אזהרת ספויילרים (ויהיו הרבה כאלה)
מי שחשב שהספר השני לא יכול להיות טוב כמו הספר הראשון, טעה. ממש כמו הספר הראשון הספר מתח אותי וריתק אותי ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.
אז הספר מתחיל בדיוק מהנקודה שבה הספר הראשון נגמר, כל הגיבורים הראשיים נמצאים יחד ברכבת אחרי ההתקפה ועומדים לקפוץ. ממש שמחתי שהספר התחיל ככה כי הדרך שבה הספר הראשון נגמר הרגישה כאילו הפסקנו באמצע הספר.
טריס מאוד התבגרה בספר הזה, היא עשתה המון שטויות ועמדה על סף שבירה הרבה פעמים, אבל היא רק למדה מהטעויות שלה והיא אף פעם לא באמת נשברה, גם אם היא ממש התקרבה לזה.
הקטע האהוב עליי בספר הוא הקטע בו טריס נמצאת בחדר הרחצה ומחליטה לגזור לעצמה את השיער. הקטע הזה מאוד משמעותי ועוצמתי מבחינתי כי השיער שלה היה אחד הדברים היחידים שהזכירו לה את אמא שלה, כשכל שלושה חודשים היא הייתה מספרת אותה. כשהיא החליטה לגזור את השיר היא בעצם הגיעה לסוג של השלמה עם המצב שהיא נמצאת בו, שההורים שלה אינם. ואין דבר קשה יותר להרפות מהזיכרון האחרון שלך מבן אדם מסוים, אפילו אם זה רק השיער שלך, וטריס עשתה את זה ועשתה צעד שקידם אותה להמשיך הלאה.
באופן כללי, בעיניי הספר הזה יותר עוצמתי מהראשון. יש בו כל כך הרבה כאב ולומדים על הדמויות כל כך הרבה דברים חדשים וכאובים, המקרים שעיצבו את האופי שלהם.
הסצנות קרב ממש טובות. הן מתוארות בצורה שגם כשקורים הרבה דברים בבת אחת לא קשה לתאר את המצב. וכמה טוב זה יכול להיות בלי שירים ברקע?
היו בספר הרבה קטעים עצובים ומפתיעים, אבל עוד קטע שהוא אחד האהובים עליי בספר הוא הקטע בו כל חברי פלג "אומץ לב" חוזרים אליו ותוך כדי הסתרת עינית המצלמות הם נקלעו למשחק פיינטבול. זה קטע פשוט בבסיסו, אבל דווקא בגלל כל הדברים המדהימים והלא צפויים שקורים בספר, דווקא קטעים כמו זה נחרטים בזיכרוני, כי אלה קטעים שכיף לקרוא, שיש בהם רגע של הפסקה מכל המתח ואפשר לחזור לנשום ולא לדאוג כל הזמן למה שעלול לקרות.
והייתי בכיף ממשיכה לפרט עוד ועוד אבל נראה לי שזה מספיק. אז שנייה לפני שאני מסיימת את הביקורת, אי אפשר שלא לדבר על כיילב (סוף סוף המתרגמת כתבה את השם שלו כמו שצריך). אני לא יודעת למה, כיילב נראה לי יותר מדי נקי ולא חשוד מכדי להיות סתם מישהו תמים. למדתי מספרים כאלה שדווקא הדמויות שנראות לנו הכי תמימות הם בסוף האידיוטים הכי גדולים. ובחיי שרציתי להחטיף לכיילב איזו מכה הגונה.
האמת היא שפחות אהבתי את מערכת היחסים של פור וטריס. בספר הראשון הם לא באמת היו זוג אז זה היה יותר קליל, אבל כאן הם כבר ביחד ויש את כל הריבים המטופשים האלה של זוגות והם גם היו מאוד דביקים, אז זה משהו שהייתי משנה.
והסוף של הספר. שוב פעם, הסוף מרגיש כאילו הספר נקטע באמצע. לא שוב.
ולסיכום של כל הביקרות שהיא ברובה קטעים מתוך הספר ולא דעתי עליו, הספר מדהים ופשוט בלעתי אותו. הוא מותח, סוחף ומרגש ואם נהניתם מהראשון אין ספק שתיהנו גם מזה. הוא אמנם לא טוב כמו הראשון, אבל הוא שווה קריאה לא פחות.

אז למרות שלא כל כך נהניתי מהספר הראשון החלטתי לתת צ'אנס לספר השני. הספר הראשון לא היה כל כך נוראי וקיוויתי שאולי העלילה תשתפר בשני.
אז העלילה הייתה בסדר, אוור המשיכה להתנהג כמו אוור (זאת אומרת, לעשות דברים בלי הרבה שיקול דעת) ודיימן התנהג כמו אידיוט (למרות שהיה די ברור מההתחלה שזה כישוף, אבל זה מה שחשבתי עליו כל הזמן הזה). הספר היה דווקא נחמד ברובו, היה שיפור מהספר הראשון ואהבתי את הדמויות החדשות של התאומות (שכחתי איך קוראים להן).
אני גם אוהבת את הרעיון של סאמרלנד.
הסוף אמנם היה מפתיע, אבל מה שקרה בו גם גרם לי להגיד 'וואו, זה מעצבן'. ואז המעצבן הזה נמשך גם לספר השלישי (קראתי ממנו קצת, אבל לא החזקתי עד הסוף).
אני חושבת שבאופן כללי הרעיון מאוד טוב והסופרת דווקא עשתה שימוש נחמד ברעיון שלה, אבל היו כמה דברים שהציקו לי בספר.
לא סבלתי ממנו או משהו ובגלל זה נתתי לו שלושה כוכבים.

הארי פוטר. אין סיכוי שמישהו קיים בעולם הזה ואף פעם לא שמע את השם הזה. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על הארי פוטר, כשאמא שלי קנתה את הספר לאחי הגדול (הוא אף פעם לא סיים אותו, אגב). וכמו רוב הספרים שהיו בבית שלי, הספר נעלם בדרך מסתורית כלשהי. נפגשתי עם הארי פוטר שוב כשהייתי בת חמש והקרינו את הסרט הראשון של הארי פוטר בקולנוע קרוב לבית שלי (שכבר מזמן לא קיים עוד). ואז, בפעם האחרונה, ראיתי שוב את הספר כשהייתי בכיתה א' ובעשרים הדקות שהקציבו לנו לקריאה בכל בוקר ילד מהכיתה שלי היה מביא את הספר, אבל אף פעם לא קרא אותו באמת.
אז איך זה שעם כל ההתקלויות האלה רק עכשיו נפגשתי עם הספר הזה? אין לי מושג, זה פשוט הגיע כשראיתי את הספר והרגשתי שאני חייבת לפחות לנסות לקרוא אותו. ואני שמחה שכך עשיתי.
אני לא חושבת שבאמת יש צורך שאני יספר לכם על הספר הזה, אז אני פשוט יעבור למה שאני חושבת עליו-

הספר מאוד קליל ומיהנה לקריאה. הוא נפתח בדרך מוזרה למדי שגרמה לי לצחקק פעמים רבות ובכל זאת היה משהו מאוד מסתורי בפתיחה של הספר. מי זה האיש-שאין-להגיד-את-שמו ולמה כולם מפחדים ממנו כל כך? מי אלה האנשים המוזרים שהתהלכו ברחובות?
מאוד נהניתי מהספר, ישנם הרבה קטעים מצחיקים ומאוד אהבתי את התיאורים. הארי הוא דמות מקסימה שקל להתחבר אליה וכך גם רון והרמיוני.
אין לספר הזה גיל, אני חושבת שהוא מתאים לכל הגילאים וכולם יכולים ליהנות ממנו. בנוסף, יש לו כריכה קשה אז זה בונוס.
בקיצור-
אם לא קראתם, רוצו לקרוא!

קראתי את הספר לפני חודשיים ועדיין בכל פעם שאני רואה אותו אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. שמעתי המון דברים טובים עליו כשהוא יצא באנגלית אבל אף פעם לא מכרו אותו בארץ.
קודם כל, לפני שאני מתחילה אני רוצה להגיד שקסנדרה קלייר היא גאון ושאני פשוט מעריצה אותה. ונעבור לביקורת-
הספר מתרחש במאה ה-19 (אני טועה?) בלונדון, על אותו הבסיס של שאר ספרי "בני הנפילים". טסה גריי מגיעה ללונדון במחשבה שהיא עומדת לפגוש את אחיה הבכור אך במהרה נוכחת לגלות שהמכתב אינו נשלח ממי שהיא חשבה ששלח אותו והיא גרה בכפייה עם שתי מכשפות מבוגרות המכונות "האחיות אופל". במהרה טסה מגלה שהיא לא סתם נערה רגילה ושיש לה כוח מיוחד. האחיות אופל מתכננות למסור את טסה לאדם זר הנקרא "המגיסטר".
ואז אנחנו פוגשים את וויל הרונדייל (שמי שקרא את עיר של זכוכית יודע ששם המשפחה של ג'ייס הוא הרונדייל, מה שהופך אותו לסוג של משפחה של וויל), שמציל את טסה מהאחיות אופל ומאוחר יותר טסה עוברת לגור במכון יחד עם שאר ציידי הצללים.
-נעבור לדעתי על הספר אבל לפני זה, יהיו ספויילרים אז מי שלא קרא את הספר צריך פשוט לקרוא אותו בדחיפות !-
בפעם הראשונה שראיתי את הספר הוא ישר תפס לי את העין ומיהרתי להשאיל אותו מהספרייה. כבר בפרק הראשון לא יכולתי להפסיק- העלילה כל כך מדהימה וקסנדרה קלייר שוב הפציצה עם ספר מדהים ומותח.
זה די מוזר- וויל הוא אחת הדמויות הראשיות והחשובות ביותר בספר אבל לא יוצא לנו להכיר אותו כמעט כי הוא כל הזמן מסתתר מאחורי הבדיחות והציניות שלו. לפעמים קשה לעקוב אחרי וויל כי יש את הפרקים שבהם הוא יכול להיות ממש מרושע. זאת אומרת, אני ממש רוצה לאהוב את הקטעים שבהם הוא וטסה מתנשקים כי אני חיכיתי להם כל כך, אבל אני פשוט לא יכולה כי שנייה אחר כך הוא דוחה אותה או אומר לה משהו כמו "בואי נלך לחדר שלך אבל לא ניקח את היחסים האלה ברצינות". אבל אני מניחה שזה אחד הדברים שגרמו לי לאהוב את הדמות שלו, כי הוא כל כך מסתורי ולא ברור מה הסיפור שלו, במיוחד אחרי סוף הספר שהוא הלך למגנוס (כמה מגניב זה שמגנוס נמצא בספר?!)ואז הספר נגמר, שזה מרגיש כאילו הוא פשוט נקטע לנו בפנים.
עוד דמות שמאוד אהבתי היא שרלוט. היא מאוד נחמדה ומתוקה אבל מעבר לזה היא גם מאוד שונה ומרדנית ואני חושבת שזאת אחת הסיבות שאהבתי את הדמות הזאת, כי דווקא בתקופה שנשים היו עקרות בית ולבשו שמלות שרלוט הייתה נלחמת בשדים ולובשת מכנסיים במקום חצאית.
ועם שרלוט יש לנו את הנרי שממציא המצאות שהרעיון שלהם הוא גאוני, אבל הדרך שבה הוא מכין אותם קצת פחות. ולמה אני מקדישה פסקה בשביל זה? כי מאוד אהבתי את הרעיון שקסנדרה קלייר חיברה בין "עיר של עצמות" ל"מלאך מכני". באחד הפרקים הנרי אומר שהוא עובד על משהו שנקרא "חיישן" וכולם (כרגיל) מזלזלים בו ואומרים לו להפסיק. התחלתי לצחוק באותו הרגע כי לא הפסקתי לחשוב על זה שהם לא יודעים שהחיישן הזה עומד לשמש גם בעוד מאתיים שנים.
ואחרון חביב (אני לא מאמינה ששכחתי אותו)- יש את ג'ם. הוא ו-וויל הם כמו אחים, הוא היחיד שממש מסוגל לרכך את וויל. סיפור החיים של ג'ם מאוד עצוב ואני ממש מקווה שימצאו לו מרפא להתמכרות שלו כי אני לא יכולה לחשוב מה יקרה אם הוא ימות. אבל למרות כל זה, מסיבה לא ברורה אני לא רוצה שהוא יהיה עם טסה. זה נשמע מוזר שאני רוצה שוויל וטסה יהיו ביחד למרות איך שהוא מתנהג אליה, אבל יש לו איזה סוד אפל שהוא לא מגלה, אני לא חושבת שוויל עושה את הדברים האלה מתוך רוע לב.
ואח של טסה- אוף, רציתי פשוט לסטור לו או להיכנס לספר ולתת לו נבוט בראש !
אגב- שמתם לב שצ'רץ' החתול נמצא גם בעיר של עצמות? נראה לי שהוא חתול בן אלמוות או משהו כזה.
וגם מועדון ה"פנדמוניום" שהמגיסטר שייך אליו נמצא בעיר של עצמות בפרק הראשון. אני פשוט אוהבת את כל ההקשרים האלה !

אז אחרי כל מה שכתבתי, אני פשוט אוהבת את הספר הזה. קסנדרה קלייר יצרה סדרה שלדעתי אפילו טובה יותר מעיר של עצמות (וזה קשה לעשות את זה). אחרי שסיימתי את הספר אני לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, אני ממש הייתי הולכת בבית ספר וממלמלת לעצמי דברים על הספר. והדמיון שלי ממש פרח בספר הזה, הרבה זמן שלא דמיינתי כל כך טוב ספר, ממש הרגשתי כאילו צפיתי מהצד והייתי שם.
אם לא קראתם את הספר- רוצו לקרוא אותו !

יצא לי לקרוא את הספר הזה לפני חודש או חודשיים פחות או יותר. הספר הזה הוא ככל הנראה אחד הוותיקים בספרייה בעיר שלי, אבל גם אחד האהובים שם, כי בכל פעם שחיפשתי אותו במדף של אסתר שטרייט-וורצל לא מצאתי אותו. אבל אז הגיע היום שבו סוף סוף מצאתי אותו, ישן עם דפים צהובים ומקומטים שעברו הרבה בתים וידיים. מיד לקחתי אותו והתחלתי לקרוא אותו בבית.
הספר מתחיל כשאורי ננזף על ידי המורה שלו על דבר שלא עשה ובעצם מי לא מכיר את הדברים האלה ? זה קורה הרבה, תמיד יש ילד שהמורים פחות מחבבים ומוצאים לנכון להאשים אותו ברוב הדברים. בכל אופן, אחד הדברים שהכי אהבתי באורי זה הצד הרך שבו, כי למרות שהוא תמיד ניסה להראות מבחוץ שהוא לא פגיע או רגשן הצד הזה היה יוצא כאשר הוא היה מדבר עם דליה, שהרגעים איתה תמיד העלו לי חיוך על הפנים.
אני אוהבת לקרוא ספרים שנכתבו בתקופה שונה. זה תמיד גורם לי להסתכל על מה שקיים עכשיו ולראות איך הדברים השתנו.
נהניתי מהספר מאוד, הוא מרתק ומרגש עם קטעים שגורמים לחייך, לבהלה, למתח ולעצב.

הספר הזה כל כך מדהים. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.
הכרתי אותו לראשונה כשראיתי שחברה שלי בפייסבוק הגיבה על תמונה של הספר וכשנכנסתי לעמוד שלו ראיתי המון ביקורות טובות עליו. החלטתי שתמיד שווה לנסות וכשהלכתי לספרייה תכננתי לחפש אותו. למזלי, הוא כבר היה על מדף המומלצים, אז לא הייתה לי הרבה עבודה.
התחלתי לקרוא אותו ביום שלאחר מכן כשסיימתי מוקדם מהרגיל בביה"ס. התיישבתי בגינה ונכנסתי לספר. באמת שלא יכולתי להפסיק. כל פרק נגמר במטרה שנמשיך לקרוא וכמו שאמא שלי אומרת, זה מרגיש כאילו הספר נכתב בלי פרקים והוסיפו אותם רק בסוף, כדי שזה יהיה כמו שספר צריך להיות.
ביאטריס היא דמות שמאוד התחברתי אליה. היא עומדת על העקרונות שלה ובכל זאת אינה יודעת לאן היא שייכת. הדבר שהכי אהבתי בספר הוא שהסופרת לא פחדה להכניס פגמים לביאטריס וזה בעצם הדבר שהכי אהבתי, שהיא לא דמות מושלמת וזה הדבר שמאפשר להתחבר אליה.
היו קטעים טיפה דביקים אבל זה לא הפריע לי יותר מדי.
אני לא יכולה לחכות לספר השני.
מומלץ לכולם !

אני לא יכולה בדיוק להסביר מה אני חושבת על הספר הזה. יש בי צד שחיבב אותו וצד שממש לא. רוב הקטעים היו צפויים ופחות או יותר ידעתי מה עומד לקרות, אבל בהחלט היו קטעים שהפתיעו אותי.
הרעיון הכללי של הסיפור מאוד טוב, אבל באיזשהו שלב הוא התחיל להיות דביק מדי. הרגשתי שהעניינים לא זזים, שמשהו נתקע ושאוור ודיימן יותר מדי נדבקים זה לזו. עד חצי מהספר אוור לא יודעת שום דבר על דיימן ובכל זאת מאוד פתוחה איתו וזה מרגיש לי די מוזר. היא כאילו תולה ציפיות באוויר ולא מנסה באמת לברר דברים וכשהיא מנסה היא מרפה מהר מאוד. גם לא הרגשתי מספיק את הגעגוע של אוור למשפחה שלה, אחרת היא הייתה קצת יותר שמחה לראות את אחותה המתה והיתה מרגישה את הריקנות בזה שהיא רואה רק את הרוח שלה ולא יותר מזה.
לסיכום, ספר בסדר מינוס, הרעיון הכללי שלו מאוד טוב אבל הוא קצת דביק מדי וקשה להתחבר לדמויות.

"...אני יודעת שאנחנו צריכים לחיות כל רגע ורגע עד תומו כי לא נהיה כאן לנצח, ובכל מקרה לא הייתי רוצה בזה, כי ברגע שיש למשהו סוף רק מעריכים אותו יותר ורוצים להתענג על כל שנייה..."

זה אחד המשפטים שסוגרים את הספר המדהים הזה, ופחות או יותר מסכמים את מוסר ההשכל שאנחנו צריכים לשאוב ממנו.

אנה חיה בעולם בו לאנשים יש תרופות הגורמות להם לחיי נצח, זאת אומרת, ללא מחלות ומוות. אבל כמו בכל דבר גם התרופות מביאות עמם חסרונות רבים ואחד האיסורים החמורים ביותר הוא שאסור להוליד ילדים. אך ישנם כמה אנשים שלא הסכימו לוותר על הזכות להוליד ילדים, גם אם זה מסכן אותם במאסר. וכך בעצם, הסיפור שלנו מתחיל עם אנה שחיה במוסד בו היא ושאר הילדים שמכונים "נטל", נמצאים.

כל חייה אנה הייתה ילדה צייתנית שעשתה כל מה שאמרו לה וכבר האמינה שהיא באמת נטל על אמא אדמה ושהוריה הם אנשים אנוכיים שמגיע להם למות. עד שמגיע למוסד נער בשם פיטר שמשנה את כל זווית ההתבוננות של אנה על העולם.

הספר מדהים וכתוב בצורה מדהימה וסוחפת. העולם המעוות בו חיה אנה מראה במדוייק את האנוכיות של בני האדם, שמצדם להעביד בפרך או אפילו להרוג ילדים צעירים רק כדי לזכות בחיי נצח. האנשים בעולם הזה כל כך בטוחים שהצאצאים החדשים הם הנטל, ולא מבינים שהנטל היחיד הוא הם, שמסרבים לקבל את ההתחדשות של העולם.
אפשר לראות איך אנה באמת מאמינה לכל מה שאומרים לה, שכל כך הכאיבו לה עד כדי כך שהיא בטוחה שאין לה זכות קיום. לה ולכל שאר הילדים במוסד.
אם להגיד את האמת, את פיטר פחות אהבתי. אני יודעת שהוא זה שנותן את נקודת המפנה בסיפור, אבל משהו באופי שלו פשוט לא התאים לי. הוא מתנהג יותר מדי בפזיזות ובדרך מטופשת. במקום לעבוד על כולם שהוא צייתן ובככה לצאת משם עם פחות חבלות שרק הקשו על הבריחה שלהם מאוחר יותר בספר, הוא מתנהג בדרך מטופשת כשהוא מסתכסך עם בריונים וגורם לכך שיצליפו בו על כל צעד שהוא עושה. וגם יש משהו בגישה שלו... שלא התאים לי. אין לי בעיה עם זה שהוא מלגלג על אנה, אבל משהו אחר באופי שלו מתנשא מדי.

אבל חוץ מהפרט הזה הספר פשוט סוחף ומרתק, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו וכל פרק היה מותח יותר מהשני.

אני לא יודעת להסביר מה אני חושבת על הספר הזה.
מצד אחד יש לנו את אליינה- נערה שתמצאו בכל סרט אמריקאי שתרצו, בלונדינית יפהפייה ומקובלת עם הקליקה שלה, כל הבחורים נופלים לרגליה ויש לה אופי מושך כמו שאני יודעת לשיר (מה שאני לא יודעת). עכשיו אני יסביר למה- היא מאוד שטחית וחסרת אופי, היא יותר מדי בטוחה שהיא משהו מיוחד וממש לא התחברתי אליה. היא אפילו נפרדה מהחבר שלה, שלפי מה שרואים בסיפור אוהב אותה יותר מכל דבר אחר, כדי לנסות, ואני מדגישה, לנסות לכבוש את ליבו של סטפן, בחור שבקושי אומר לה שלום.

עד שבחור אחד, סטפן, מגיע ומתעלם ממנה במופגן והיא באמת יוצאת מכליה רק בגלל שהוא הבן היחיד שלא יצא איתה עדיין, וזה באמת חלק באופי שלה שבעיניי הוא בלתי נסבל. הסיבה שהיא ביכלל נמשכה לסטפן היא המראה שלו. בסוף, כמובן, מסתבר שגם הוא אוהב אותה והיא כמובן זוכה בו סוף כל סוף.

כל סיפור האהבה בין אליינה לסטפן די גרם לי לגלגל עיניים מדי פעם, שמתי לב שסטפן הוא היחיד שבאמת פותח את הלב בפני אליינה והיא כמעט ולא חולקת איתו כלום, למעט המוות הטראגי של הוריה.

אז למה נתתי לספר שלושה כוכבים אם יש לי כל כך הרבה טענות עליו? בעיקר בגלל רגעי המתח, בניגוד לספרים אחרים חיכיתי שהרעים יצוצו ויעשו בלאגן כי כשזה קרה היה קשה להפסיק לקרוא, ועל זה אני צריכה תודה לדיימון וטיילור, שנתנו דרמה ואקשן שבאמת משכו אותי לספר ויצרו את המתח והמסתורין.

אז דעתי על הספר לא ברורה בדיוק, אני יודעת, אבל יש דברים באופי של הדמויות שאפשר היה לשפר יותר.