בנושאי הספר אין חדש: שנות השישים בארץ על כל המשתמע מכך: דור ראשון ושני לשואה, פער עדתי, החבר'ה הסלוניים
לעומת תנועות הנוער וכו'.
החידוש הוא באיך, ולא במה. יש כאן קול מיוחד של סופר שיודע (אמנם עם כמה תקלות בדרך) לספר סיפור מרגש ומעניין, ושעל הדרך שוחט פרות קדושות ומנפץ מיתוסים.
הספר הזה חף מכל תקינות פוליטית. הוא חצוף, ממזרי ויורה לכל הכיוונים בלי להתנחמד ובלי לעשות חשבון.
הנה משהו לגמרי לא פוליטיקלי קורקט, שעוזי זק מזכיר לנו מהתקופה ההיא:לקרוא "תיימענקע" (תימניה באידיש) כשם גנרי לעוזרות הבית המזרחיות, גם אם הן ממוצא פרסי, בוכרי או מה שזה לא יהיה. אם הדוגמא הזו גורמת לכם לרצות להרוג אותו תתרחקו מהספר הזה, כי מאיפה שזה בא יש עוד הרבה כאלה.
זק מיטיב להעביר את הלך הרוח ואופן ההתבטאות של ארי, הנער מפיו מסופר הסיפור.
אז הרעיון שמייחד את הספר הוא טוב מאד, וכך גם הסיפור, ובכל זאת יש כאן הרגשה שהספר הזה הגיע להוצאה בדיוק כשהעורכים היו בחו"ל והשאירו הוראה לא לבלבל להם את המוח כשהם בחופש... וזה חבל, כי פוטנציאל וכשרון יש כאן בשפע - חסרה רק היד המכוונת של עורך טוב שידע להרגיע ולמתן את העודפים ויתר ההתלהבות: המאמץ להתחכם ולהיות אובר שנון, הרצון ללמד ולהעשיר את הקורא, הצורך להתפלמס ולהחוות דעה. נדמה שהסופר חשב שכתיבת ספר זו הזדמנות מצויינת להמם את הקורא עם כל היכולות הללו וזה נותן קצת תחושה של שופוני. כשאני קוראת ספר אני רוצה להשאב לתוך העולם שנברא בו ולא להזרק כל כמה עמודים אל הכיתה בתיכון בהרגשה שאני באמצע שיעור הסטוריה עם אחלה מורה.
ויחד עם הביקורת שיש לי על הספר הזה אני ממליצה עליו בלב שלם. הוא מיוחד מאד, קולח, מרתק ומצחיק למרות שעוסק בנושאים קשים.

ספר חתרני, מעורר מחשבה.כתוב יפה.
אתחיל בווידוי . גדלתי ולמדתי באזור ובתקופה של הסיפור.צפון תל אביב, עירוני ד, תנועות נוער וכל הנילווים.
תודה לאל, אינני שייך ליוצאי שואה ואפילו מוגדר לחלק ה"שוורצי" המתואר כאן.
הטקסטים מוכרים ואמיתיים. חוויתי את משפט אייכמן ותקופת ההיסתדרות ומפא"י.
מבחינתי הספר הוא , נעים להזכר בכל ההיבטים, החיוביים והשליליים של התקופה.
ברקע שתיארתי, גדל נער אשכנזי בשם ארי ( מאוד חשוב לעלילה ולנרטיב של הספר). במוחו מסתובב האח ליאון שמת בשואה.
ליאון הוא ה"איפכא מיסתברא" של ארי. גלותי,חושב מחשבות אפיקורסיות, לא מבין תמיד את ה"עדריות" הישראלית, רגיש ופגיע ומייצג את יוצאי השואה.
הצירוף הזה נותן לעוזי זק, הסופר, הזדמנות לבקר את כל ה"טבואים" שהחברה הישראלית יצרה, לפחות בתחילת דרכה.ומחלק מהם התפכחה בהמשך דרכה.
הביקורת העיקרית שלו היא על הגיזענות הקרתנית כלפי ה"שחורים". התיימנקה, העוזרת חסרת שם וזהות שבעצם היא נוכחת ,נפקדת בחיי הבית ( האם התאבדה בגיל ילדות של ארי).התיימנקה מתחלפות, היא יכולה להיות פרסית, מרוקאית, אבל תמיד תקרא תיימנקה.
יום אחד היא חוצה את הסייגים החברתיים שהוגדרו.
לארי יש מסיבת ספר התנך בבית הספר ומתברר כי יש דרישה של המורה כי אימא תלווה אותו.
למסיבה באה בהפתעה ומיוזמתה ה"תיימנקה", לבושה במיטב מחלצותיה כדי לשמח את הילד וזאת לאחר שנסעה בשלושה אוטובוסים על חשבונה.
הדבר מעורר בושה אצל ארי, ופיטוריה ממקום עבודתה.
גם הזיוף וניסיונות הבידול של ה"אירופאים", מופיע כאן יחד עם פולקלור פנימי עשיר ומענין.
בגין ומפלגת חרות "זוכים" לתשומת לב במידה זהה לצד המפאייניקי הסוציאליסטי.
באירוניה אדירה.
את הסיום בעל המשמעויות הרבות אני משאיר לחווית הקורא.
את האינדיווידואליות, השכיחה היום כל כך במיוחד בצפון תל אביב, מייצגת בהיווצרותה, רונית , החברה של ארי. היא קוראת את איין ראנד,שירים של אבידן ופילוסופים כמו סוקרטס ואפלטון( במקרה הזה היא מתרגמת אותם לצרכיה ולא כפי שהם התכוונו).
הכתיבה נפלאה.הוקסמתי בתחילה מהאנקדוטות ולאט לאט, נכנסתי לעולם של האירוניה, הביקורת המוסווית והגלויה.
איני מסכים עם כל הביקורת בספר. יש לי הרגשה כי המטוטלת החברתית נוטה היום , כתגובת נגד לכיוון האינדיבידואליזם כערך מוחלט אצל צאצאי אותה אוכלוסיה המיוצגת בספר וזאת כתגובת נגד ל"אחדות השורות, המחשבה והעשיה ".
הביקורת על חוסר פלורליזם היא נפלאה. תמיד הדבר שאנו שואלים את עצמנו, עד כמה ומה המינון הנכון לחברה כמו שלנו?
בקיצור ספר מומלץ מאוד, כדאי לקראו.

ואוו - איזה ספר! מצחיק, עצוב ובעיקר חכם. על העלילה כבר כתבו לפניי - נער מתבגר בת"א של שנת 1961 חושף את האמת על עצמו ועל השטויות שדוחפים לו לראש (שעד היום רבים מאמינים בהן). ממליץ בחום!

דוד שמחה אומר שארי הוא "א יונגער מענטש מיט אן אלטן קאפ", איש צעיר עם ראש זקן ואין הגדרה קולעת מזו. לאורך כל קריאת הספר, ובעיקר בעשרות עמודיו הראשונים הוא חשב, דיבר והרגיש פחות כמו הנער בן הכמעט 17 כפי שהוא מציג את עצמו, אלא יותר כמו אשמאי זקן ומאוס שאינו פוסח על אף התחכמות לעוסה וצפויה. הקול הזה כל כך עצבן אותי בהתחלה עד שכמעט שעשיתי את הטעות וזנחתי את הספר. אני מאד שמחה שהתאפקתי. כי לעוזי זק יש מה להגיד, וכשהוא כבר מתעשת ומוצא את הקול שלו, הוא עושה זאת בצורה נפלאה. זהו ספר אמיץ ובועט, שאינו בוחל בשחיטה של אף פרה קדושה ומעלה לדיון לא מעט נושאים מושתקים.
ארי הוא בן לניצולי שואה. אביו מתכחש לעברו באירופה, מתחזה לאקס-פלמ"חניק ובאופן כללי די מתעלם מנוכחותו של ארי. אמו התאבדה יום אחד. אחיו לאון, זה שנספה בשואה ושארי לא זכה להכיר, צץ לפתע כקול ב' בין רקותיו. לאון אינו מתבייש להתווכח עם ארי, להעמיד מוסכמות בסימן שאלה ולהאיר זוויות ראיה שונות מהמקובל. לאט ובבטחה לאון גורר את ארי להבין את הסיפור הטרגי שלו עצמו בתוך הקלחת הארצישראלית.
על אף העובדה שהכתיבה עצמה בוסרית זהו ספר חשוב וייחודי בנוף ספרי המקור ומומלץ בחום רב.