אחרי שראיתי בנטפליקס את הסרט הקצר על הרצה של שבט הטראוּמארה, "לורנה קלת הרגליים", התחלתי להתעניין ולקרוא אודות השבט המסתורי שחי בסתרים באחד האיזורים הנידחים והקשים למעבר במקסיקו. נישבתי לסיפורים אודות הרצים והרצות שחלקם רצים יחפים או לכל היותר כשסנדלים לרגליהם. בזמן הנבירה, גיליתי את הספר ודרך "סימניה" רכשתי אותו.
אינני נמנה על עולם הרצים (אופניים הנה התשוקה שלי), אך למרות זו, קראתי את הספר בשקיקה.
תיאור תחרויות הריצה האולטרה פשוט מופלאות וכתובות בתשוקה, במסירות ובמתן כבוד רב לכלל הרצים והרצות.
הסופר רוקם את העלילה שכבה אחר שכבה. בכתיבתו, כריסטופר מקדוגל, מצליח לסקרן ולמתוח את הקורא דרך כל דפי הספר. הגילוי על "קביו בלנקו" הוא מדהים ומרגש מאוד.
ממליץ בחום לכל חובב ריצה ולא רק, כל אוהב ספורט ישאב אל תוך הסיפור המופלא שמובא בספר.
ממליץ לעקוב ברשתות השונות אחר שבט הטראומרה, על השגיהם המופלאים בריצה.

נולדנו לרוץ, הוא לא מה שחושבים כשקוראים את הכותרת, זהו ספר העוסק במסעות חיפוש אחר שבט אינדיאני החיי בקניוני פרא נסתרים במדבריות מקסיקו, המשמר את אורחות חייו של האדם הקדמון.

ההתעניינות בשבט הנעלם היא מתוך רצון להבין את שורשיו ההתפתחותיים של האדם, כיצד חיינו בעידן שקדם לעידן החקלאות וישובי הקבע, ואיך המעבר הזה פגע בגופנו, ובנפשנו, פגיעה שלכאורה שרירה וקיימת עד היום. בבסיס ההתעניינות בשבט הזה כמו בשבטים אחרים, קיימת הנחת יסוד כי אם נבין מה הם יסודות חיינו האמתיים נוכל לתקן את אורח חיינו הנוכחי ולגרום לעצמנו בריאות נפשית ורוחנית.

בני הלומד רפואה ובעברו ספורטאי החל להתעניין בתיאוריית הפליאו, תזונה על פי עקרונות האדם הקדמון, שכיום היא סוג של תפיסת בריאות, ולכן טבעי שהתחברתי לרעיון הכללי של הספר עוד בטרם התחלתי את הקריאה בו. בסיס החיבור השני שלי הוא עיסוקי כרץ חובב ( פעם סמי מקצועי - חובבן שהתנהג כמקצוען), ועל כן ספר המחבר בין גוף לנפש באמצעות עולם התוכן של הריצה, הוא נקודת פתיחה מצוינת עבורי להתעניינות חיובית בספר.

הספר הוא קובץ סיפורים שהעיקרי ביניהם הוא מסעות החיפוש של חוקרים והרפתקניים אחרי שבט רצים אינדיאני, שבט מסתורי וחמקמק החיי בקניון הנחושת בהרים הצחיחים של מקסיקו. הסיפור השני משתלב עם הראשון הוא החיפוש אחרי קביו בלנקו (הסוס הלבן), רץ אולטרה מרתוניים שהייה בעברו מתאגרף והחליט לחיות בקרב האינדיאנים ולאמץ את אורח חייהם בו הריצה היא מרכיב מרכזי. הוא היה אגדה, ספק רוח רפאים, בקרב הכפריים באזורים הנדחים של הרי סיירה מאדרה.

בספר מובאים סיפורים על רצים שונים, דרכם מנסה המחבר לפענח את סוד הריצה, כביטוי לחופש ולאמת בסיסית, החל מזאטופק מיוסר הפנים, טד היחפן, הצמד ג'ון ובילי המדקלמים את השיר נהמה של אלן גינזברג תוך כדי ריצה ורבים אחרים.

בספר תיאורים נפלאים של תהליכים פנימיים העוברים על הרצים, איך יכול אדם בשר ודם לשרוד מאה ושישים ק"מ, מה מתחולל בנפשו, מה יש בתהליך הזה שממנו אנו יכולים ללמוד ולהפוך לאנשים בריאים יותר נפשית וגופנית, בהחלט אמירות שמותירות מקום רב למחשבה.

מהו סודם של הרצים למרחקים ארוכים ? רשימה חלקית - החמלה, ולו דווקא בכנסייה אלא במקצוע סבולת תחרותי, בהחלט מפתיע. עבודת צוות, לרוץ כמו להקת זאבים, דווקא במקום שעל פניו נראה אינדיבידואלי המתבטא היטב באמצעות המשפט הבא : "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים ". בקבוצת רצי האולטרה מרתונים יש מקום לנשים המסוגלות לנצח גברים, יש מקום לקשישים המסוגלים בתבונתם להוביל את הצוות כולו. הגורם זה הוא תובנה אמיתית לחיים שבהם מתחייב איזון בין תחרות ושיתוף פעולה, מתחייב צוות תומך ומאוזן. חזרה לפשטות, כמו לנעלי ריצה פשוטות שבאמצעותן חשים את מגע הקרקע. אני בהחלט מתחבר לגישה הזאת שהיא סוג של קיימות, אמונה ביכולתו הטבעית של הגוף והתרסה לעולם המותגים.

החלק המעניין ביותר בספר, הוא זה המתמודד עם השאלה המדעית, מהי תכלית הריצה בהתפתחות האנושית, והאופן שבו הוכיח חוקר צעיר ולא שגרתי את התיאוריה, באמצעות תצפית - ריצה עם רצי ההתמדה (טכניקת צייד באמצעותה מתישים את החיה עד מוות ), אחרוני הרצים הציידים משבט הבושמנים בערבות דרום אפריקה.

יתרונו של הספר הוא בסיפור הקצבי והנפלא של הריצה כדרך חיים, באמצעות חיבור מספר מרכבים הנראים לכאורה שונים זה מזה: הרצים האינדיאנים, סיפורי הרצים השונים, וסיפורי האולטרה מרתונים, כול אחד מהמרכבים אמור לתורם באופן אחר לתיאוריה שמציג המחבר - נולדנו לרוץ, ובכדי לחיות נכון אנחנו צרכים לרוץ, בכך נביא על עצמנו גאולה, שלווה, שביעות רצון ומה לא ... תשפטו בעצמכם.

מה אני אומר על הספר מנקודת מבטי כרץ ? בנעוריי הייתי מאוד אינדיבידואליסט, כמו זאב בודד. נדרשתי לקבוע מינימום בכדי להשתייך לנבחרת מצומצמת, נסעתי לאירופה, ובמספר תחרויות כשלתי, בתחרות האחרונה נגשו אלי שני רצים והציעו לרוץ כצוות שמסייע אחד לשניים האחרים - רצנו כמו להקה של זאבים, זאת הייתה ריצת חיי. חווית הקבוצה כמו חוויות אחרות הלקוחות מעולם הריצה ומוזכרות בחלקן בספר, משמשת לי עד היום מגדלור המכוון אותי לחיים. ולכן, בספר יש מספר תובנות חשובות לחיים, אך אנחנו יכולים לאמץ אותן ולהצליח, רק אם נבחר בריצה כדרך חיים, אתגר בהחלט לא פשוט.

ספר חובה לרצים, ומומלץ לאנשים רוחניים. הציון הוא טוב, כי אני מאוד חשדן כלפי תיאוריות על .

לא רק לאוהבי ריצה! הספר פותח את הראש להרגלים החדשים שלנו- תזונה, כושר וכמובן נוחות. מאוד אהבתי את הסקירה הספרותית הרחבה, עבודת המחקר המעמיקה של הסופר ואיך שבסופו של דבר, הכל הסתכם בסיפור קריא סוחף ומעורר מחשבה. לקראת הסוף הקריאה מט התישה אותי משום שהרגשתי שהספר מסתובב במעגלים סביב אותה נקודה. אבל מעבר לכך ממליצה לכל מי שאוהב להבין ולהעמיק בגוף האדם, בעבר ובהווה. ולכל מי שרוצה להעמיק בכח שיש למחשבות שלנו.

ספר מדהים.


תמיד טענתי שאני אוהבת לרוץ יותר מכל ספורט אחר. הספר הזה החזיר אותי לטענה הזאת. התחלתי לרוץ. ממש להשקיע בזה. לעשות ספורט. לזוז. להיות בכושר.
פתאום אני רואה את היופי שבתנועה, את ההנאה של הזיעה והחום, את הכיף הגדול בריצה.
אני ממש נהנית מזה.
והכל- אני חייבת לכריסטופר מקדוגל, אריק והטראומארים, שלימדו אותי איך רצים.

אני לא ממש יודעת איך מגדירים אותו- עיון, הרפתקאות, ביולוגיה? מה שלא יהיה, הוא מדהימי. סתם שתבינו את האדירות-
הוא מוכיח עד כמה זה טוב יותר לרוץ יחפים ועד כמה הנעל הורסת את הרגל. ולאחת יחפנית כמוני, זאת היתה הבשורה הכי מדהימה שיכולתי לשמוע. התחלתי לחשוב כמו הטראומארים. כמו אריק ומקדוגל (תודו שהשם שלו מזכיר את מקגונגל^^).

חסר לכם אם אתם לא קוראים את זה באיזשהו שלב מהחיים שלכם! אל תפספסו אותו:)

(ותודה לאולמו שהמליץ לי עליו.)

ספר מדהים! ממליץ בחום...ולא רק לחובבי הריצה.מספר סיפור מעניין מאוד על שבט "סודי" ועל גבולות הכושר של המין האנושי...ממליץ ממליץ ממליץ!

העובדה שכריסטופר מקדוגל הוא עיתונאי ניכרת בכתיבה, משמע - לעתים היא קצת סוטה מהנושא המרכזי (אם כי תמיד פונה לדרכים מעניינות ביותר) ולעתים אין קשר כרונולוגי ברור בין הפרקים, שמדלגים לפעמים מסיפור לסיפור. עם זאת, קל לעקוב אחר השתלשלות העניינים והספר בהחלט מזמין מאד. קראתי אותו במשך ארבעה ימים; ליתר דיוק- משכתי את הקריאה לכדי ארבעה ימים של ציפייה לפרק הבא ושעות של הנאה גדולה.
אינני אצנית, רצה או חסידה גדולה של ספורט כלשהו (אם כי אם הייתי נדרשת לדרג, ריצה בהחלט הייתה מדורגת בראש הסולם). גם אינני מבינה גדולה (אם כי בהחלט מתעניינת מאד) בנושאים הצדדיים שהספר עוסק בהם בקשר לריצה, ובהם תזונה, התפתחות אבולוציונית של האדם, אנתרופולוגיה (או דרכי הטראומרה) וכדומה. כל אחד מהם מוצג בצורה מרתקת והם מתחברים ליצירת תמונה כוללת יפהפייה כמעט כמו גוף האדם. אני מניחה שאנשים שנקודת המוצא שלהם דומה לשלי, וכן רצים מנוסים יותר, ייהנו מהספר - אם הם מסוגלים להתחבר לצד התאורטי של החוויה הפיזית המתוארת בהרחבה בספר הביכורים היוצא מן הכלל.

לגבי החוששים מהסוגה: על פי רוב אינני קוראת non fiction (שזכה לתרגום הקלוקל "ספרי עיון") פרט לביוגרפיות, זיכרונות וכד' אך כאן יש ספר שמשלב הכל: חוויית הריצה האישית של כריסטופר, התוודעות כמעט ביוגרפית (עד כמה שהספיק לחשוף) לדמות האגדית "הסוס הלבן", מסע בין מרוצים, מומחים וערים ברחבי ארה"ב וגם רגשות אנושיים כמו קנאה, תסכול, בלבול ואהבה משותפת שניכרים בדמויות הרבות שרצות על פני העמודים. וכל אלה מצעידים אותנו, מזיעים אך מרוצים, למסקנה המפליאה: נולדנו לרוץ. מסקנה שמתגלמת בכותרת ולאורך כל הספר.

אינני מצליחה לעמוד על טיבו: ממה בדיוק נהניתי בספר? אולי מהאווירה הטובה והידידותית שהשרה כריסטופר בשפתו הפשוטה, בזכותה חשתי קרובה לאחווה האנושית שנרקמת הודות לריצה משותפת; אולי השפיעה עליי ההתלהבות שאפפה אותו בתארו את נגינת הלב המלווה ברינת השרירים, למרות שמש קופחת וריאות שמאיימות להתפקע; ייתכן והדמות המסתורית של קביו בלאנקו, רץ לבן שחור, היא שהילכה עליי קסם; או שמא היה זה תום נעורים שנשבה בקסמם של דמויות אחים בוגרים: זוג מצילים יפי תואר בני עשרים שרצים קילומטרים על קילומטרים, אחת לצד השני, בהנאה צרופה ואדרנלין מטורף?
קשה לנתח זאת, אך לפעמים אני משערת שעדיף לחדול מעיסוק במקורות התת קרקעיים כשלפניך מעיין מים זכים הפורץ ומרווה את הצמא האדיר. הצמא שעוטף כל מתבגר/ת המתחיל בלבטיו. זהו הצמא להנאה, להבטחה שלא ניתן לאשש שהחיים לא יתבזבזו, הצמא שחייב לבוא על סיפוקו.
הספר פשוט נהדר! הוא בהחלט ענה על ציפיותיי ואף הגביה עוּף!

ספר מצויין מעניין ומדהים, על בני אדם ועל ריצות אולטרה.
ריצות אולטרה הן ריצות למרחקים ארוכים האורכות שעות ארוכות - 50 ק"מ, 100, 200 ואפילו יותר, ריצות שיכולות להימשך מס' ימים גם.
כריסטופר מקדוגל, עיתונאי ורץ חובב, יצא למסע בעקבות רץ מסתורי מתבודד במקסיקו, ובעקבותיו הגיע לשבט רצים מדהים, החי בלב קניוני פרא במקסיקו. שבט הטראומרה, שבט של ספורטאי על ורצי אולטרה הרצים כמעט יחפים למרחקים של מאות קילומטרים, בתוואי שטח קשים, עליות ומורדות ושום דבר לא עוצר אותם.
זהו ספר מסע אל שורשי הריצה, להתאמתה לבני אנוש, ולבריאות הרבה שיש בריצה.
ניתן לסכם את חוות דעתי על הספר בשתי מילים : "רוצו לקרוא" !

ספר בעל איכויות משתנות בגלל סיגנונות כתיבה, אולם קונה את איכותו בעיקר בגלל פרק אחד ( 28).
נושא הספר הוא הריצות והרצים למרחקים ארוכים, 90 ועד 180 קילומטרים במסלולי שדה בתוואים משתנים.
הרצים הטובים הם אלו שמבינים מספר עקרונות:
- הריצה היא כיפית.
- קבוצתית, שבה כל אחד תומך בשני ומסייע לו.
- ריצה נכונה מקשיבה לצרכי הגוף.
הכתיבה אינה אחידה, לעיתים כמו מדורי הספורט בעיתונים, או בסיגנון של ארועים כמו "הם יורים גם בסוסים".
יש לעיתים התמקדות בדמות וגם זה בצורה שמערבת את הטפל עם העיקר.
מאידך, הספר מעלה את השאלה האבולוציונית: הריצה היא כלי ההישרדות של היצורים החיים הן במציאת טרף או בריחה מטורפים. מה קרה לנו? מדוע הריצה ובמיוחד הריצה למרחקים ארוכים אינה משאת נפשו או נפשה של כל בטטת מחשב?
דרך אגב אני נכלל בקטגוריה זו בלי הבטטה כמובן.
מרבית הפרקים מספרים על המיפגש של הסופר עם שבט הטראומארה ממקסיקו שמסוגל לרוץ כמעט בלי הפסקה.
דרך אגב הסיפורים קיימים גם על זוכי מרתון מאתיופיה או אמיל זטופק מצ'כיה שפשוט באו רצו וניצחו.
פרק 28 מחבר אותנו לשורשינו האנטרופולוגים ומסביר מדוע אנו, ההומו ספיאנס, גברנו על הניאדרטלים למרות היותם חזקים יותר ולדעת הסופר חכמים יותר. לא אציג את עקרונותיו כדי לא לקלקל את חווית הקריאה.
יש משהו בתיאוריה שלו, כאשר את חלקה הוא מוכיח אמפירית.
מכאן גם הקשר לסיפור ריצת המרתון הראשונה, שהיא כנראה, לא היתה הראשונה, אלא חלק מרצף שהולך וניכחד.
למרות מיגרעותיו הספר מענין ומלא תובנות.

בראיון ל"הארץ" סיפר כריסטופר מקדוגל, בין השאר, שהוא רץ בשביל הכיף, ולא מוכן שמשהו יהיה תקוע לו באוזן בזמן הריצה. עוד הוא סיפר שכשהוא מבקר בניו יורק ורץ בסנטרל פארק הוא מנסה לחייך אל הרצים האחרים ולברך אותם לשלום, אבל אלה, עם האוזניות באוזניים והריכוז בריצה, שוכחים בכלל שיש עולם מסביבם ואנשים אחרים. בכך הוא כבש אותי.
ספורטאית דגולה אני ממש לא, אבל במעט שאני עושה - מעולם לא התפתיתי לשים עלי אוזניות, וגם בעיני ספורטאי האוזניות נראים מנותקים מסביבתם.

אז מתוך חיבה בסיסית למקדוגל קראתי את הספר - למרות שאינני חובבת כתיבה עיתונאית. והוא עיתונאי, לטוב ולרע: ספרות גדולה לא תמצאו כאן, אבל לספר סיפור הוא יודע, והוא מצליח אפילו להפוך תחרות ריצה של 160 ק"מ למרתקת ומותחת. הוא מתאר את הרצים המוזרים האלה - סקוט ג'ורק, אן טרייסון, והזוג המופרע ג'ן ובילי, כאילו הם דמויות מהאגדות, ואת הטראומרים - כפיות קסומות ושוחרות טוב. נכון שהמתח לעיתים מופרז ומעושה, אבל כנראה שככה זה אצל עיתונאים.

מה שהכי נחמד בספר זה שהוא ממש עושה חשק לרוץ! הקטעים החביבים עלי ביותר היו אלה שתיארו את עקרונות הריצה היחפה (אל תדאגו, הם קצרים מאוד - קצרים מדי בשבילי) ופה ושם אפילו ניסיתי את זה קצת. שווה!