ליורם קניוק ז"ל - ביקורת שכתבתי לפני חודש
את הספר בא בימים ניתן להבין כחשבון הנפש של יורם קניוק עם החיים והשלמתו עם מותו הקרב. ספר אמיץ וכן, המערבל מחשבות על חיים ומוות - לתמונת חיים רגע לפני דעיכתם. זה יחודו ועוצמתו של הספר האחרון של קניוק, שעורר בי מחשבות רבות על האמת הפנימית שלי זמן רב לאחר שסיימתי אותו.
בבסיס העלילה, אורלוב צייר זקן וכושל, המוצא את פרנסתו בציור דיוקנות מתים, גרסה של יצירת מסכת מוות המקפיאה את הבעת פניו של המת "רגע " לאחר מותו. יום אחד מתבקש אורלוב לצייר את פניו של נפטר עשיר. בין מגדה האלמנה לאורלוב האלמן מתפתחים יחסי קירבה אנושיים כשברקע גופת המת המוטלת כמודל לרישומיו של הצייר, תמונת אבסורד בה החיים והמוות שלובים זה בזה.
אורלוב מספר את סיפור חייו לאלמנה, מתייחס למצפן האמנותי שלו, קנה המידה שהציבו הציירים הגדולים: לאונרדו דה וינצ'י שלמד אמנות באמצעות גופות, ברא חיים מתוך המוות. הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה הנודע ביצירת המופת: שלושה במאי 1808, המתארת בחדות את אימת הוצאתו להורג של מורד, הרגע שבו הירוי עדיין חיי וקולט את מותו הוודאי. המוות שהיווה מוטיב ליוצרים הגדולים, משמש גם לאורלוב הצייר הדחוי מקור ליצירה. השואה עצמית של אורלוב לאמנים הגדולים, מאפשרת לו להתייצב מול האמת הפנימית שלו, אורלוב אומר: אני מצייר את מה שאני לא יכול לצייר, ויוצר את מה שהוא באמת מאמין בו השונה מהצפייה של קבוצות האמנות השונות המגדירות את הרלוונטיות של האמנות, או גם הקרובים לו שמבקשים את טובתו, שיהיה פחות מפסידן מכפי שהוא. זהו בעצם תיאור המעניק תובנות למאבק בין האמת הפנימית שלנו לעומת מה שמצפים מאתנו אחרים להיות, והמחירים שאנו משלמים בכדי לחיות עם אותה אמת פנימית או גם לוותר עליה.
כשקניוק מדבר על ציור, הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא יורד למקורות היצירה שלו בצעירותו עת הייה תלמיד בבצלאל ואחר כך בעידודו של ארדון יצא ללמוד ציור בפריס. כמו בספריו האחרים יסודות הכתיבה של קניוק מתבססים על הביוגרפיה שלו ולכן הם כול כך משכנעים. ממש כיף לקרוא ספר שיש בו הבנה גדולה לאמנות וציור המתחברים היטב לסיפור.
החלק המצמרר בספר, הוא הסיפור האמיתי על נפילת אהרון שמידט הידוע יותר בכינוי - ג'ימי, מפקד בחטיבת הראל (בה לחם קניוק בתש"ח), אותו מביא קניוק באמצעות אורלוב כתמונה קטנה ואינטימית, האב הצייר מנחם שמי אביו של ג'ימי מצייר את פניו של בנו סמוך לנפילתו (יש לי הרגשה שקניוק מתכתב עם "היצירה" של אמיל זולה). האב המשמר את תמונת פניו האחרונה של בנו, שונה בתכלית מאורלוב הצייר המשמר את תמונת פניהם האחרונה של המתים בכדי להתפרנס ולשרוד את החיים. ההשוואה הזאת היא דמוי חזק לשינוי שעברה החברה הישראלית במרוצת השנים ובסיס לחשבון הנפש שלנו האמור להסביר את הפער בין התקוות שהיו לנו לעומת האכזבות שלנו מעצמנו. אכזבה אותה ביטא קניוק באופן ישיר ובוטה בכתבות רקע עם צאת סיפרו, ולכן אעז ואומר, קניוק בועט בפרות קדשות: הציונות, ופולחן הזיכרון - סוג של פולחן מוות.
האם קניוק באמצעות אורלוב מתפייס עם החיים שלא היו והחיים שלא יהיו, האם יש לכך בכלל חשיבות ? קניוק מעניק לחלק מהשאלות תשובות, יחסיו של אורלוב עם בנו הופכים להיות יחסים של השלמה והבנה, בנו הולך בדרכו (באמת הפנימית שלו) כשבוחר להיות עורך דין המייצג עניים בשולי החברה, יש בכך המון חמלה ואופטימיות במקום שהם לכאורה לא צפויים. לחלקן האחר של השאלות קניוק לא ממש מעניק תשובות. החיים שלנו מורכבים יותר, אנחנו לא תמיד מסוגלים או רוצים להביט אל האמת הפנימית שלנו, מצב של " נוחות " בו השאלות והתשובות הן לא בהכרח רלוונטיות. לאחר סיומו של הספר הרגשתי שאני בוחן את מעשי בסיטואציה לא פשוטה לאור האמת הפנימית שלי, בתחושה שאני מעדיף נכס זה על נוחות ונכסים חומריים אחרים, בחירה בהחלט לא קלה.
קניוק, דווקא ממרומי גילו, לא מפסיק ליצור, יצירה מפתיעה בעוצמתה, העוסקת בנושא קשה - המוות, הוא עוסק בו באופן מרתק ומעניין, יוצק יופי אסטטי לכתיבה. לא יכולתי להניח את הספר מידי עד שסיימתי, פשוט נפלא .
