• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

מאת קאי הרמן

הביקורת של שרון

תמונה של שרון
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

מאת קאי הרמן

הביקורת של שרון

תמונה של שרון
הוצאה לאור:אדם
שנת הוצאה:1982
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
תאיר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

הסיפור "אני כריסטיאנה פ." מגולל את סיפור חייה הקשים של כריסטיאנה כנרקומנית בצעירותה.
הסיפור מספר על חייה לפני ובזמן התמכרותה לסמים,על איך היא הייתה צריכה להשיג אותם ואיך הם השפיעו על חייה וסובביה.
אין ספק שזה אחד הספרים המרגשים,עצובים וקשים ביותר שקראתי.
אני ממליצה לקרוא אותו כי הסיפור מאוד מעניין למרות שהיו בו קטעים ממש עצובים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
2קוראים|גיל ממוצע47|50%נשים

על המבקרת

תמונה של שרון

שרון

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
80 ביקורות•484 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של שרון
שרון
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות80
לייקים שקיבלה484
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת34מתח ריגול והרפתקאות8מדע בדיוני ופנטזיה8

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שרון

דבק שקדים או ציאניד

דבק שקדים או ציאניד

רקפת זהר

קראתי את הספר לפני כמה חודשים לדעתי. אולי זה היה בסמוך למקרה האונס המזעזע באילת.
קראתי, ונמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר כל כך הרבה זמן.

תקציר:
"מקרה אונס קבוצתי שביצעה חבורת נערים, עולה לכותרות העיתונים ושולח את ענת מצליח, חברת קיבוץ צעירה וקהת חושים, למסע בשבילי הזיכרון האישי והקולקטיבי.

תהליך ההיזכרות הכאוב מטלטל את חייה ומאלץ אותה להתמודד עם מה שהיתה, עם מה שהיו חבריה והמבוגרים סביבה, ובעיקר – עם מה שתהיה מעתה.

רומן בשל ועמוק של רקפת זהר, המבטא מאבק בין צורך הרסני, ואולי הכרחי, לחשוף את האמת האלימה והבוטה, לבין אינסטינקט ההדחקה וההישרדות המושרש בנו."

אז כפי שכתבתי, נמנעתי מלכתוב עליו ביקורת כבר תקופה.
כתבתי כל כך הרבה ביקורות על ספרים שהתעסקו בנושאים הקשורים לאלימות, אונס, פגיעות בזכויות של אנשים ובאופן כללי, ספרים יחסית גרפיים. ומשהו בספר הזה, דווקא הספר הזה שבר בי משהו. מעט מאוד ספרים גורמים לי לדמוע, בטח שלא לבכות. הספר פשוט הוציא ממני בכי יחסית היסטרי. בקושי ישנתי אחרי הקריאה בו.

ככל שאנחנו מתבגרים יותר, המקרים המזעזעים האלה מרגישים פתאום יותר קרובים אלינו. קראתי את הספר, והרגשתי שאני מכירה את הנפשות בספר. נתקלתי בכל אחת מהן באיזושהי נקודה בחיים, או שמצאתי בה משהו ממני.
כנראה זה השילוב של זה ושל כל כך הרבה מקרי אונס, אלימות במשפחה ורציחות של כל כך הרבה נשים ששומעים עליהם בזמן האחרון בכל המדיה והרשתות החברתיות. ואולי כי הוא מבוסס על מקרה אמיתי שהסופרת כתבה בהשראתו. אני לא יודעת.
תכלס, זה משנה?
אז חוץ מזה שאני ממליצה על הספר הזה, שהוא באמת ספר מאוד טוב, אני רוצה לומר לכם דוגרי:
חייבים, פשוט חייבים להכניס למערכת החינוך פה בארץ שיעורים על חינוך מיני וגם על מערכות יחסים. כן, אני יודעת שזה כביכול קיים במערכת החינוך, אבל זה לא מספיק נוכח. לפחות כשאני הייתי תלמידה בקושי דיברו על זה. רק איך גוף האישה עובד, מחזור וכו'.
חוץ מללמד מה לא, צריך ללמד גם מה כן.

אסיים את הביקורת עם פזמון לשיר שנתקלתי בו לפני שנה שהוא מאוד מסכם את התחושה שהספר נתן לי. אגב, ממליצה לכם לשמוע את השיר:

"מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות
מפחיד להיות אדם בתקופה הזאת
אבל מפחיד להיות אישה יותר
אם אי אפשר לסמוך אפילו על שוטר
מפחיד להיות אישה
מפחיד להיות"
(יעל טאוב "מפחיד להיות אישה")

לפני 5 שנים•שרון
ילדת כוכבים

ילדת כוכבים

ג'רי ספינלי

" איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד."

אני חושבת שבהרבה מצבים אנחנו נמצאים במקום של דובר השיר.
ההליכה עם הזרם.
כולנו רוצים להיות שייכים למשהו.
והמון פעמים, למרות שאנחנו מוצאים בעצמנו ייחוד, אנחנו בסופו של דבר כמו כולם. עושים הרבה דברים כמו כולם. ולפעמים מרוב שאנחנו מנסים להבליט את הייחוד שבנו אבל להיות כמו כולם, אנחנו הולכים קצת לאיבוד, ולא ברור מי זה האני האמתי.
רק מעטים יצליחו באמת להראות, להעז בלי לתת באמת דין וחשבון.
ואולי הם לא בהכרח יעשו את זה מתוך אינטרסים אישיים. אולי כי פשוט הם באמת מאמינים במה שהם מייצגים. מוכנים לשלם מחירים בשביל לעשות את הדבר הנכון, והאמת שלהם.


תקציר:

"היא היתה חמקמקה. היא היתה הניחוח הקלוש של פרח הקקטוס, הצללית המרפרפת של תנשמת. לא ידענו איך לאכול אותה. במחשבותינו ניסינו להצמיד אותה אל לוח השעם כמו פרפר, אך הסיכה פשוט עברה דרכה והיא עפה לה.

כולם בבית הספר התיכון מיקה מוקסמים מילדת-כוכבים. בהתחלה. אך אז הם פונים כנגדה. וליאו, נואש מאהבה, מאיץ בה להפוך לדבר היחיד שיכול להרוס אותה: נורמלית.

ילדת-כוכבים תר אחר שאלות של נאמנות האדם לחבריו ולעצמו ומניח לקוראים לגבש את תשובותיהם בעצמם."


הספר "ילדת כוכבים" מתעסק בשאלות פילוסופיות על החברות , ואמונות. ובכלל, השאלה שעלתה לי בראש הייתה האם יצר האדם רע מנעוריו, או שאנחנו נולדים טובים ומשהו בדרך "מקלקל" אותנו? והאם זה משהו שיכול להשתנות?(התשובה לשאלה הזאת, אגב, היא מבחינתי כן) .

אחרי שקראתי את הספר הזה, אני מרגישה שהאמונה שלי בצד הטוב שבאנשים דווקא גדלה.
כי לבחור להיות אדיש, ללכת רק לפי מה שכולם עושים או אומרים ולראות רק איך זה משרת את האינטרסים האישיים שלי זה קל. הבחירה בלהיות מודע לסביבה, לגלות רגישות, לעזור- אפילו בסתם להגיד שלום ולשאול מה נשמע- זו החוכמה האמתית.
כי השינויים האמתיים באים מתוך הדברים הקטנים.

לפני 8 שנים•שרון
ערות

ערות

תמר מור סלע

ראיתי שבוע שעבר כתבה שמדברת על המיניות כיום בקרב בניי נוער, ובכללי בעולם.
אחד הדברים שתפסו לי את האוזן, וזה הרגיש לי מאוד רלוונטי, היה שאחת הבנות אמרה שבבית הספר כמעט ועד בכלל לא מתקיימים שיעורים על חינוך מיני, מיניות בריאה וכו', מה שגורם להמון חוסר ידע בנושא, וחיפוש עליו במקומות שהם אולי לא תמיד הכי בריאים ונכונים.

חשבתי על עצמי כתלמידה בחטיבה ובתיכון.
זה נכון, מעולם לא דיברו איתנו על הנושא הזה בבית ספר. עזבו מיניות, גם מערכות יחסים בריאות בין אנשים, גברים , נשים.

שמעתי על הספר הזה כבר כמה פעמים. אפילו את הכתבה עליו ראיתי.

נתקלתי בו ברביעי שעבר, והחלטתי שיאללה, נזרום.

זאת הייתה חוויה ממש מעניינת, לקרוא על הפרספקטיבות של כל אחת מהנשים, על החוויה האישית של כל אחת.
היו אמנם רגעים שהרגשתי שהסיפורים חוזרים על עצמם, אבל אני מבינה שמה שזה משקף זה שכולנו בהרבה מובנים באותה הסירה.
מבחינת רגשות, תחושות ומחשבות ביחס למיניות. פשוט זה מתבטא אחרת אצל כל אחת מאיתנו, פוגש באופנים שונים. אבל זה שם.

אני חושבת שזה ספר טוב, וממש חשוב שכמה שיותר אנשים ייקראו אותו. או אפילו ילמדו אותו בתיכונים.
הוא אמנם לא יצירת מופת, אבל הפתיחות שיש בו יכולה ממש לעזור לבניי ובנות נוער להתעסק ולדעת יותר טוב על מיניות, ושאין בזה בושה, ושזה משהו טבעי.

לפני 8 שנים•שרון
סיפורה של שפחה (תרגום חדש)

סיפורה של שפחה (תרגום חדש)

מרגרט אטווד

בסופ"ש שעבר בבית ראיתי סרט תיעודי.
ראו בו איך במדינת יפן פיתחו תחליפים לזוגיות, בין אם זה בובות אדם, השכרת אנשים לפי שעה רק כדי שיצאו איתם לדייט,או סתם ידברו איתם, חתונות סולו(כן, מסתבר שזה קיים) וכו.


המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה המון סימני שאלה:
איך אנשים מגיעים למצב כזה? איך זה נתפס כנורמלי?
כמובן שיש דברים כאלה בעוד מדינות, אבל תדמיינו את כל מה שכתבתי בהרבה יותר מוקצן.
אני גם לוקחת בחשבון את זה שצויין בסרט שבתרבות היפנית קירבה אינטימית היא דבר לא כ"כ נהוג אצלם, ושהם אנשים יחסית סגורים.

את סיפורה של שפחה קראתי לפני פחות מחודש, בעקבות הסדרה- המאוד טובה, יש לציין- שמבוססת על הספר.


"רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים.
אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם."




אז הרעיון הכללי הוא טוב והזוי, ועם זאת גם לא כ"כ מופרך.
לצערי מורגש שהעולם הופך להיות מקום קיצוני ואלים יותר ויותר. אנשים נהיים צרכניים יותר, אלימים יותר.

מרגרט אטווד כתבה את נק' המבט של שלפרד בצורה טובה, שמציגה את העולם החדש באופן מאוד מצומצם , ובכל זאת גם חושף המון דברים, ובעיקר מראה שיחסי האנוש שם כמעט ולא קיימים. כשהם נוכחים, זה מתבטא בדברים הקטנים, אך גורם גם לשלפרד ולקורא לתהות אם היחס החם שדמות אחרת מפגינה נובע מרצון טוב ואמתי, או מתוך אינטרס אישי?

דווקא האחווה הנשית שכל כך הורגשה בסדרה פחות הורגשה לי פה. אני לא בטוחה אם זה דבר חיובי או לא..

אני ממליצה על הספר.
אני חושבת שהוא מציג עולם מופרך ומציאותי כאחד, מעלה המון סימני שאלה ותמרורי אזהרה, על לאן העולם עלול להגיע אם אנחנו נסתכל גם על אנשים וגם על רגשות כמשהו שאפשר לקנות/ להחזיק בו, אם נראה דברים רק במשקפיים ציניים או קרים ומרוחקים.
אני כן מאמינה שאנחנו יכולים גם להגיע למקומות חיוביים, ושאפשר עוד למנוע עתיד כזה או אחר שמסתכל על אנשים כחפצים, בניי מעמדות או תפקיד מסויים בעולם.

לפני 8 שנים•שרון
הבנות

הבנות

אמה קליין

ההגדרה לנוער בסיכוון לפי ויקיפדיה:
"נוער בסיכון, וככלל ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה, הם ילדים או בני נוער החיים במצבים המסכנים אותם בקרב משפחתם ובסביבתם. כתוצאה מכך עלולה להיפגע יכולתם לממש זכויות כגון אלו שנקבעו באמנה לזכויות הילד, מבחינת קיום פיזי, בריאות והתפתחות, השתייכות למשפחה, למידה ורכישת מיומנויות, רווחה ובריאות רגשית, השתייכות והשתתפות חברתית, והגנה מסכנות מצד אחרים ומהתנהגויות מסכנות שלהם עצמם.
מצבים העלולים להביא לסיכון של ילדים ונוער יכולים להיות קשורים בקשיים כלכליים, משבר במשפחה, הגירה, השתייכות לקבוצות מיעוט, מוגבלות, לקויות למידה, מעבר בין מסגרות, או חיים בסביבה מסכנת.
יש המגדירים נוער בסיכון סביב המסגרת הלימודית - נוער הנמצא במסגרת לימודית כלשהי, אך נתון בקושי מסוים העלול להביא אותו לכדי נשירה מהלימודים מאותה המסגרת, ואף להתדרדרות לשולי החברה וגרימת נזק לחברה"

קניתי וקראתי את הספר כי הייתי בטוחה שהספר ייתעסק בעיקר בסיפור עליו הוא מבוסס- על משפחת מנסון.
עכשיו אני מבינה שזה לא העיקר שלו.


תקציר:
"סוף שנות השישים הסוערות בצפון קליפורניה. איווי, מתבגרת צעירה פוגשת בשיטוטיה בעיר קבוצת ילדות–פרחים, שהמבוגרת והדומיננטית מכולן, סוזאן, פורשת עליה את חסותה. מוקסמת מתחושת השחרור והחופש שהן מקרינות וסקרנית לגבי אורח חייהן, מחליטה איווי להתלוות אליהן לחווה נחבאת בין ההרים. שם, ביחד עם צעירים וצעירות נוספים, מתנהלת קומונה שבראשה עומד מנהיג כריזמטי. נואשת להשתייך ולמצוא לעצמה מקום בעולם, איווי מחזקת את קשריה עם אנשי הקומונה ואינה מבחינה כיצד כל יום שעובר עליה בכת הדוגלת באהבה חופשית, למעשה מקרב אותה להתפרצות אלימה ורצחנית שתכה את ארצות–הברית בהלם.
היום, כאישה בת 40 הממשיכה לתהות על מקומה בעולם, משקיפה איווי ממרחק שנים על אותו מפגש גורלי על תוצאותיו ההרסניות ומנסה להבין אותו. היא תוהה על המבנה החברתי והשיטה שאיפשרו אותו, על הכוח שאדם מאבד כשהוא מבקש למצוא אותו אצל אחרים, ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לתמרן נפש לא מגובשת, המשתוקקת בכל מאודה להכרה."


קראתי אותו בערך לפני חודשיים, ומודה שלא כל כך ידעתי מה אני רוצה לומר. הוא היה בעיקר מבלבל, מונוטוני במקצת ופסימי. אחרי זמן ומחשבה, אני לוקחת את הסיפור למקום אחר לגמרי. נכון שהוא מבוסס על הסיפור של משפחת מנסון, והוא מדבר על איך אנשים/נשים/נערים ונערות עלולים להגיע למקומות אפלים וחשוכים, ושם דגש על זה שנוער בסיכון יכול להגיע גם מבתים שהם כביכול מושלמים, אבל בשורש משהו לא מתפקד. ואחד הדברים שאני לוקחת ממנו זה שצריך גם לשים לב לאותם ילדים גם אם כביכול הגיעו מבית מבוסס, ולראות את הסימנים, משהו שלא קרה בספר, כי איווי בסופו של דבר הופכת לשקופה ומבודדת, וזו כנראה גם ביקורת ואזהרה חמורה להורים, מורים חברים והסביבה העוטפת.


אם לא תתנו את מלא תשומת הלב האהבה והאכפתיות ,הוא עלול לחפש את זה במקומות אחרים שעלולים להזיק לו.
אני יודעת שזה פיתרון קטן למשהו שהוא יותר גדול מזה, ובכל זאת אני חושבת שזה יכול לחולל הבדל משמעותי, ולהועיל.

"הם חיים בשטחי ההפקר, בצד האפל של העיר
הם קשורים רק אל הצל של עצמם. המרצד על הקיר
בלילה בלי ירח, לילה נטול כוכבים
בוא תראה איפוה הם מסתובבים
הם מוצאים מקלט במרתף, המסתור השיחים שבגן
כך כל לילה הפחד רודף, הם חיים במרחב לא מוגן
על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור

אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם
אני כל כך זקוקה לחיבוק חם
כשהשמש שוקעת אז הכוכבים נותנים ניצוצות חיים
ואצלי אין ניצוץ אין קרן אור והכל חשוך לי בפנים
אני פרפר בקופסה מנסה לעוף אל העולם.

הם מוכרים את עצמם בזול, בעבור תשומת לב,
ובתוכם פצע גדול פתוח וכואב.
על סף התהום עוד אפשר לעצור.
ילדי הלילה מבקשים אור.

"רוצה שיהיו לי חוגים בספרות ובדרמה,
רוצה שתבוא משפחה עם אמא ואבא,
שידליקו שלהבת קטנטונת, שתבוא ותביס את השחור,
ופתאום מראה מחזה איזה יופי, אני עף ועולה מן הבור."

על סף התהום עוד אפשר לעצור
ילדי הלילה מבקשים אור."

~ילדי הלילה~ אהוד בנאי

לפני 8 שנים•שרון
שקרים קטנים גדולים

שקרים קטנים גדולים

ליאן מוריארטי

ביקורת זו עלולה להכיל ספויילר לספר והסדרה.

״היום יום הולדת,
היום יום הולדת,
היום יום הולדת לש-רון!״.



טוב, האמת שכבר חגגתי לפני שבועיים, ואני לא מנפנפת כ״כ ביום הזה אבל אמרתי לעצמי שגם ככה קיבלתי את הספר ביום הולדת, אז זה דווקא התאים.

בכל מקרה, אל הספר הגעתי,איך לא, דרך הסדרה הממש טובה ״שקרים קטנים שגדולים״.

תקציר:
״סיפור מבריק על בעלים-לשעבר ונשים חדשות, שערוריות בחצר בית הספר, והשקרים הקטנים והקטלניים שאנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד.
רצח... תאונה טראגית... או סתם הורים שאיבדו שליטה בערב טריוויה בית-ספרי? מה שאינו נתון לוויכוח הוא שמישהו מת. מדליין היא כוח שאין לזלזל בו. היא מצחיקה, צינית ומלאת תשוקה. היא זוכרת הכול ולא סולחת לאף אחד. סלסט היא מסוג היפהפיות שגורמות לעולם לעמוד מלכת ולהסתכל עליה, אבל היא משלמת מחיר כבד על האשליה שהיא חיה בה. ג'יין, אֵם חד-הורית חדשה בעיר, נושאת איתה עבר מסתורי טראומתי. שלוש הנשים ניצבות בצמתים שונים בחייהן, אבל כולן יגיעו לאותה נקודה מזעזעת.
אירוע אומלל שמעורבים בו ילדיהן של שלוש הנשים האלה מידרדר במהירות, ומרוב לחשושים זדוניים איש אינו יכול עוד לזהות את האמת מבעד לסבך השקרים. אט-אט סודות מתחילים לבצבץ, ומישהו עתיד לשלם על כך בחייו״



מכאן יהיה ספויילר לסדרה ולספר,ראו הוזהרתם







אז ככה.
אני לא בטוחה מה חשבתי על הספר. הדעה שלי לגביו ממש משתנה כל הזמן, כי מצד אחד הוא כתוב ממש טוב.
יש בו הומור, מודעות עצמית, ביקורתיות, ועוד דברים בסגנון.
הספר בקלות יכול היה ליפול לתוך תבניות הטלנובלה(אולי רק סופו היה כזה), אבל הוא לא.
ומה שהיה עוד טוב זה תפישות עולם וחינוך שהציבו בספר. תפישות שמתנגשות כמה פעמים במהלך הספר, וכל מיני דילמות שהדמויות נמצאות בהן.

אז מה לא עבד לי בו?
אולי משהו בתהליך של הדמויות? או איך שהדברים השתלשלו?...
אני לא יודעת.
אני חושבת שאת הסדרה אהבתי יותר כי משהו באחווה והחברות הנשית שם הרגיש לי הרבה יותר חזק, עוצמתי ועם אמירה פמיניסטית.


משהו גם במערכות היחסים היה מצד אחד יחסית אוטנטי אבל גם לא. אני לא ממש בטוחה מה לא עבד לי שם.

בעיקר בסוף הסדרה, בסצנה שכל הנשים הראשיות של הסדרה נאבקות ונלחמות בפרי כדי שלא יפגע בסלסט , וכשג׳יין ראתה את פרי וזיהתה אותו כאנס שלה. זה היה רגע כל כך מצמרר וחד.
לעומת הספר, שזה פשוט הרגיש שהמוות של פרי הוצג באופן כל כך לא... לא בטוחה. מאוד קטן, בלי שום דרמה וגם כשניסו שזה יהיה דרמתי, זה הרגיש מטופש במקצת.



אז למרות שלא עפתי על הספר, אני ממליצה עליו.
אני חושבת שבסך הכל הוא טוב, מעלה כל מיני שאלות ודילמות חינוכיות, וגם מציב מראה על עצמנו ואולי אפילו שואל כמה אנחנו באמת כנים מול עצמנו.

לפני 8 שנים•שרון
אהבה בסמטת ג'מייקה

אהבה בסמטת ג'מייקה

סמנתה יאנג

אז האמת שקראתי את הספר הזה לפני כמה חודשים, אולי כמעט חצי שנה.

לא היו לי ספרים או זמן בחיפוש אחרי ספר, ומישהי שהייתה איתי בחדר בבסיס, השאילה לי את הספר, כי באותו הסופ"ש סגרתי בבסס ורציתי ספר כפרטנר להעביר איתו את הזמן בבסיס.

אז התחלתי לקרוא:

"אוליביה היא חברותית, חכמה ומצחיקה.
למרות כל אלה, היא חסרת ביטחון עד כאב בכל הנוגע ליחסים עם גברים.
כשהיא עוברת להתגורר באדינבורו יש לה הזדמנות להתחיל מחדש, ולאחר שהיא פוגשת בסטודנט מושך,
היא מחליטה לקחת אותה בשתי ידיים ולהתגבר על החרדות שלה.

נייט סויר הוא חתיך מהמם שלא נקשר לאף אחת, אבל לחבריו הטובים הוא נאמן מאין כמוהו.
כשהוא שומע מאוליביה על ביישנותה וחוסר ניסיונה, הוא עושה מה שחברים טובים אמורים לעשות ומציע לה את עזרתו:
הוא ייתן לה שיעורים באמנות הפיתוי כדי שתוכל להרגיש בטוחה במיניות שלה.
מהר מאוד הופכים השיעורים הידידותיים לרומן לוהט,
אבל כשאוליביה מפסיקה להדחיק את תחושותיה ביחס לנייט,
עברו והפחד שלו ממחויבות מותירים אותה שבורת לב.

כשנייט מתעשת סוף סוף, אוליביה לא רוצה אפילו לראותו.
עכשיו תורו להתאמץ כדי לזכות בה מחדש, ולא - יאבד לנצח את חברתו הטובה ביותר ואת אהבת חייו."

אז מעבר לתקציר מספיילר, אפילו אם העלילה צפויה, יש לי אמנם ביקורת על דברים שקורים בספר.

מה הפריע לי בספר ובז'אנר הזה בכלל?:

-בעיקר זה שכמעט תמיד הדמות הראשית(הנשית) בז'אנר הזה היא חסרת ביטחון ביחס למיניות שלה ושהיא צריכה גבר בשביל זה
-שכמעט תמיד לבחור יש ניסיון בכל תחום המיניות, והוא בעל עבר אפל/אקסית מיתולוגית
-היא כ"כ בתולית מחשבתית
-שהוא תמיד זה שממש מפחד ממחויבות.
-שרק אחרי שהם שוכבים הוא מבין שיש לו רגשות כלפייה.
-שהם אובססיבים, והחיים שלהם תלויים אחד בשני(זכור לי פשוט שנייט בשלב מסויים אומר לאוליביה שתגיד לו שהיא שלו ורק שלו-ורק אז הוא ייתן לה לגמור)
-שתמיד נותנים סיבות מופרכות או מחופפות למאיפה הסריטות של הדמויות נובעות.

אבל אני חייבת להודות שלמרות כל זה, היו גם דברים חיוביים בספר.
-הוא היה כתוב טוב, השפה לא הייתה פשוטה מידיי אבל גם לא מורכבת- יומיומית.
-אפילו שמערכת היחסים בין אוליביה ונייט לקטה בסעיפים שציינתי, אוליביה עדיין הייתה דמות עם דיי הרבה ביטחון בתחומים אחרים.
-הרגיש שלנייט באמת אכפת גם מהרצונות והרגשות של אוליביה , ואפילו שהוא דמות עם המון אישיוז, הוא דיי הקסים אותי באישיות.


אני כן ממליצה על הספר כי היו בו קטעים שנכתבו טוב, והדמויות סה"כ כן סימפטיות וקל לחבב אותן.

לפני 8 שנים•שרון
רובי

רובי

וי.ס. אנדרוס

"כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" - ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".

כשאת אומרת "לא" אני כבר לא יודע
מבולבל ומשתגע כשאת אומרת "לא"
כי אם אומר: "היא לא רוצה ממש"
אולי מחר תכריזי: "הוא חלש!"
"זה גבר זה? זה סתם קטין -
שומע לא - ומאמין".
ואם אלך אולי תאמרי "חבל"
אם אשאר אולי תגידי: "מנוול".

כשהיא אומרת "לא" למה היא מתכוונת?
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא"?
האם זה "לא" כזה מוחלט
או שה"לא" הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא "טוב, אך לא עכשיו"
אולי זהו בעצם "נו"
אך אם היו אומרים רק "לא" ו"כן"
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין...

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת?
למה את מתחננת כשאת אומרת "לא"?
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
הגידי לי "סתלק כבר וחסל!"
תגידי "די" או: "עוף מפה"
רק אל נא, אל תגידי "לא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".


**********


לפני כמעט חודש הייתה את צעדת השרמוטות.
לי לא יצא ללכת, אבל חברות שלי הלכו.
הן סיפרו על כמה משמעותי זה היה, על כמות האנשים, מי הגיע...
כמה ימים אחרי השיחה על זה, הייתה לי שיחה אחרת עם מישהי על מיניות, ובכללי כל מיניי התנסויות כאלו ואחרות.
ואז העלתי נושא שממש הטריד אותי המון זמן.

בחטיבה ממש אהבתי את וי.סי. אנדרוס. קראתי כמעט את כל הספרים שלה, אבל בשלב מסויים תמיד הרגשתי מן אי נוחות שכזו, כשזה הגיע לקטעים המיניים. וזה קרה בעיקר בספר הזה. לא ידעתי אז לתת לזה שם במוחי התמים והילדותי. כמעט בכל הספרים שלה, אם לא בכולם, יש שלב כלשהו שהגבר-מושא אהבתה של הגיבורה- לוחץ על האקט המלא של קיום יחסי מין.
הגיבורה בד"כ לא בטוחה אם היא רוצה. אבל לבסוף זה כמעט תמיד קורה. עכשיו, הקורא המצוי יכול לפרש את זה לכיוון ה"רוצה אבל פוחדת", עושה טיזינג, אולי לא רוצה, וכו.
מה שכ"כ מפריע לי, זה שכשהגיבורה לא רוצה שהאקט ייקרה, היא בסוף לאחר האקט אומרת לבחור שבעצם היא רצתה את זה כל הזמן, רק כדיי שהבחור לא יצא רע בסיפור.


זה מתבטא גם בהמון דברים אחרים בלי קשר לספר הזה.
כמו סיפורי אונס, שיש אמירות הזויות וסתומות שהקורבן "ביקשה את זה", ושהיא מתלבשת ככה, למה היא ציפתה?
וזו תפיסה כ"כ מעוותת, וכ"כ כואב לי שאנשים עדיין נמצאים בה.
או אם ניקח את זה לחיי היומיום, אני חושבת שאנחנו צריכות וצריכים לשאול את עצמנו כמה מהדברים שאנחנו עושים כדיי לרצות ולשמח את בן/בת הזוג שלנו עלולים לבוא גם על חשבוננו ברמה שזה כבר עלול לפגוע...



אז החלטתי הפעם לנצל את הפורמט הזה לביקורת מסוג שונה. אני לא אבקר את העלילה או את ההיגיון בה, אלא אדבר על הנושא הזה שממש הטריד אותי בעיקר ביחס לספר הזה ספציפית, ולכל הספרים של הגברת אנדרוס ככלל.וזה סיפור ה"לא".

אני רוצה להגיד לכם ולכן, שאם בניי/בנות הזוג שלכם לא אמרו או הראו כן בצורה מפורשת, והם מהססים/מהססות לגביי דברים, אז אל תלחצו.גלו הבנה ואהדה. כנראה הסיטואציה לא נוחה ומתאימה לצד השני. כנראה שזה לא צריך לקרות. עכשיו או בכלל.
כמו שאתם ואתן לא הייתם רוצים שיעמידו אתכם במצב לא נוח, ופגיע ככה גם הצד השני.



*****

כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"

לפני 8 שנים•שרון
סוסי בר

סוסי בר

ג'אנט וולס

קראתי כבר את שני ספריה הקודמים של ג'נאט וולס,
"טירת הזכוכית" ו"כוכב הכסף".
שניהם היו ממש מעניינים וקסימים.

אז קניתי לפני כמה חודשים את הספר הזה.

סגרתי בבסיס בסופ"ש הקודם, אז קראתי את הספר הזה.

ואם להיות כנה, לא עפתי עליו.


תקציר:
"ג´נט וואלס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי "טירת הזכוכית", שהפך לרב מכר בינלאומי, חוזרת בסוסי בר להתחקות אחר שורשי משפחתה. היא פורשת בפנינו בכתיבה קולחת וישירה את סיפורה הנוגע ללב של סבתה, דמות ססגונית, מרתקת ובעל עוצמה, שעל אף הקשיים הפיזיים, התלאות הכלכליות, הנורמת החברתיות הנוקשות וטרגדיה משפחתית שהציבה בפניה המציאות - הצליחה להגשים"

אין ספק, שסבתה של וולס היא אישה חזקה, וחלק ממה שנכתב אני כמובן לוקחת בעירבון, כי זה נכתב בעיקר על בסיס מה שהסופרת שמעה, ולא מפיה של הסבתא.

אבל אני חייבת להודות, לא הצלחתי להתחבר אליה.
היה לי קשה עם הדמות כי היא הייתה יותר מידי קשה באופי.
ויכול להיות שאני יותר מידי קשוחה איתה, כי בכל זאת היא גדלה בתקופה אחרת, ובכל זאת, לא חיבבתי אותה במיוחד.


אני ממש מתעסקת במחשבות על שאלות שקשורות בחינוך.
יש לי יחסית דעה מאוד רחבה על הנושא, אבל אולי לא כדאי שאפתח אותה פה.רק אציין שהיה לי קשה גם לאהוב אותה כמורה, בעיקר בגלל העניין של המכות שהיא נתנה לתלמידיה.
ושוב פעם, יכול להיות שאני שופטת בחומרה מידי.

האם אני ממליצה על הספר?
אני לא בטוחה.
לא, לא ממליצה עליו בהתלהבות ייתרה.
הדבר היחיד שיאמר לזכותו, זה שלפחות הדמות הראשית היא דמות חזקה, גם אם אני לא מצליחה להתחבר עד הסוף לכל מחשבותיה וקווי אופיה.

לפני 9 שנים•שרון

ביקורות נוספות על "אני כריסטיאנה פ."

אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

מתקשר אלי לפעמים סוכן מהביטוח, מישהו שלא מכיר אותי, ומיד מתחיל בשאלות המאפשרות לשפר את מצב ביטוח החיים שלי (לא ברור אם השיפור הוא עבורי, או החברה שבה הוא עובד והתמריצים שלו...).
אתה מעשן? לא
אתה שותה? לא
תרופות מסוג כלשהו? לא.
הסוכן משתולל מעונג על חיי הנקיים מכל כימיקלים ואני תוהה בקול רם: תגיד, סוכן יקר, אם אני לא שותה, לא מעשן ולא מתמסטל, איזה חיים אלה לדעתך?
עכשיו זום-אאוט ממני וזום–אין לכריסטיאנה פ', שהספר שכתבה על ילדי תחנת הרכבת של גן החיות בברלין הוא קריאה מרעננת וחשובה.
רק בת 12 היתה כּריסטיאנֶה פֶלְשֵׁרִינוֹ וכבר היתה על סמים, מלאה בהם וריקה מחיים של ממש, אלא אם נחשיב חיים מלאי סמים לחיים. כריסטיאנה עדיין חיה היום (אפריל 2023), צעירה ממני בשנתיים וחצי, והצליחה לעבור חיים שלמים עם סמים, זנות ופרסום. חייה המשפחתיים כילדה לא היו סוגים בשושנים, בלשון המעטה, מה שאפשר לה להתמקד בחיים מחוץ לבית, להיות מושפעים מהם ועד מהרה להיות אחת מהחבר'ה, מסוממת רוב הזמן, יודעת שהיא כזו, ולדחות את הקץ, כלומר, החשיפה ל-H, להרואין. חשיפה זו אכן מתממשת, ממש בתוך ההופעה של דיוויד בואי, האליל החשוב ביותר של בני הנוער באותה עת, הרוצים לחוות את הגדול מכולם כשהם בהכרה אלטרנטיבית. כשנכנסים ל-H, החיים מקבלים גוון אחר, גוון של צורך דחוף להשיג כסף. זה כבר לא אפדרין או וליום או חשיש.
אבל הקריאה אינה רשומון או ביוגרפיה בלבד של עוד מכורה אחת, אמנם מפורסמת, אמנם אותנטית, אלא קריאה על דור מזוין, דור ריקני, אלה הגרים תמיד בשולי הערים הגדולות, הפעם ברלין, אלה המחפשים משמעות, יוצאי משפחות הרוסות ונכנסים לעולם של הדומים להם, הרזים, הדקורים, עמוסי החומרים הכימיים, לקראת או בתוך קריז כואב ומגרד. זהו עולם עם כימיקלים זולים ונגישים וכל הגבהת גבה או מבט תמה לנוכח התופעה הם תמימות על סף הטיפשות.
היכן ההורים, המורים, המבוגרים האחרים? שאלה טובה ותשובה פשוטה: עסוקים בלחיות אף הם חיים שאינם חיים. הספר מגלה גם את נקודת המבט שלהם, אפילו של כומר שהיה אמור להחזיק מקום יחסית נקי ובטוח לאותם צעירים מכורים. ההצליח? סתם שאלה רטורית.
ועכשיו לשלב הבא, השלב שנדיר שמכורים אמתיים מדלגים עליו, שלב ההתמכרות המוחלטת והצורך לממן אותה. אז איך מממנים באזור שבו ממילא אין עושר אמיתי ולא מדומה? בהתחלה משנוררים, מבקשים כמה מרקים לרכבת ואחר כך יש תעריף למציצה או זיון מלא, גם לבנים, מגייז. פשוט. כריסטיאנה מתארת את הכל באגביות, משל כל אחד יכול, צריך רק לרצות. האגביות הזו רק מעמידה באור יקרות את שבריריות האנושיות. אנחנו חושבים שאנחנו עמידים לכל. אז אנחנו חושבים. כל חבריה עסקו בקניה, מכירה, סקס, הקאה. עברו מקריז לקריז, מכדור לכדור, מהשגת מזרק ומחט נקיה לעוד מחט נקיה. לא תמיד היתה. אז חטפו צהבת על הדרך.
אם לרגע נדמה לכם, שהסדרה אופוריה מתארת את התחתית האנושית, המיץ של הזבל, קראו את הספר הזה. בכתיבה רהוטה, ללא חלוקה כמעט לפרקים, תקבלו עדות מדהימה של ההתחלה, הנפילה, הניסיון להגמל והחזרה לשם, כי קצת זה בעצם טוב, רק טיפה. משנכנסת האמונה, עפה התבונה.
ובסוף מה? בסוף, בשליש האחרון, רכבת הרים של ניסיונות גמילה וחזרה להזרקה כאילו כלום לא קרה. בתחילה ניסיון הגמילה פשוט ולאחר כמה ימי קריז וכאבים, הכל נעלם והתחושה היא שזהו, חלום רע נגמר. אבל הגלישה חזרה פשוטה, הרצון הנפשי להמצא שוב תחת טריפ חזק מכל ושוב נמצאים בתחנת הרכבת, שוב בקרבת מוכרי הסמים, שוב ניסיון גמילה, שוב צהבת, שוב אשפוז, שוב בריחה. מעגל אינסופי. מקומות גמילה רציניים, בטח לצעירים, אין. זה לא אומר שאין מקומות כאלה, שתמורת ממון רב יקבלו כל אחד, כמו נארקונון מהכנסייה הסיינטולוגית. כסף עושים מכניסה לסמים וגם מניסיונות יציאה. עולם מקסים.
אמה של כריסטיאנה שוב נכנסת לתמונה אחרי שאביה הרים ידיים. היא שולחת את כריסטיאנה לאמה שלה ובת דודתה של כריסטיאנה בהמבורג. שם בכפר מסוים הכל אחרת ולכאורה סוף טוב. ספר חזק מאוד שתקופה מסויימת, ואולי עדיין, היה ספר שהוא חובת קריאה ולימוד בבתי הספר בגרמניה.
מרתק עד מאוד.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

מזה זמן רב שאינני קוראת דבר מה משמעותי. המיקוד שלי הוא כעת בלימודים, בשיפור עצמי, בנסיונות למגר כאבים ותחלואים. אני מאזינה לפודקסטים מרתקים (התמכרתי ל-״על החיים ועל המוות״ של דפנה לוי - מומלץ בחום) והקריאה לא זורמת לי כמו פעם.
החלטתי לחזור לאהבתי הישנה ויהי מה ועל כן בחרתי בספר ששנים דחיתי את קריאתו.
הוא העלה אבק על המדף בבית הורי אך מעולם לא העזתי לעלעל בו.
הוא הציץ אלי מעבר למדפי הספרייה העירונית בהיותי ילדה אך אני העדפתי לקרוא ספרי שואה.
וכעת נתקלתי בו בפעם השלישית באתר ״עברית״ ולא יכולתי להתעלם יותר.
רכשתיו מיד ופצחתי בקריאה.
חייה של כרסטיאנה פלשרינו נחשפו בפני כמו עצם שבורה והכאב היה עצום.
הגיל הצעיר שבר אותי. ילדה בת 13 ממשפחה הרוסה מתמכרת לסמים קשים ומתדרדרת לזנות בברלין של שנות השבעים.
הספר נכתב ע״י שני עיתונאים שראיינו את כרסטיאנה וכתבו את סיפורה.
הסיפור כתוב מנקודת מבטה של הגיבורה אך ישנם פרקים אחדים שכתבו ע״י אמה או הרשויות.
גמעתי את הספר ולא רוויתי.
השפה קצת הטרידה אותי; מתיילדת ופשוטה ייתכן וציפיתי ליותר אך במחשבה שניה עד כמה יכולה להיות מתוחכמת ילדונת בת 13? כשסיימתי את הספר לא יכולתי להרגע; חשבתי על ילדיי, חשבתי על המצב הנוכחי: בארה״ב, בבתי הספר והגעתי למסקנה ששום דבר לא השתנה בעצם.
החלטתי לראות את הסרט שיצא בעקבות הספר וחיפשתי אותו באינטרנט.
הצפייה בו הייתה קשה מנשוא והיו כמה סצנות קשות שבהן הסבתי את מבטי.
השחקן שנבחר לגלם את הבחור שהיה חבר של כרסטיאנה, דטלף, הזכיר לי את בני בעיניו היפות ומבטו הביישני ופתאום קלטתי שזה יכול היה להיות הוא: מוטל על המיטה, מזיע כולו, רועד, בוכה ומקיא.
החולי עבר מהם אלי ולא יכולתי להרגע.
ההסנפות, ההזרקות, העישון, האלכוהול.
זה היה סיוט אחד גדול ומתמשך והסרט שהיה עכור וישן ללא תרגום ובגרמנית שידר אותנטיות מחרידה שעד עכשיו לא יוצאת לי מהראש.
זהו ספר חשוב לקריאה אך אותו סרט אומלל בתקציב מוגבל שבו צפיתי, היה טוב בעיני הרבה יותר, חזק בעיני יותר מכל משפט ועוצמתי יותר מכל עדות בכתב.
אני משוכנעת שיש להקרינו בבתי הספר כאן, בארה״ב ולשוחח אודותיו.
ספר וסרט שנותרים בתודעה ומרעידים את אמות הסיפים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•shila1973
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

באיזה עולם הספר הזה נועד להיות מסמך שמרחיק ילדים מסמים? אני מזדעזעת לחשוב שיש נוער שנחשף לסיפור הזה בגיל צעיר כל כך. הספר הזה עוסק בעוד נושאים קשים מלבד ההתמכרות לסמים. אני לא מצליחה לדמיין את אחיות שלי או התלמידות שלי קוראות על ילדות בנות 11-12 שמוכרות את הגוף שלהן בצמתים, על סרסורים, פדופילים ועוד שפע תיאורי אימה אלימים ומחרידים. אין שום סיבה בעולם שילד או ילדה מתחת לגיל 18 יתקרבו לספר הזה. אתם יכולים לקרוא לי תמימה ואתם יכולים לעקם פה. נפשם של בני נוער עדינה ושברירית גם אם מבחוץ זה נראה אחרת.

אם כבר מדברים על קהל הקוראים - הספר לא מנוסח בצורה שגורמת לקורא להרגיש דחייה מהעולם הזה. מתחילתו ועד סופו כריסטיאנה סוגדת לנרקומנים ושואפת להיות במקומם. היא לא מפסיקה לדבר על כמה מכורים "אמיתיים" מגניבים בעיניה, כאילו הם איזה מודל לחיקוי. הטון הזה לא משתנה במהלך הספר או מופיע לצד קול הגיוני שמבהיר שזאת חשיבה לא בריאה - זה מרגיש כאילו כריסטיאנה עדיין חושבת כך.
אני לא יודעת מה היו ההשלכות של זה במציאות, אבל אני מתארת לעצמי שישנם כאלה שתפסו את מה שכתוב בספר הזה כמודל ונירמלו את המציאות המעוותת הזו.

אם שמים בצד את מטרת הספר ואת נושא הגיל, ומסתכלים על הסיפור העצוב הזה כמו שהוא - הלב יוצא אל כריסטיאנה. ילדה שגדלה בתקופה של דיכוי ילדים וחוותה אלימות ופחדים. ילדה שלא מצאה את המקום שלה והזרם הוביל אותה למי שופכין. אני לא באמת מעכלת שילדה בת 13 מספרת את הסיפור הזה ולא אישה בת 30, זה לא משהו שאני מצליחה לדמיין… זה שובר את הלב לדעת שיש בני אדם שזו המציאות שלהם ואין מי שיעזור להם להתמודד עם התוצאות ההרסניות של חייהם. הייתי שמחה לקרוא יותר על תהליך הגמילה של כריסטאנה ועל החיים שלה אחרי ההתמכרות. מה עלה בגורלם של שאר חבריה? האם הקשר עם אמה ואחותה השתפר? האם היא חזרה בשלב כלשהו לברלין? הרגשתי שהספר נגדע בשלב הכי קריטי של הסיפור - החזרה לחיים.

נקודת המבט העיקרית בספר היא של כרסטיאנה, אך לפעמים היו הצצות קצרות לנקודות מבט נוספות. קולה של אמא של כריסטיאנה היה האהוב עליי. הקול שלה היה כל כך אנושי ואמיתי, היא הצליחה להעביר דרך מספר פסקאות קשת רחבה של רגשות ופחדים. ריחמתי על אמא שלה, היא הייתה מודעת לטעויות שלה וניסתה לתקן את החיים שלה ושל בתה, ולא משנה כמה היא ניסתה והשתדלה הכל המשיך לקרוס.

דבר אחרון שלא היה לי ברור; אני קראתי את הגרסה הישנה של הספר שיצא בשנת 1982. לפי מה שידוע לי, בשנים האלו השפה העברית כבר קמה לתחייה והייתה בשימוש. אז למה בספר הופיעו משפטים כמו: "היינו ממש happy" או "הנרקומנים האלה היו coolים ברמות"? בסך הכול הספר היה ערוך בצורה מספקת, לא הבנתי מה היה הקטע המוזר הזה עם המילים באנגלית.

לפני 3 שנים•עדן
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

יש לי וידוי, אני בחיים לא קראתי ספר אוטוביוגרפי, או ביוגרפי וגם לא יותר מדי ספרם המבוססים על סיפור אמתי. כלומר קראתי את זה, אבל זה הספר הראשון. כשקראתי את הספר הזה הבנתי למה נמנעתי שנים מקריאה של ספרים שמבוססים על... או אמתיים. אני הרגשתי במהלך הקריאה, כי אני נחרדת מהמקרים המתוארים בספר. אני חושבת שזה נבע לאור העבודה שזה אמתי. קראתי ספרים שהם לאו יותר גרועים, אלא משתווים פחות או יותר, אם אפשר להשוות בכלל, שלא זעזעו אותי במיוחד. אני מאמינה שזה נבע בעיקר לפרט שזה היה ספר אוטוביוגרפי. אנשים עושים דברים רעים ופוגעים בעצמם ובסביבה, קראתי ספרים כאלו. הבעיה הייתה שזה היה אוטוביוגרפי. חוץ מזה מאוד אהבתי את הספר. הוא פרט לי על מיתרי הרגש. הוא בעיקר גרם לי לחוש רחמים כלפיה וכלפי הסביבה שבה היא גדלה. אהבתי את הרגש בעיקר שהספר הזה הביא לי. אין לי עוד משהו חשוב לומר. תודה ושלום.

לפני שנתיים•
★★★★★
•גאולה
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

יש בי חור כרגע. כן, חור. הוא לא מוחשי. אבל הוא גדול, כואב, ודוקר.
אתם בטח מכירים אותו, הכאב העמום-חודר הזה של אכזבה מדהימה על סיפור שאתם מרגישים שנגדע בטרם עת.
זה לא רק זה. אלא שגם הסיפור עצמו מעיק ומחלחל מתחת לפני השטח. אמיתי, מצמרר, וזוועתי.
בשיר "pieces" של "red" - ששמעתי ברקע כשסיימתי את הספר - יש משפט שחקוק בראשי.
"I come to you in pieces
so you can make me whole."
הבעיה היא שכרגע אי אפשר לכסות את החור. (אם לשפוט את זה לפי ההרגשה שלי - בור) אף אחד לא יוכל.

אולי אני סתם דרמטית. ספרים בדרך כלל משפיעים עליי בצורות מדהימות. אני בוכה הרבה בגלל ספרים. אם הייתי יכולה למיין את הבכי שלי - 99% ממנו הולך על ספרים.
כשעצרתי לכמה דקות מחשבה אחרי שקראתי את הראיון עם כריסטיאנה, באמת בכיתי. אתה מגולל בראש שלך את כל מה שעבר בספר, ואתה פשוט מצטמרר כל כך. וזה בכלל לא קשור למה שעובר עליי במציאות, פשוט בכיתי מזעזוע ומ...אולי מכל הכאב שפשוט פורץ מהספר ומוצא את עצמו מוטח בפרצוף שלך.

אני אישית לא חושבת שכריסטיאנה התחילה לבחור את הבחירות שלה ולעשות את הדברים שעשתה (הדברים השגויים) בגלל המצב בבית. למרות שהוא לא היה רגיל.
אני חושבת שזה בעיקר בגלל ההתחברות עם הגורמים הלא נכונים. הבדידות גורמת לאנשים לעשות דברים... מטורפים.
היא התחילה בקטן, והמשיכה כדי לא להישאר לבד.

כל הספר אנחנו צופים בכריסטיאנה טובעת, עולה מעל לפני המים, ואז נתפסת עמוק יותר בזרם.
כל הספר היא מפרפרת בתוך המים. עיוורת למה שהיא עושה. הורגת את עצמה לאט לאט.
מחשיש היא מדלגת להרואין, ההרואין מוביל אותה בסופו של דבר לזנות.
זה השפל. מסתכלים על בן אדם ורואים אותו ממוטט. שום דבר כבר לא נשאר לו. אפילו לא הכבוד העצמי שלו. הכל בשביל עוד מנה של סם שתשכך ותזיק רק לאדם עצמו.

כשאני מדוכאת, אני חושבת על הגרוע ביותר.
ככה רוב האנשים המדוכאים. אובדנות. אנחנו חושבים איך להידרדר ולפטור את עצמינו מהחיים שלנו.
אולי זאת רק אני. אבל אל תיקראו לפסיכולוג. אני פשוט ככה.
אז נניח שאנחנו לא רק אני שחושבת ככה.
כרגע אני מדוכאת מהקריאה, והמחשבה על מנת יתר... זה פשוט לא מפתה. זה מעורר סלידה.
אני חושבת שאני בחיים לא אגע בסמים. אבל אין לדעת.

כשהייתי היום בספריית בית הספר ונתקלתי בספר הזה, נזכרתי בביקורת שכבר קראתי עליו. ממזמן. לפני כמה חודשים טובים.
אבל פשוט הייתי חייבת לקחת אותו.
כשניגשתי אל הספרנית, עוד לפני שתייגה אותו, היא הסתכלה עליו, ואז עליי, ואמרה לי שאני לוקחת ספר חזק מאוד.
כשהיום, אחריי סיום הספר, אמרתי שאני דפקתי ראש בקיר בגלל ספר. כששאלו אותי איזה ספר, ואני עניתי, אמרו לי שהקיר מסכן.
אז אני לא היחידה שהושפעת מהספר הזה. לפי מה שאני ראיתי, הוא גורם לאנשים לצקצק בלשון וללבוש הבעה מוזרה.

כמובן שקריאת הספר גרמה לי לקרוא על אודותיו. קראתי על אודותיה של המספרת. הסתכלתי וראיתי שהתמכרה שוב לסמים. זאת הייתה מכה. הרי בסופו של הספר, הקורא מסתכל ורואה שהיא סוג של התאקלמה.
למרות שהסוף הפתוח... לא מספק. הוא לפחות שמח.
מאכזב לגלות שכריסטיאנה חזרה לסמים.
כתוב באודותיה שבתקופת הפרסום שלה התמכרה והתנתקה מהשימוש לסמים לחליפין. אני לא בטוחה אם היא עכשיו מכורה, אבל הנפילה שלה, פעם נוספת, פשוט מאכזבת.

על הכריכה של הספר, רואים נערה. פשוט נערה. והמילים הלבנות בגדול. שם הספר. אני חושבת שהכריכה יפהפייה. וקל לה להיחרט בזיכרון הקוראים.
אין לי שום רצון למחות או לבקר את העלילה. הרי הכל אמיתי. וגם אין לי תלונות עליה. מה שכריסטיאנה עוברת בספר מצמרר, מעורר הזדהות, ופשוט מדהים ומכאיב.
שפת הרחוב צרמה לי הרבה פעמים. גם המילים באנגלית שהופיעו בצירוף מילים בעברית פשוט עצבנו והוציאו אותי מרצף הקריאה.
ולמרות זאת, בספר הזה פשוט ביליתי הנאה טהורה. לקחתי אותו היום מהספרייה, ולא יכולתי להיפרד ממנו. וכשנפרדתי? נפער החור.
הכאב בספר היה כל כך עצום, והחור כל כך העיק עליי בקריאה, שפשוט הגעתי למצב שאני מדמיינת שהיא לוקחת מנת יתר והורגת את עצמה. הכאב שלה היה כל כך גדול, ופשוט לא מצאתי פיתרון יותר טוב בשבילה. היא לא הצליחה לצאת מהבוץ.

אני לא יודעת איך יגיבו אנשים לקריאת הספר. אני דיי בטוחה שיופיע החור גם אצליהם. ולא רק אצלי. אני יודעת שהחור ילווה אותי זמן מה עד שירפה ממני לגמרי. אבל זה עניין טבעי, השארת חותם של ספרים חזקים.
זה פשוט ספר שאי אפשר לשכוח.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

ספר חזק. חד.
הספר היחיד שעזבתי באמצע. לא יכולתי להמשיך לקרוא אותו. התיאורים שם כל כך מוחשיים, אמיתיים, כנים ומרתיעים. אולי כי אין לי משיכה לכל העולם הזה של הסמים,
אולי כי אני סולדת ממנו כל כך.
אולי כי מעולם לא נחשפתי לאותו עולם.
אולי כי מדובר בילדים בגילאי 13 ומעלה וזה לכשעצמו מזעזע אותי.

מעבר לתחושות האישיות שלי,
אני חושבת שאופן כתיבת הספר היא מבריקה, מכניסה אותך לתחושות של הדמויות, כאילו אתה חלק מהתחושות הללו. כאילו אתה נמצא שם בגרמניה של שנות השבעים.
נוכח בכל הזוועות שמתרחשות שם.

התיאורים אמיתיים עד כאב.

לפני 15 שנים•Hill
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

וואו כמה שהסיפור האמיתי הזה עצוב!
זהו סיפורה המצמרר של כריסטיאנה שנחשפת לסמים בגיל 12.
הספר סוחף ומרתק מאוד, בכל דף נוסף שקראתי, הכאב התגבר.

זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילד בגיל הזה, לרוב מושפעים מהחברה, אם אתה לא חלק מהם, אז אתה לא נחשב לאחד מהם, מנדים אותך כליל.

בתחילת הקריאה הייתי מאוד עצובה עקב ההידרדרות של הנערים, מסמים קלים עברו לסמים כבדים וממכרים במיוחד, באמצע הספר זה היה מבחינתי שיא הכאב, הנערות מוכרות את גופן בכדי שיהיה להן כסף לסם.

כל ההתעללות האכזרית שהם עוברים, לא נתפסים בראש. רוב הזמן הם במצוקה רבה.
הרצון והתקווה לגמול אותם מהסמים הנוראיים, נכשל בכל פעם מחדש, הם נותרים חסרי ישע ואונים, ומתייאשים מהמצב בו הם נמצאים.

מקריאת הספר ניתן למנוע מצבים כאלה אצל בני נוער, קיימים המון אותות אזהרה ולימוד לקחים.

אהבתי מאוד, ממליצה בחום לכולם.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

את כריסטיאנה פ', אני קוראת כמה זמן מה. זמן רב מאוד, יחסית לספר שנחשב ללא ארוך במיוחד, במדף הספרים שלי.
לוקח לי זמן לעכל אותו, לוקח לי זמן להבין אותו עד הסוף, לוקח לי זמן לקלוט בדיוק מה קורה.
כי זב פשוט הרגיש כאילו אני עברתי הכל עם כריסטיאנה, כאילו ממש הייתי שם.
התיאור היה כל כך חד, כל כך צבעוני, כל כך חיי, שיכולתי לדמיין הכל בעיניי. את כל הזוועות שעוברות עליה. את כל הדברים שהיא חווה.


סיפורה המצמרר של כריסטיאנה לא בוחל בשום תיאור, אף המזעזע והבלתי ייאמן ביותר. הקורא עובר ביחד עם כריסטיאנה, מהשימוש בחשיש, ההתמכרות להירואין, וההעיסוק המחייב בזנות. באינטילגינטיות מפליאה לגילה, כריסטיאנה אינה חוששת לחשוף כל פרט ופרט בסיפורה, הכעס כלפיי החברה, האדישות הקיימת. בתיאור נוגע ללב היא חושפת את פחדיה העמוקים ביותר, את התשוקה להירואין, את התלות ביחס ומגע אנושי, את השאיפה לחיות חיים רגילים ונורמליים, נטולי כל השפלה וסקסיזם.

תחילה - כריסטיאנה צופה במשתמשי ההרואין, במין קטנות כזאת. כאילו היא משתמשת בחשיש בסה"כ, והם, הם משתמשים בהרואין. היא מסתכלת עליהם מלמטה, אינה מודעת בכלל כמה החיים שלהם איומים, וכמה שהחיים שלה עומדים להשתנות.
היא מייחלת לזה - להיות כמוהם. להסתכל על כולם מלמעלה, או איך שהיא מכנה את זה; להיות cool.
זה כשהיא בת 13. אחרי שהיא כבר בת 15, ומכורת להירואין, היא מתחרטת. היא מבינה שחיי ההירואין לא כאלו זוהרים, ושהגוף שלה, תלוי במשהו.
היא מנסה להיגמל, אבל כל פעם מחדש היא חוזרת לסמים, או שהיא נמצאת ב- turkey מזעזע כפי שהיא מכנה את זה.

אני כריטיאנה פ', זה ספר נפלא, מדהים, ומומלץ. לאחרונה שמעתי שהורים חוששים לתת לילדהם המתבגרים לקרוא אותו מחשש שהוא "לא לגילם."
נכנסתי לשוק.
אני חושבת שהורים צריכים להכריח את הילדים שלהם לקרוא אותו, בשביל שהם יהיו מודעים לסכנות הסם, ואני בטוחה שלפחות מחצית מהאנשים שיקראו אותו - יהנו ממנו ללא ספק.

אני הכי נהנתי מסיפור אהבתם של דטלף וכריסטיאנה. אומנם, היה לי עצוב נורא שלבסוף הוא נגמר בצורה האיומה הזאת, אחרי כל מה שהם עברו. אבל ידעתי שזה לטובת כריסטיאנה.

בקיצור, מומלץ בטירוף, במיוחד למתבגרים!!!

לפני 15 שנים• ~דניאל~
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

עוד לא יצא לי לקרוא ספר קשה כל כך, ובנושא שכזה. הייתי המומה מכל הזוועות שעברה כריסטיאנה בחייה, והכל בגלל הדבר הנורא הזה שנקרא סמים. במהלך הקריאה, ניסיתי איכשהו להתחבר לכריסטיאנה ולהבין מדוע היא החלה להזריק לעצמה הרואין. חשבתי שאולי זה בגלל אביה שהיכה אותה כאשר היתה עוד קטנה, אולי זה בגלל אמה והחבר שלה שלא התייחס אליה בכבוד, או שאולי הכל בגלל דטלף שאותו היא כל כך אהבה ושהחל עם כל סיפור ההרואין עוד לפניה. כעסתי על כריסטיאנה בכל פעם שהיא ניסתה להיגמל מההרואין, וחזרה אליו שוב. כל כך כעסתי שהיא לא מוצאת בעצמה את הכח להיגמל ממנו סופית, חשבתי שאולי היא פשוט בעלת אופי מאוד חלש. אם היא היתה חזקה מבחינת אופי, היא לא היתה חוזרת להרואין כל פעם מחדש. זה כאילו שההרואין משך אותה אליו בעצמו, גרם לה לחשוב שהוא יכול לעזור לה במצבים שבהם היא מרגישה רע. רציתי להיות שם לידה, ולעצור אותה בכל פעם שעלתה לה המחשבה להזריק לעצמה הרואין.
לא יכולתי להבין למה כריסטיאנה כל כך אהבה את דטלף, הוא היה חלש יותר ממנה, הוא בכלל לא היה מסוגל להיגמל, יותר נכון הוא לא רצה להיגמל. דווקא בגללו כריסטאינה חזרה כל פעם אל ההרואין, אחרי אותם ימים שהיא ניסתה להתנקות ממנו.
כמה כאב לי על כריסטיאנה, כמה ריחמתי עליה שהיא נאלצה לעסוק בזנות כדי להשיג כסף בשביל ההרואין. ההרואין שבכלל לא היה שווה את זה שהיא תשפיל את עצמה ככה ותמכור את גופה בזול.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•לינוש :)
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“מדהים, מזעזע, מטריד.”

50/89
ביקורות על אני כריסטיאנה פ.
הבאה
שמש נצחית בראש צלול
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 13 שנים

“ספר עם תוכן קצת קשה, אבל אחד הספרים היותר חשובים שקראתי. לצערי לא מזמן קראתי שהיא חזרה שוב לסמים אחר”