משניי חיים!
בתקופה האחרונה אני בתקופת שינויים. היא התחילה בפיזור שיערי כמעט כל השבוע, המשיכה בבקשה (אובדנית למדיי) לצאת לקניות (של בגדים. ולא, אני לא הופכת נשית, אני פשוט צריכה בגדים נורמליים!!>אני עוברת משהו משנה חיים, וכמובן שאבחר בספר פנטזיה, ועוד עם המילה ״רוצח״ בשמו? - כל המרבה הרי זה משובח.
אז עכשיו הבנתם למה (:

בואו נתחיל בביקורת, כי שוב החרימו לי את הלפטופ והאצבע כואבת לי.

זה ספר נפלא. יש משהו שמזכיר בו את ״שם הרוח״. אולי הכתיבה, אולי הגילאים הצעירים של הדמויות הראשיות, ואולי העולם קצת מזכיר. אבל שם הדמיון נפסק, וכמובן שכל ספר נפלא בצורה שלו, ושני הספרים האלו בהחלט יוצאי דופן.
הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור, בלשון עבר. ילד בן שש אשר מוטח אל טירת הצבי בשל העובדה כי הוא ממזרו של אביר; נסיך הטוען לכתר. אמו ניסתה לעצור את אביה מלהותיר אותו בארמון, אך הוא לא הקשיב לה והשאיר את הילד לבדו.
בהמשך אנו מתוודעים כי לילד אין שם, וכי נתון לו כוח והוא התחברות אל חיות, נטייה להתחברות עם הצעירות מביניהן. כוח שלפי דבריו של האדם המטפל בו, הופך את המשתמשים בו לחיות, ולכן התנגד שיעסוק בו.
וגם שם העניקו לו; פיץ.
אבל חייו של ממזר המלך הטוען לכתר לא נעשים קלים יותר כשמסתבר שהמלך המיועד נוטש אל היערות ואינו טוען עוד לכתר. הרבה אנשים לא מחבבים את פיץ, והוא מלא בבדידות עמוקה.
ולגביי שם הספר, ״שוליית הרוצח״? יש עוד סיבה חוץ מה מהמשיכה לשם, וקשר לספר, אך חוששתני שזהו ספויילר.

כמו שאמרתי, זה ספר נפלא. אני שמחה שפתחתי בו בקריאה.
אני מכבדת סופרים כמו רובין הוב, שעושים כמעט הכל נכון ומרכיבים ספרים מקוריים שמנמנים אותך. כל המאפיינים האלו בספר; הכתיבה הרהוטה, שמדביקה אותך אל הספר ולא נותנת לך מנוח לרגע. הדמויות העמוקות והמצוינות, שמציאותיות כל כך עד שאתה נחרד ומתבלבל. העלילה המפותלת והגאונית ששזורים בתוכה רעיונות אכזריים וגאוניים שגורמים לקוראים להתקפל ולבכות במקומות הנכונים.
הכל במינון הנכון, ולכן מתקבלת יצירת מופת מעולה.

לפעמים בחירות הספרים שלי נופלות על ספרים גרועים שמדכא לחשוב שבחרתי בהם, ולעיתים אני גאה על הבחירה. ברשותכם, אמחא כפיים לעצמי על הבחירה (הגאונית) הזאת.

הספר הזה מלא במאפיינים של ספרים טובים, ועוד ספר פנטזיה טוב. ועוד יותר טוב; תשכחו מסיפור אהבה דביק וכואב שמטלטל אותך וגורם לך לשכוח מהרעיון המרכזי! אין את זה! זה טוב מידי!!
הסופרת הזאת פשוט גאון! גאון גאון גאון גאון גאון!!!!!!!!!!!!!!! הערצה@____________________@

הספר הזה כואב, ומציאותי מתוך הפנטזיה. אני יכולה להצביע על פגמים, אבל לכל ספר יש שריטות וצליעות, גם אם כי לאחר קריאה ראשונה אנחנו חושבים שהוא מושלם. אבל כמו אנשים, עש ספרים מושלמים בדרכם שלהם.
וזה אחד מהם. מושלם בצורה אנושית:)
הספר הזה משאיר אותך עם פתגמים ותחושות כל כך מציאותיות, והתובנות של הסופרת מועברות אלינו בשטף דרך הדמויות.

אז הנה לכם כמה משפטים מהספר שאני מעריצה:
-״הבן, ילד - וזה משהו שעליך לזכור כל חייך - ללמוד משהו, אין בכך כל רע. גם אם אלה לימודי קטל ורצח. אין בכל כל טוב, כמובן. זה פשוט עוד משהו שלומדים, משהו שאני יכול להעביר לך.״
-ישנו הסוג השני, אלו המסתובבים בעולם, חזותם שלדית, לחייהם שקועות, עיניהם בוערות, עצמותיהם בולטות, ובוקעות מהם מין הילה של אי שביעות רצון עמוקה מן העולם בכלל ומחייהם בפרט, מין אנרגיה שחורה המדכאת כל פירור חיים בגופם ונשמתם. באותו הרגע הייתי מוכן להתערב כי גילו מימיו לא נהנה מפרוסת מזון או מלגימת משקה אשר באו אל קרבו.
-״לא יכולה להיות אי הבנה, אם אין כל הבנה.״

וזהו זה, מקווה שהבנתם למה אני אוהבת את הספר הזה:) וגם שתקראו אותו ותהנו ממנו כמוני.
טוב, שבוע טוב, אנשי סימניה!

אז סיימתי את טרילוגיית הרואים למרחק, ואני בהתלבטות קשה מה לעשות בהמשך.
ספוילרים
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
העניין הוא שכל כך נהניתי מהטרילוגייה, וכבר התחלתי לפנטז על האושר של הטרילוגיות הבאות והלילות הלבנים שהן יביאו איתן - - - עד שהגעתי לסוף. אחרי שרובין הוב האכזרית הובילה אותי לאורך כל הדרך במילות הדבש שלה, היא הטמינה לי מלכודת בדמות סוף מריר וקשה ולא הוגן שאיכזב אותי קשות (ובאופן כללי מהרגע שהם הגיעו למחצבה אני די סבלתי מהספר).

כל כך הרבה דברים חולניים ו/או בלתי נסלחים קרו בסוף. כמובן שמנצחים על החגיגה הם שני שברונות הלב הגדולים: ההתאהבות של מולי ובוריך אחד בשני, והוויתור של פיץ על מולי ועל סרפד. זה הפתיע אותי כמה שהיה אכפת לי, כי האמת שדי נהניתי מהמכשולים שהשניים נתקלים בהם, וככל שהכל נראה חסר סיכוי יותר נהניתי לקרוא על ההתמודדות שלהם, אבל כשהגשר נשרף לחלוטין פתאום התמלאתי דכדוך ולא הבנתי מה היה הטעם בכל זה. חומר הבערה האנושי והנפלא של פיץ, מה שהפך אותו לפיץ, מה שהפך אותו לדמות מלאת הלהט שכל כך נהניתי לקרוא – אבד לנצח, ועכשיו באמת נשאר לו רק הזאב שלו, ופתאום זה הכעיס אותי. וזו הסיבה המרכזית שאני שואלת את עצמי, מה הטעם להמשיך לטרילוגיות הבאות?
אני יודעת שבאיזשהו מקום זה היה סוף הגיוני, וגם קשה לי לדמיין את פיץ חוזר למולי בסופו של דבר, וגם שזה יהיה כתוב טוב. לא באמת ציפיתי לזה, אבל... אולי כן. ההתאהבות שלהם היתה כל כך יפהפייה ושוברת לב, והכמיהה של פיץ לגדל את בתו הציתה את העלילה באור קסום של תקווה, ככה שהיה לי קשה מדי עם הפיתרון של הוב. וזו עוד סיבה שקשה לי להמשיך הלאה, כי נורא בא לי לא להשלים עם זה אלא לדמיין סוף אחר.

אני אוסיף שלא התאכזבתי רק מזה אלא מכל הפתרון של העלילה: 150 העמודים האחרונים, מרגע שפוגשים את אמת, הרגישו לי מוזרים וביזאריים ודומים באופי הכתיבה שלהם לחלום הזוי ובלתי נעים. הרבה פעמים לאורך הטרילוגיה הרגשתי שהתמקדותה של רובין הוב בנבכי האומנות היא סוג של חולשה בכתיבה שלה, שיש משהו מתפלסף, מעצבן וכושל בתיאורים האלה, מנסה ליצור איזו הבנה אצל הקורא של עולם אמורפי ומעורפל מדי, ללא הצלחה. זה לא שלא אהבתי את הקונספט של האומנות בפני עצמו, אבל לפעמים הוב טובעת בה יותר מדי ולא עושה את זה בצורה מובנת או מעוררת הזדהות. אולי זו אני עם ההתלהבות הפחותה שלי מאלמנטים פנטסטיים שהם כל כך הארד קור, אבל הרבה פעמים זה התיש והשמים אותי וזו גם הסיבה כנראה שהדמות של אמת כל כך מעייפת ומרגיזה אותי. בייחוד אמת של סוף הסיפור. פעמים אחרות, בחלק הזה של הספר בעיקר (אבל גם בסוף "שוליית הרוצח") זה הרגיש לי אפילו קצת ילדותי (הליצן: "הו, אז אתה באמת אוהב אותי!") *

ועכשיו נגיע לקטע החולני: די עורר בי סלידה הקטע שפיץ ואמת החליפו בגופים כדי שאמת יוכל להיות פעם אחרונה עם קטריקן. לא בדיוק הבנתי איך קטריקן תהנה או בכלל תרגיש בנוח עם הסידור הזה, אם הגוף שהיא שוכבת איתו שייך לפיץ, וגם לא הבנתי איך בדיוק הילד שהיא תלד שייך לאמת, אם הגוף הוא הגוף של פיץ.
וזה רק אחד מתוך מגוון חורים קטנים שאני לא מבינה בעלילה – למשל, רגע אחד הוחלט שפיץ יעבור לתוך הדרקון – אבל בסוף זה לא קרה. מה השתנה?

המממ... מה כן אהבתי בסוף? בעיקר את סופו של הדר, זה היה די מושלם ושנון (אם כי, עוד משהו שלא הבנתי ברמיזותיה העדינות של הוב: מה הקשר של הסמור שהרג אותו לסמור של צ'ייד? זה לא היה הוא, נכון? פיץ הרי היה מזהה את סלינק) אבל כבר לא יכולתי לאהוב הרבה אחרי שנהרסו לי כל כך הרבה דמויות. :(

אז השאלה שלי – מישהו הרגיש כמוני, או מבין את תחושותיי, ועדיין ממליץ לי להמשיך לספרים הבאים בסדרה?
וגם מי שלא הרגיש כמוני מוזמן לדיון על זה :)

*אבל אם כבר הזכרתי את הליצן, כפרה עליו 3>

התמדדויות עם קשיים פיזיים ומנטליים, חברתיים ותאוות.
עינויים ובגידות, שונות ונכות, ויצרים. הכל שם, וזה מעמיד אותך בסיטאוציה של תכלס, מה אני הייתי עושה. לא לבגוד ולהשאר נאמן. לאישה, למלך, לחובה.
למרות שיש המון סיבות למה לא, זה מלחמה, מלחמה שלא נגמרת.
בספר מצאתי נקודת מבט מאד נכונה ומעניינת על האתגרים האלה שהחיים מציבים בפנינו.

מאז שקראתי את סדרת "הארי פוטר" לא נתקלתי בספר כלשהו שסחף אותי כל כך. העולם שהסופרת רובין הוב יצרה זה הישג לדעתי.סוף מצויין ועב כרס לשושלת הרואים למרחק. מחכה כבר לקרוא את "האיש הזהוב"- שקשור קשר ישיר לטרילוגיה הזו, מעין המשך.אני מאוד שמח שיש המשך לטרילוגיה המקסימה הזו , כי הסוף פתוח.

ואז זה נגמר, ונאלצתי להיפרד מהדמויות האהובות...
היה מרתק ומרגש ונהדר. תודה.