פיליפ קלודל ניחן ברגישות אנושית נדירה. הוא מנסה לחקור מה מניע אנשים להחזיק מעמד ולחיות את חייהם גם אחרי טראומות שעברו. זהו מוטיב שחוזר בספריו ומניע אותם.
כאן אני עוקבים אחרי מר לין. פליט מארץ שסועה ולמודת מלחמות. כל משפחתו של מר לין נהרגה במחי פגז הפתעה יחיד והוא נותר עם נכדתו בלבד. הוא מחליט, למענה, לעזוב את המולדת ולחפש לה חיים טובים יותר במדינה אחרת, אחת מאותן אלה הבוחשות בקלחת העגומה במולדתו. הוא אינו מכיר את התרבות ואת השפה של מדינת המקלט נטולת הריחות. אבל במהירה הוא מוצא לו ידיד מקומי: מסתבר שיש קרקע יציבה מאד לידידות המושתתת על חמלה ועל אובדן - כזו המגשרת על פערי שפה ותרבות.
הסיפור עצמו קצר אך אין זה מוריד מאומה מן הרגשות וצביטת הלב האיומה שהוא מצליח לחולל. התרגום אף הוא מדויק וקולח.
מה שגרע מעט לטעמי מן הספר הוא היותו, במידה מסויימת סיפור פואנטה - ומכיוון שהיא התבהרה לי פחות או יותר מתחילת הסיפור זה קצת גרע מההנאה בקריאתו: היא הסבירה הרבה מההתיחסות החיצונית אל מר לין, אך באותה מידה העמידה שאלות לגבי הלעג האוטומטי שעלול לעורר זר המתנהג בצורה הנראית, על פני השטח, משונה.

קשה להלכד בקסמיו של הספר הזה. תחילתו באקספוזיציה ארוכה עד אין קץ. ואפילו, יש לומר, מתישה. אבל אחרי שצולחים את החלק הראשון של הרומן כבר אי אפשר לעזוב. המארג האנושי אליו אנו נחשפים כבר בתחילה הוא מורכב וסבוך, וכולל ערב רב של אנשים: החל בפשוטי העם בקומונה של פייגה-פסיה, ציירים, כותבים, פרולטרים, סוחרים וכלה בבעלי בית החרושת וקרוב המשפחה שלהם בעל האחוזות עם השאיפות המהפכניות. לא קל בהתחלה לדעת, בשל כל העושר הזה, אחרי מי לתת ללב לנהות: באילו גיבורים נפגוש שוב בהמשך ואילו הוזכרו רק כאנקדוטה קישוטית, מי ישרוד את התלאות הרבות ומי יעלם וישכח.
'חזקים וחלשים' פורש בפנינו את חיי הקהילה היהודית-חילונית בוורשה של טרום מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ובמהלך הפיכת אוקטובר. התמורות הרבות שחלקם עוברים, והאספקטים של החוזק והחולשה של כל אחת מן הדמויות: אלה שהמלחמה מורידה אותם לשאול תחתיות (במובן הפיזי או המטאפורי) ואלה שיודעים להפיק ממנה רווחים. הרבה מאבקים על אידיאלים נשגבים: חלקם כמהים למצוא את מקומם של כלל היהודים עלי אדמות ומפנטזים על ארץ ישראל וחלקם מנסים לשנות את המקום בו הם חיים. ופוליטיקה של מהפכות מצד אחד, אבל גם המון מקום לצרכים הפיזיים של האדם – אנשי ערכים ואנשים ארציים. חלקם של היהודים במהפכת אוקטובר וחילוקי הדעות באשר לאופיה של המהפכה. רק לעיתים מתערבת הפנטזיה בריאליה.
בגלל המבנה של הרומן לוקח זמן להקשר לדמויות. קציזנה קופץ מסצינה לסצינה, מאנקדוטה אחת לאחרת ולוקח זמן עד שמחברים הכל לכדי תמונה אחת גדולה וקוהורנטית. כמה מן הדמויות המרכזיות מעניינות במיוחד: הדוד ברל – הפריץ בעל האחוזות האידאליסט שיודע להנהיג את אנשיו להקמת משק מלבלב; אידה הפרגמטית ששיברון לב אחד מוביל אותה לגבר אחר אותו תנווט בכשרון לעלות ארצה, דורה – המורה הקטנה שבסופו של דבר נקרעת בין שתי אהבות, שייקה שלוחם בגבורה ובעוז ועושה הכל בהומור וברוח טובה וביסטריצקי שיודע להערים על כולם ולחזור מן המתים בגלגול אחר.
ולסיום, קשה שלא להתפעל מאיכותו של המוצר המוגמר ומעבודתה יוצאת הדופן של המתרגמת בלהה רובינשטיין (וכנראה גם של העורכים), בהקשר של ספר כה רחב יריעה וגם באופן כללי. הלוואי וכל ספר היה זוכה לתערובת כזו של אכפתיות ודיוק מצד המתרגמים ועורכיהם

השורה התחתונה: הנאה צרופה.
טרם מלחמת העולם השניה, עם נעילתם של נתיבי הבריחה האפשריים ליהודים, ניסו אנשי הישוב בארץ לסייע בדרכם הצנועה לנשארים באירופה: שלחו משלחת של עשרים גברברים צעירים לשאת בנישואין פיקטיביים עשרים נערות צעירות וכך תקבלנה אישור כניסה ליישוב המתהווה.
זהו סיפורם של יעקב מרקוביץ', שאכן מקבל על עצמו למלא את צדה האחד של העסקה ולשאת את בלה זייגרמן היפה לאשה, אך מסרב למלא את החלק השני ולהתגרש ממנה. זהו גם סיפורם של זאב פיינברג, ענק משופם מלא שמחת חיים ואהובתו הנצחית (ואחת הדמויות הנשיות שובות הלב שפגשתי לאחרונה בספרות), סוניה. וגם של סגן ראש הארגון: איש שכולם מעריצים אבל בעצם בקושי מכירים. וגם של מושבה אחת, קטנה שבה כולם מכירים את הסודות של כולם. וגם של מדינה מתהווה שמנסה לגבש לעצמה זהות ועצמאות דרך הגדרות האחר.
איילת גונדר-גושן הפיחה חיים בדמויות שלה עד כדי כך שכשסיימתי לקרוא כבר התחלתי להתגעגע. לכולן.

זה בודאי לא הוגן לשפוט יצירה בהשוואה לאחותה המאוחרת יותר, אבל במקרה הזה קשה לי להמנע מכך: קראתי את 'הנפשות האפורות' אחרי ש'הדוח של ברודק' הותיר אותי בתחושה שזו יצירה חד פעמית, אמנם אפילה וקלאוסטרופובית, אבל כזו שמצליחה להבין את הטבע האנושי בצורה יוצאת דופן. גם כאן פיליפ קלודל מיטיב לצלול לתוך מוחם ותחושותיהם של אנשים, גם כאן הציר המניע את העלילה הוא רצח, גם כאן הכל קורה בצל מלחמה נוראית אבל הספר הזה הוא רק צל חיוור ביחס לספר המאוחר יותר.

מיזנטרופיה בשיא חינניותה.
נותר רק להצטער על כך שתומס פ' לא השאיר עוד רשימות למען הכלל.

הדבר הראשון שעשיתי, לאחר שסיימתי לקרוא את 'תחושה של סוף', ולאחר שלקחתי נשימה עמוקה, ולאחר שניסיתי להבין איפה טעיתי ואיך בארנס הצליח לעבוד עלי ולגרום לי להרדם בשמירה, היה לחפש עוד משלו. כי הסופר החכם והכשרוני הזה הוא גילוי מסעיר מבחינתי.

אז מה בעצם הופך את 'תחושה של סוף' לספר מבריק?

קודם כל, הידיעה, בדיעבד, שאין בו ולו מילה מיותרת. הכל מחושב ומונח במקומו ובכל זאת הרגש אינו נעדר. זהו רומן קצר יריעה שבמרכזו טוני וובסטר, פנסיונר בהווה, שמגולל בחלקו הראשון של הספר את זכרונותיו מימי צעירותו העליזים. הוא מספר על חבורת הנערים שלוותה את ימיו בתיכון, שטופי רעב לאינטלקט ולידע ורוויי הורמונים. אל החבורה מצטרף אדריאן פין, שמצליח להרשים את הבנים בחוכמתו ובתפיסת העולם המגובשת שלו. בתקופת הקולג' התוודע טוני לורוניקה, חברתו הרצינית הראשונה ובילה בחיק משפחתה סוף שבוע שהותיר אצל טוני משקעים לא נעימים במיוחד. כעבור זמן מה, הזוג נפרד וטוני מקבל מאדריאן מכתב ובו הוא מבקש את רשותו לצאת עם ורוניקה. טוני הנסער כותב מכתב תגובה ומחליט לנתק מגע עם השניים.

הדבר השני שהופך את הספר ליוצא דופן הוא תחבולה, שמעטים הסופרים שיכולים להרשות לעצמם להשתמש בה, מבלי לחשוש לאבד את קוראיהם. כי החלק הראשון של הסיפור, זה שתיארתי למעלה, נקרא כמו בנאליה. אמנם כתובה במיומנות ובכשרון גדול, אך בכל זאת, בנאליה. סיפור העלילה בו אינו יוצא דופן והוא דן הרבה במשמעות של ההיסטוריה (כללית ופרטית) ועוד יותר בזכרון האנושי: עד כמה אנחנו יכולים לשלוף מהזכרון את הארועים המשמעותיים מתחילת חיינו, אלה שבעצם עיצבו את מי שאנחנו היום, ועד כמה אנחנו, בתורנו, מעצבים את הזכרון כרצוננו. החלק הזה מעניין כשלעצמו וגדוש בתובנות ובמשפטים חכמים כמו:

"אנחנו חיים בתוך הזמן – הוא מכיל ומכייר אותנו – אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מבין אותו באמת. אני לא מדבר על תיאוריות של זמן מתפתל ומתקפל, או גרסאות מקבילות של זמן במקום אחר. לא, אני מדבר על הזמן הרגיל, היומיומי, הזמן ששעוני קיר ויד מבטיחים לנו כי הוא חולף בקצב אחיד: תיק-תק, תיק-תק. היש דבר מתקבל על הדעת יותר ממחוג השניות? ואף על פי כן, כל עונג או כאב קל שבקלים די בהם ללמד אותנו על גמישותו של הזמן. יש רגשות המאיצים אותו, אחרים מאיטים אותו; מדי פעם בפעם נדמה שהוא נעלם – עד שלבסוף מגיע רגע שהוא נעלם באמת, ללא שוב."

בעקבות זאת, החלק השני של הספר תפס אותי בהפתעה גמורה. בחלק זה מגולל טוני את סיפורו כיום, ארבעים שנה לאחר הארועים המתוארים בחלק הראשון ונפתח בהודעה על ירושה מפתיעה שטוני קיבל. כאן, העלילה מקבלת תפנית משמעותית והסיפור הופך למעין סיפור בלשי. פתאום הבנתי שמטרתו העקרית של החלק הראשון היה לגרום לי להרדם בשמירה: הוא זורע רמזים לבאות – חלקם מדוייקים, אבל חלקם מטעים עד מאוד ולרגע גרם לי לשכוח עד כמה הזכרון האנושי הוא חיה סוביקטיבית ולא מהימנה.

תחושה של סוף – ג'וליאן בארנס; מאנגלית – מיכל אלפון; הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה (2012);

169 עמודים

The Sense of an Ending – Julian Barnes

*(נקרא באנגלית)