ביקורת ספרותית על נולדנו לרוץ - שבט מסתורי, ספורטאי-על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה מאת כריסטופר מקדוגל
ספר טוב

---

ספר בעל איכויות משתנות בגלל סיגנונות כתיבה, אולם קונה את איכותו בעיקר בגלל פרק אחד ( 28).
נושא הספר הוא הריצות והרצים למרחקים ארוכים, 90 ועד 180 קילומטרים במסלולי שדה בתוואים משתנים.
הרצים הטובים הם אלו שמבינים מספר עקרונות:
- הריצה היא כיפית.
- קבוצתית, שבה כל אחד תומך בשני ומסייע לו.
- ריצה נכונה מקשיבה לצרכי הגוף.
הכתיבה אינה אחידה, לעיתים כמו מדורי הספורט בעיתונים, או בסיגנון של ארועים כמו "הם יורים גם בסוסים".
יש לעיתים התמקדות בדמות וגם זה בצורה שמערבת את הטפל עם העיקר.
מאידך, הספר מעלה את השאלה האבולוציונית: הריצה היא כלי ההישרדות של היצורים החיים הן במציאת טרף או בריחה מטורפים. מה קרה לנו? מדוע הריצה ובמיוחד הריצה למרחקים ארוכים אינה משאת נפשו או נפשה של כל בטטת מחשב?
דרך אגב אני נכלל בקטגוריה זו בלי הבטטה כמובן.
מרבית הפרקים מספרים על המיפגש של הסופר עם שבט הטראומארה ממקסיקו שמסוגל לרוץ כמעט בלי הפסקה.
דרך אגב הסיפורים קיימים גם על זוכי מרתון מאתיופיה או אמיל זטופק מצ'כיה שפשוט באו רצו וניצחו.
פרק 28 מחבר אותנו לשורשינו האנטרופולוגים ומסביר מדוע אנו, ההומו ספיאנס, גברנו על הניאדרטלים למרות היותם חזקים יותר ולדעת הסופר חכמים יותר. לא אציג את עקרונותיו כדי לא לקלקל את חווית הקריאה.
יש משהו בתיאוריה שלו, כאשר את חלקה הוא מוכיח אמפירית.
מכאן גם הקשר לסיפור ריצת המרתון הראשונה, שהיא כנראה, לא היתה הראשונה, אלא חלק מרצף שהולך וניכחד.
למרות מיגרעותיו הספר מענין ומלא תובנות.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על נולדנו לרוץ - שבט מסתורי, ספורטאי-על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה