ביקורת ספרותית על נולדנו לרוץ - שבט מסתורי, ספורטאי-על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה מאת כריסטופר מקדוגל
ספר טוב

---

נולדנו לרוץ, הוא לא מה שחושבים כשקוראים את הכותרת, זהו ספר העוסק במסעות חיפוש אחר שבט אינדיאני החיי בקניוני פרא נסתרים במדבריות מקסיקו, המשמר את אורחות חייו של האדם הקדמון.

ההתעניינות בשבט הנעלם היא מתוך רצון להבין את שורשיו ההתפתחותיים של האדם, כיצד חיינו בעידן שקדם לעידן החקלאות וישובי הקבע, ואיך המעבר הזה פגע בגופנו, ובנפשנו, פגיעה שלכאורה שרירה וקיימת עד היום. בבסיס ההתעניינות בשבט הזה כמו בשבטים אחרים, קיימת הנחת יסוד כי אם נבין מה הם יסודות חיינו האמתיים נוכל לתקן את אורח חיינו הנוכחי ולגרום לעצמנו בריאות נפשית ורוחנית.

בני הלומד רפואה ובעברו ספורטאי החל להתעניין בתיאוריית הפליאו, תזונה על פי עקרונות האדם הקדמון, שכיום היא סוג של תפיסת בריאות, ולכן טבעי שהתחברתי לרעיון הכללי של הספר עוד בטרם התחלתי את הקריאה בו. בסיס החיבור השני שלי הוא עיסוקי כרץ חובב ( פעם סמי מקצועי - חובבן שהתנהג כמקצוען), ועל כן ספר המחבר בין גוף לנפש באמצעות עולם התוכן של הריצה, הוא נקודת פתיחה מצוינת עבורי להתעניינות חיובית בספר.

הספר הוא קובץ סיפורים שהעיקרי ביניהם הוא מסעות החיפוש של חוקרים והרפתקניים אחרי שבט רצים אינדיאני, שבט מסתורי וחמקמק החיי בקניון הנחושת בהרים הצחיחים של מקסיקו. הסיפור השני משתלב עם הראשון הוא החיפוש אחרי קביו בלנקו (הסוס הלבן), רץ אולטרה מרתוניים שהייה בעברו מתאגרף והחליט לחיות בקרב האינדיאנים ולאמץ את אורח חייהם בו הריצה היא מרכיב מרכזי. הוא היה אגדה, ספק רוח רפאים, בקרב הכפריים באזורים הנדחים של הרי סיירה מאדרה.

בספר מובאים סיפורים על רצים שונים, דרכם מנסה המחבר לפענח את סוד הריצה, כביטוי לחופש ולאמת בסיסית, החל מזאטופק מיוסר הפנים, טד היחפן, הצמד ג'ון ובילי המדקלמים את השיר נהמה של אלן גינזברג תוך כדי ריצה ורבים אחרים.

בספר תיאורים נפלאים של תהליכים פנימיים העוברים על הרצים, איך יכול אדם בשר ודם לשרוד מאה ושישים ק"מ, מה מתחולל בנפשו, מה יש בתהליך הזה שממנו אנו יכולים ללמוד ולהפוך לאנשים בריאים יותר נפשית וגופנית, בהחלט אמירות שמותירות מקום רב למחשבה.

מהו סודם של הרצים למרחקים ארוכים ? רשימה חלקית - החמלה, ולו דווקא בכנסייה אלא במקצוע סבולת תחרותי, בהחלט מפתיע. עבודת צוות, לרוץ כמו להקת זאבים, דווקא במקום שעל פניו נראה אינדיבידואלי המתבטא היטב באמצעות המשפט הבא : "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים ". בקבוצת רצי האולטרה מרתונים יש מקום לנשים המסוגלות לנצח גברים, יש מקום לקשישים המסוגלים בתבונתם להוביל את הצוות כולו. הגורם זה הוא תובנה אמיתית לחיים שבהם מתחייב איזון בין תחרות ושיתוף פעולה, מתחייב צוות תומך ומאוזן. חזרה לפשטות, כמו לנעלי ריצה פשוטות שבאמצעותן חשים את מגע הקרקע. אני בהחלט מתחבר לגישה הזאת שהיא סוג של קיימות, אמונה ביכולתו הטבעית של הגוף והתרסה לעולם המותגים.

החלק המעניין ביותר בספר, הוא זה המתמודד עם השאלה המדעית, מהי תכלית הריצה בהתפתחות האנושית, והאופן שבו הוכיח חוקר צעיר ולא שגרתי את התיאוריה, באמצעות תצפית - ריצה עם רצי ההתמדה (טכניקת צייד באמצעותה מתישים את החיה עד מוות ), אחרוני הרצים הציידים משבט הבושמנים בערבות דרום אפריקה.

יתרונו של הספר הוא בסיפור הקצבי והנפלא של הריצה כדרך חיים, באמצעות חיבור מספר מרכבים הנראים לכאורה שונים זה מזה: הרצים האינדיאנים, סיפורי הרצים השונים, וסיפורי האולטרה מרתונים, כול אחד מהמרכבים אמור לתורם באופן אחר לתיאוריה שמציג המחבר - נולדנו לרוץ, ובכדי לחיות נכון אנחנו צרכים לרוץ, בכך נביא על עצמנו גאולה, שלווה, שביעות רצון ומה לא ... תשפטו בעצמכם.

מה אני אומר על הספר מנקודת מבטי כרץ ? בנעוריי הייתי מאוד אינדיבידואליסט, כמו זאב בודד. נדרשתי לקבוע מינימום בכדי להשתייך לנבחרת מצומצמת, נסעתי לאירופה, ובמספר תחרויות כשלתי, בתחרות האחרונה נגשו אלי שני רצים והציעו לרוץ כצוות שמסייע אחד לשניים האחרים - רצנו כמו להקה של זאבים, זאת הייתה ריצת חיי. חווית הקבוצה כמו חוויות אחרות הלקוחות מעולם הריצה ומוזכרות בחלקן בספר, משמשת לי עד היום מגדלור המכוון אותי לחיים. ולכן, בספר יש מספר תובנות חשובות לחיים, אך אנחנו יכולים לאמץ אותן ולהצליח, רק אם נבחר בריצה כדרך חיים, אתגר בהחלט לא פשוט.

ספר חובה לרצים, ומומלץ לאנשים רוחניים. הציון הוא טוב, כי אני מאוד חשדן כלפי תיאוריות על .

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על נולדנו לרוץ - שבט מסתורי, ספורטאי-על והמרוץ הגדול ביותר שאיש לא ראה