ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 18 באפריל, 2013
ע"י כרמיתה
ע"י כרמיתה
בראיון ל"הארץ" סיפר כריסטופר מקדוגל, בין השאר, שהוא רץ בשביל הכיף, ולא מוכן שמשהו יהיה תקוע לו באוזן בזמן הריצה. עוד הוא סיפר שכשהוא מבקר בניו יורק ורץ בסנטרל פארק הוא מנסה לחייך אל הרצים האחרים ולברך אותם לשלום, אבל אלה, עם האוזניות באוזניים והריכוז בריצה, שוכחים בכלל שיש עולם מסביבם ואנשים אחרים. בכך הוא כבש אותי.
ספורטאית דגולה אני ממש לא, אבל במעט שאני עושה - מעולם לא התפתיתי לשים עלי אוזניות, וגם בעיני ספורטאי האוזניות נראים מנותקים מסביבתם.
אז מתוך חיבה בסיסית למקדוגל קראתי את הספר - למרות שאינני חובבת כתיבה עיתונאית. והוא עיתונאי, לטוב ולרע: ספרות גדולה לא תמצאו כאן, אבל לספר סיפור הוא יודע, והוא מצליח אפילו להפוך תחרות ריצה של 160 ק"מ למרתקת ומותחת. הוא מתאר את הרצים המוזרים האלה - סקוט ג'ורק, אן טרייסון, והזוג המופרע ג'ן ובילי, כאילו הם דמויות מהאגדות, ואת הטראומרים - כפיות קסומות ושוחרות טוב. נכון שהמתח לעיתים מופרז ומעושה, אבל כנראה שככה זה אצל עיתונאים.
מה שהכי נחמד בספר זה שהוא ממש עושה חשק לרוץ! הקטעים החביבים עלי ביותר היו אלה שתיארו את עקרונות הריצה היחפה (אל תדאגו, הם קצרים מאוד - קצרים מדי בשבילי) ופה ושם אפילו ניסיתי את זה קצת. שווה!
3 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על נולדנו לרוץ - שבט מסתורי, ספורטאי-על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה
» ביקורות נוספות על נולדנו לרוץ - שבט מסתורי, ספורטאי-על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
מורקמי כותב נהדר אז הספר נקרא היטב, אבל זה לא ברמה של "קפקא על החוף" למשל (וזה גם סוגה אחרת לגמרי, כמובן).
הקיצר - אפשר, אבל לא חייבים.
|
|
|
כרמיתה
(לפני 12 שנים ו-3 חודשים)
עכשיו אתה מאלץ אותי להודות שלא קראתי את המורקמי הכל כך מדובר הזה.
איכשהו הרגשתי שאחרי כמה ספרים שלו, קצת מיציתי. שווה?
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-4 חודשים)
מזכיר לי את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של מורקמי.
לא המורקמי הכי מלהיב שקראתי, אבל הוא מצליח להעביר יפה את תרבות הריצה ואת תפקידה החשוב בחייו של מורקמי, שהוא הרבה מעבר לספורט.
|
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
