“פיווו (מנגב את הזיעה מהמצח). אחרי חצי שנה של שקיעה בנבכי מוחותיהם של גיבורי ונבלי ווסטרוז, אני מוציא את הראש מהמים וממלמל בתדהמה "ביי ביי" לעולם הכי צבעוני וחוטף שיצא לי להכיר מאז עולמו של הארי פוטר. יציאה מעבדות לחרות, כבר אמרנו? לא עבדות פיזית, אלא עבדות של הדמיון, שבו אני (הזבוב שעל החומה עם ג'ון סנואו, או הזבוב שעל הקיר שמאחורי הכס עם ג'ופרי הנוראי) נאלץ לבהות בחברה אנושית שמתדרדרת אל עברי פי פחת, או לחילופין - מתעלה על עצמה ומנסה לעשות טוב בעולם שבו כל-כך קל להשתעבד לתאוות דם ועריות. זוהי מראה לעולם שלנו, ובאופן שבו מרטין מציב אותה, היא חדה וחותכת, ולא בוחלת במילים גסות, ובתיאורים נמוכים וזוועתיים, רק כדי להמחיש לנו עד כמה אנחנו התדרדרנו או מסוגלים להתדרדר לכך. אבל זה הסגנון, ועל אף שהוא לא חדל מלהבחיל אותי - הבנתי שאני עד ליצירה כמעט חד-פעמית, שמתיימרת להיות הקודקס המודרני האולטימטיבי לתיאור המגוון הרחב ביותר של בני האדם, הארצות, הרגשות, המחשבות והפוליטיקות. מי שרוצה לשלוח את ידו בכתיבה - מוכרח לראות איך עושה את זה אומן בקריאת לבבות בני אדם, ומי שלא (וחרד לעדינות נפשו וטהרתה, אשריו) - מוטב שיתרחק מהסדרה המסוכנת לנפש הזאת (התיאורים, וויי זמיר.. התיאורים! אפילו סטיבן קינג בעל שפה יותר נקייה!).
בכל מקרה, אם אנסה לעמוד על הגדרת הכרך האחרון הספיציפי הזה במשפט אחד: "יהירותם ונפילתם של הטובים ביותר" - זה שמו. אנו למדים שגם מטרות נאלצות ונשגבות ("שלום", כמשל), עלולה להתערב בהן יהירות, או תמימות טהרנית מסוכנת, שלבסוף מפילה, מסלקת, ואולי אף הורגת את מי שמנסה ליישם אותן. עד כה לא זכינו להמחשה מאלפת כזאת (אולי למעט אצל נד סטארק בספר הראשון), וכעת זה קורה ביג טיים. מעניין איזה פניני מוסר מכין לנו מרטין לשנה הבאה (בתקווה שהכרך הבא לא יאחר לצאת)...”
