• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אדום החזה

אדום החזה

מאת יו נסבו

הביקורת של עולם

תמונה של עולם
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אדום החזה

אדום החזה

מאת יו נסבו

הביקורת של עולם

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של עולם
הוצאה לאור:בבל ומשכל
שנת הוצאה:2010
סדרה:הבלש הארי הולה #3
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/80
ביקורות על אדום החזה
הבאה
נתי ק.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“יותר מארבעים ביקורות נכתבו על הספר הזה, כך שלא נראה לי שאוכל לחדש הרבה. במקום ביקורת מובנית, אעלה כמ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

אז מה בעצם אנחנו רוצים מספר מתח? ראשית, שיהיה מותח. נו טוב, זה בסיסי. שנית, צריך שהטובים ינצחו את הרעים, אם לא בנוק-אאוט אז לפחות בנקודות. זה נדרש בשביל לפצות אותנו על התסכול המתמשך שיש לנו מהעולם האמיתי, בו לעתים קרובות מדי המצב הוא שצדיק ורע לו, מניאק וטוב לו, שוטר ולא אכפת לו, שופט וגזר-דין מֵקֵל לו (וואי, יצא לי מקל וגזר באותו משפט). לפחות בספרים, אנחנו דורשים פיצוי: העם דורש צדק ספרותי! מלבד זאת, כמובן, אנו דורשים גם כתיבה משעשעת, דמויות מעניינות ועגולות וגיבור שקל להזדהות איתו. אם הספר גם חושף אותנו לתרבות ו/או פרשייה היסטורית שלא הכרנו, זה בונוס נחמד. כן, אנחנו צנועים, אין לנו יותר מדי דרישות.

"אדום החזה" של יו נסבו עומד בכבוד בכל הדרישות הללו. גיבור הספר הוא הארי הולה. אבל "גיבור" היא לא ההגדרה הנכונה להארי, שהוא בעצם אנטי-גיבור, הנוטה לדיכאונות (תופעה שכיחה בסקנדינביה), לשכרות ולהרס עצמי. מאידך, להארי יש מוח אנליטי ואינטואיציה בלשית, ויש לו את התמהיל הנכון של חריפות וציניות שאני אוהב בספרי בלש. דווקא חסרונותיו וחולשותיו של הארי הם אלו שמעוררים אצלנו הקוראים אמפתיה כלפיו.

הספר מורכב יחסית לז'אנר. אחת הסיבות לכך היא המבנה שלו: הוא מורכב מסדרת פרקים (חלקם קצרים מאד) הקופצים קדימה ואחורה בזמן בין התקופה בה מתרחשת העלילה העיקרית – מפנה המאות העשרים והעשרים ואחת - לבין התקופה בה נזרעו הזרעים מהם צמחו בסופו של דבר פרחי הפשע האדומים אותם יקטוף הולה (הסתבכתי קצת עם המטפורה הזאת): שנות הארבעים ותקופת המצור על סטלינגרד, מצור בו השתתפו גם נאצים נורווגיים מתנדבים בהשראתו של קוויזלינג. כן, מסתבר שגם לנורווגים יש שלדים בארון.

אדום החזה הוא השלישי בסדרת הארי הולה, אבל, למרבה הצער, שני הספרים הראשונים בסדרה לא תורגמו לעברית. אני כבר בדרך לספר הבא בסדרה – נמסיס.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לוּשוּ
לוּשוּ
תמונה של אריאל
אריאל
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של חגית
חגית
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של אלזה
אלזה
תמונה של חנן
חנן
36קוראים|גיל ממוצע57|72%נשים

על המבקר

תמונה של עולם

עולם

ותיק
חבר מזה 15 שנים
76 ביקורות•16 נבחרות•2,394 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של עולם
עולם
ותיק
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות76
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבל2,394
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת35מתח ריגול והרפתקאות10ספרות מקורית9

דיון על הביקורת

27 תגובות
עולם
עולם •לפני 13 שנים

חגית - תודה!

אכן יש איזשהו נופך שונה וייחודי למותחנים הסקנדינביים. יש להם כל כך הרבה שעות בהן הם ספונים בבתיהם (חשוך וקר בחוץ, ודמי האבטלה מאפשרים קיום בכבוד) אז מה טבעי יותר מלכתוב מותחנים...-:)
עולם
עולם •לפני 13 שנים

נצחיה - תודה!

גם אותי הספר לא הפיל מהכיסא, אם כי נהניתי ממנו. ההמשך - "נמסיס" - טוב יותר לטעמי.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

אז מה בעצם אנחנו רוצים בסקירה ספרותית?

שיספרו לנו על הספר, כדי שנדע על מה הוא מדבר. אבל שזה יהיה קצת יותר ממה שאפשר לקרוא על הכריכה האחורית, ועדיין לא בפירוט מלא, כדי שלא תתקלקל לנו הנאת הקריאה. וגם קצת תובנות כלליות יותר, על הסוגה הספרותית, על המוצא של המחבר, או כל דבר שיתן לנו תחושה של עיסוק תרבותי ולא סתם גלישה משועממת שדומה לזפזופ טלוויזיוני. כמו כן היה רצוי שכותב הסקירה יתן קצת אינפוט אישי, מה הוא אהב, ומה לא. ואם אפשר גם הומור ומשחקי מילים - אז בכלל הרווחנו. עמדת בכל הקריטריונים בכבוד. יופי של סקירה, על ספר שלא הפיל אותי מהכיסא. אבל לא הספר הוא החשוב, כאשר הסקירה שלו כבר יכולה לעמוד בפני עצמה.
חגית
חגית•לפני 13 שנים

אהבתי את הביקורת

הספר אכן מורכב יותר, ביחס לאחרים בתחומו. ספרי המתח הסקנדינביים עולים במדרגה או שתיים על אחיהם האמריקאים, שקראתי עד כה. משהו בצבע, בסגנון הכתיבה, בעומק שונה לגמרי.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

אלזה, תודה!

נכון - יש רעים (למשל, וולר), יש טובים, ויש כאלו שהם אולי לא-רעים בבסיסם, אבל יכולים לעשות דברים נוראים (כמו אוריה). העובדה שלא כל הדמויות שחור-לבן היא (עוד) נקודה לזכותו של הספר. בינתיים קראתי כבר את ספר ההמשך - "נמסיס" - והוא לטעמי טוב אפילו יותר.
אלזה
אלזה•לפני 13 שנים

ביקורת נפלאה נורא, רק יש

לציין שדוקא אין כאן טובים ורעים (כמעט - יש את תום וולר המגעיל), אני אהבתי את אוריה: האם הוא טוב, האם הוא רע?
עולם
עולם •לפני 13 שנים

תודה על הטיפ!

והמסקנה היא שלפעמים חוסר ברירה זה דבר טוב...
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

אגב מחוסר ברירה קניתי את האחרון של נסבו

באנגלית Phantom והוא ממש, אבל ממש מעולה!
עולם
עולם •לפני 13 שנים

אוסי ספרים וסיפורים - תודה!

אסנת קורן
אסנת קורן•לפני 13 שנים

מהספר לא נהניתי אבל מהביקורת כן

עולם
עולם •לפני 13 שנים

cujo - אם כך אין לנו מנוס אלא לקרוא בנורווגית.

עולם
עולם •לפני 13 שנים

נתי - תודה!

cujo
cujo•לפני 13 שנים

גם באנגלית לא תרגמו עדין

את הספרים הראשונים . וזו כנראה גם הסיבה שפה התחילו מספר מספר 3: לפחות לפי האתרים הללו http://jonesbo.com/#!/books http://www.fantasticfiction.co.uk/n/jo-nesbo/
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

ביקורת מעולה לספר טוב

מירב
מירב•לפני 13 שנים

אני העדפתי לגמרי את נמסיס

אדום החזה היה קצת מייבש לטעמי.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

אז הדיעות חלוקות

לטעמה של יעל, נמסיס טוב יותר מאדום החזה. על כל פנים, התחלתי כבר לקרוא אותו ובינתיים הוא נקרא מצויין. מעצבן קצת שלא תרגמו את שני הספרים הראשונים בסידרה. נו טוב, תמיד אפשר לקרוא אותם בנורווגית (או באנגלית)...
עולם
עולם •לפני 13 שנים

דולמוש - תודה!

אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

יופי, עולם, סופסופ נכנסת למועדון,

צ'יילד ועכשיו נסבו. למרות שהוא הפחות מורכב מבין שלושת הספרים של יו נסבו, בעיני הוא היפה ביותר. קודם כל הוא המפגש הראשון עם הסופר המעולה הזה, ולכן ההלם היה גדול. אבל גם אובייקטיבית, יש באדום החזה סיפור יותר מרגש ויותר צבעוני מן השניים האחרים.
חני
חני •לפני 13 שנים

אנחנו לא ממש

צנועים כי אחרי קריאת כל כך הרבה ספרים יש לנו דרישות,אמנם לא בשמים אבל דרישות שהספר יספק לנו מלבד העלילה עוד ערך מוסף .גם אני כמוך אהבתי את התמהיל הנכון בספר ואני מקווה להגיע בקרוב גם לשני הספרים הנוספים שלו שלא קראתי,בהצלחה עם נמסיס..ביקורת נפלאה
עולם
עולם •לפני 13 שנים

דוידי - אתה עובר על הכלל המשפטי "אין הנחתום מעיד על גיסתו"...-:)

אבל, בהחלט, יש לצרוך גם כחול-לבן.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

יעל, תודה!

התחלתי כבר את נמסיס ועד עכשיו הוא נקרא מצויין.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

קורא כמעט הכל - תודה!...-:)

עולם
עולם •לפני 13 שנים

בלו-בלו - תודה!

דוידי
דוידי•לפני 13 שנים

אבל תן גם צ'אנס לנו הישראלים...

ברנזיץ של חיים לפיד, תיק נעדר של דרור משעני, פרידה מבבל שלי הם כולם ספרים ששווים קריאה.
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

ביקורת טובה.

והטוב עוד לפניך (כמאמר אובמה, אבל אני גם מתכוונת לזה) אני אהבתי יותר את נמסיס.
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 13 שנים

אתה

כותב- נפלא- נורא
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 13 שנים

יופי של ביקורת.

אחרי הטרואומה מירח קפוא אולי זה יהיה התיקון שלי...
27 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עולם

קללת דרעי

קללת דרעי

מרדכי גילת

בערך שליש מהזמן אני ישן. בחצי מהזמן שנותר אני עובד או בעבודה (לפעמים יוצא אפילו שגם וגם). נותרה שישית חיים. בערך שליש ממנה מוקדש למחויבויות משפחתיות. שליש נוסף נבלע על ידי עניינים כגון לנסוע לסידורים, למצוא מקום חניה לאוטו, לעשות סידורים, לנסות לערער על דו"חות החניה שקיבלתי בזמן הסידורים (אני צריך לעשות בממוצע 10 שיחות עד שמישהו באגף החניה המזורגג עונה לי, ואז לפקסס [שלוש פעמים, בממוצע] את הערעור עד שהוא מגיע ונדחה), לקחת את האוטו המוזנח שלי לשטיפה, לעבור על חמישים הודעות הדוא"ל שמגיעות אלי מדי יום (על שלושים אין צורך לענות, על חמש עשרה אני עונה, חמש אני משאיר למחר) ועל שתיים שלוש שלא הספקתי לענות אתמול, ללכת לשלם את דו"חות החניה עם הקנס שהצטבר... הבנתם את הרעיון. mui כיף, כיף שבא להתעלף. אחרי כל זה, מתוך השעות הספורות של זמן פנוי שנותרות לי כל שבוע, אני מצליח לפעמים לקרוא שעה פה, שעה שם.

אז למה, לעזאזל, הקדשתי את הזמן היקר הזה לספר שידעתי מראש שיעצבן אותי? הרי היה לי ברור מראש שלא אמצא ב"קללת דרעי" פרוזה משובחת ושהקריאה שלו לא תסב לי שום הנאה אסתטית או אינטלקטואלית. זה כנראה סוג של מס טיפשי שאני מטיל על עצמי, לקרוא מדי פעם ספר רק בגלל שזה "חשוב לדעת". וחשוב לדעת על מעלליו של דרעי, גם בגלל שהוא (אם אינני טועה) חבר הכנסת היחיד שחזר לכנסת אחרי שישב בכלא ולא מן הנמנע שגם "נזכה" לראותו שוב בממשלה.

משלל פרשיות השחיתות, השוחד, המרמה, ההדחה לשקר והפרת האמונים המתוארות בספר הזה, אכתוב על אחת בלבד. לטעמי זו הפרשה המכוערת מכולן, ואריה דרעי כלל לא הואשם בְּגינה. דוגמא מובהקת מזו לעשית "רעה תחת טובה" קשה למצוא. הנה הסיפור.

יפה, אשתו של דרעי, גדלה בבית היתומים וינגרטן בירושלים. בשנת 1977 ביקרו שם איסר ואסתר ורדרבר, זוג ניצולי שואה עריריים מניו-יורק. הם שוכנעו "לאמץ" את יפה דרעי, ובמשך שנים שלחו לה מכתבים ומתנות. על אף ששניהם התפרנסו מקצבאות, עלה בידם לסייע לה כספית לאורך כ-14 שנים בסכום כולל המוערך בכ-50,000 דולאר.

כשטבעת החנק של חקירות השחיתות בעניינו סגרה עליו, דרעי הבין שהוא חייב להמציא הסברים כיצד הצליח לרכוש, במהלך תקופה קצרה יחסית בה היה עובד מדינה, כמה דירות מפוארות. הוא ניסה לעשות זאת באמצעות סיפור שקרי ולפיו איסר ורדרבר העביר לאשתו ולו מאות אלפי דולארים במזומן לצורך רכישת דירה. ורדרבר מת מספר שנים קודם לכן ולפיכך, באופן טבעי, לא יכול היה להכחיש זאת. מאחר ולזוג ורדרבר לא היה אף פעם רכוש רב וגם לא משרות משתלמות, היה צריך גם למצוא הסבר כיצד הם התעשרו. הגירסא המכוערת וחסרת השחר אותה ניסה להפיץ שמואל וינברג, שליח של דרעי, היתה שאיסר ז"ל התעשר מגניבת רכוש יקר-ערך של נספים בשואה (עמ' 163).

וינברג סיכל את נסיונות משטרת ישראל לחקור את האלמנה ורדרבר בניו-יורק, ניסה להחתים אותה על תצהיר שקרי, והקליט את השיחות. משסירבה לחתום, הוא לחץ עליה שוב ושוב. השופטים קבעו שהזקנה נשמעת בשיחות המוקלטות האלו כמו "דג המפרפר ברשת" (עמ' 178). הוא גם ניסה להשיג עדי שקר שיתמכו בגירסה המפוברקת אך מאמציו נכשלו.

אם מתחשק לכם לדעת על הגועל נפש הזה יותר, ואם יש לכם זמן אינסופי, אתם מוזמנים לקרוא את הפרוטוקולים של משפט דרעי, המתפרסים על פני כ-50,000 עמודים. אבל אני לא ממליץ לכם לעשות את זה, אין לי שום דבר נגדכם, נהפוך הוא.

סוף דבר – המחוזי גזר על דרעי ארבע שנות מאסר, העליון הפחית לשלוש, ואחרי ניכוי שליש (כפי שנוהגים באסירים שהתנהגותם טובה, כאלה שמקפידים לומר סליחה-בבקשה-תודה, מה שקרוי אסירי תודה) הוא ישב שנתיים. ועכשיו - עכשיו הוא שוב אתכם.

https://www.youtube.com/watch?v=v6x3y7Qtkg8

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עולם
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

נניח שהרופא שלי היה מבשר לי, חלילה, שמקננת בגופי מחלה קטלנית שתתפרץ בדיוק בעוד שנה ואז תהרוג אותי במהירות מתחשבת. ("אני רוצה לשמוע דעה נוספת", הייתי מתלונן. "בסדר. אתה גם אדיוט!", הוא היה משיב.) האם הייתי משנה משהו בסדר היום שלי? איך הייתה הידיעה שהזמן מוגבל משפיעה על התוכניות שלי לשנה האחרונה? מובן שלא יהיה הגיון רב לפתוח תוכנית חסכון לטווח ארוך או להתחיל תהליך התנתקות מהכבלים של הוט. אבל מה כן?

לא הרבה, כנראה. הייתי לוקח חופשה-ללא-תשלום וללא-חזרה מהעבודה כדי לבלות כמה שיותר זמן עם שאהבה נפשי ועם שאר יקיריי; דואג לכמה עניינים כספיים; נוסע פעם או פעמיים לחו"ל (אלסקה? נורווגיה?); לא אוכל ירקות ולא מתאמן ללא שום רגשות אשמה; ומרבה במצוות, ליתר ביטחון. אולי זה עצוב, אבל, בשורה התחתונה, לא עולה על דעתי שום חוויה משמעותית שטרם חוויתי ב-53 (אאוץ!) שנותיי עד כה שארגיש מחוייב להספיק, ואין גם הישג משמעותי אליו אני שואף שאוכל להשיג תוך שנה. הברבור הזה לא היה נותן קולו בשיר.

המחשבות המורבידיות האלה הופיעו אצלי ב"אשמת הכוכבים", אותו סיימתי באיחור לא-אופנתי לפני כמה ימים. בטח קראתם אותו. הוא מתאר את סיפור אהבתם של הייזל גרייס ואוגאסטוס ווטרס – נערה ונער חולי סרטן הנפגשים בקבוצת תמיכה – מנקודת מבטה הנוקב של הייזל. שלא כמו בתרגיל המחשבתי (שישאר כזה, טאץ' ווד) שלמעלה, להייזל ואוגאסטוס אין הפריבילגיה לדעת מראש אם ומתי המחלה תכריע אותם. יש להם, לעומת זאת, את הזכות לחוות אהבה שיש בה עוצמה ובגרות, גם משום שהיא מתרחשת על קו הקץ.

מה אני יכול לחדש אחרי שהכל כבר נאמר ונכתב על הספר הזה? כלום. אני יכול רק לחזור על מה שכתבו אחרים. הרומן העצוב ומכמיר הלב הזה נקרא היטב מתחילתו ועד סופו. תיאורי ההתמודדות של בני הנוער עם "מלכת המחלות" – מחלת הסרטן – אמינים בסך הכל ומעוררי הזדהות. דוגמא לצוהר שהספר פותח להתמודדות ההירואית-בעל-כרחה הזו היא החשש של הייזל להיאהב: "רציתי לא להיות רימון, לא להיות מפגע זדוני בחייהם של האנשים שאהבתי". אי אפשר שלא להתחבר לזה.

הסבל של הייזל ואוגאסטוס צובט חזק בלב, אבל אני הזדהיתי לא פחות עם הסבל שחוו דמויות ההורים. עוד לא נבראו המאזניים שישקלו ויכריעו כאבו של מי גדול יותר: של ילד חולה או של הוריו הצריכים להתמודד עם הסבל היומיומי הזה כשידם קצרה מלהושיע, בעודם חייבים לשמור על פאסון ולהקרין קור-רוח ושליטה גם כשמתחשק להם להתפרק לגורמים. אחרי שקראתי חלק מן הביקורות הקודמות, קיויתי שקריאת הספר תגרום לי לדמוע. זה היה קרוב, אבל זה לא קרה.

פינת הציטוט
------------
בבית אנה פרנק באמסטרדם קראתי את המשפטים הבאים שאמר אוטו פרנק ז"ל על בתו אנה הי"ד, ואותם מצטט גם הספר. מאז חלפו כמה שנים וקרו כמה דברים שגרמו לי להשתכנע באמת שבהם.
"אני מוכרח לומר, הייתי מופתע מאד לגלות עד כמה עמוקות היו מחשבותיה של אנה. זו הייתה אנה שונה מאד מזו שהכרתי כבתי. היא אף פעם לא ממש הראתה את הצד הנפשי הפנימי הזה שלה. המסקנה שלי, כיון שהייתי ביחסים טובים מאד עם אנה, היא שמרבית ההורים לא באמת מכירים את הילדים שלהם".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עולם
המשחק של אנדר

המשחק של אנדר

אורסון סקוט קארד

ליידיס אנד ג'נטלמן! ברוכים הבאים לקרב שכמותו עוד לא ראיתם, קרב במשקל קל-כבד. בצד שמאל של הזירה, קבלו את הציביליזציה האנושית העתידנית, על מנגנוני הפיקוח והשליטה החברתיים האימתניים שלה, על צבאה המאומן ספרטנית לקראת קרב צפוי עם גזע חייזרים מסוכן הקרוי "באגים", על נכונותה לעשות הכל – ממש הכל – כדי לזכות בקרב הזה, על חיפושיה הנואשים אחרי האחד והיחיד שיוכל להבטיח נצחון במערכה; ויחד עימם – כן, כן, באותו צד של הזירה, קבלו את ה"באגים" עצמם, לוחמי חלל מנוסים וחסרי-רחמים.

ומולם, בצד ימין של הזירה, ניצבת דמות אחת ויחידה ושמה אֶנְדֶר. ילד! במשקל קל! בן שש! אז על מי (חה, חה) אתם מהמרים (חי, חי)? רגע! אל תחליטו כל כך מהר. אנדר הוא לא סתם ילד. יש לו איי קיו של לפחות 300 נקודות בָּצֵל, מחשבה מהירה מזו של שרלוק הולמס, אינסטינקטים וטכניקות לחימה שהיה גורמים לג'ק ריצ'ר להסמיק מבושה, אינטליגנציה רגשית גבוהה משל אובאמה, יכולת התמדה בלתי-נלאית רבה מזו של הנשיא שלנו, וכושר הנהגה מרשים מזה של צ'רצ'יל. כמו שאמר גוּטֶה על אלטמן הקטן בסרט מציצים: "זה ילד זה?" אז על מי אתם מהמרים עכשיו?

אז אל תהמרו, פשוט תקראו. "המשחק של אנדר" הוא ספר מדע בדיוני שקשה להניח מהיד. העלילה שלו מתפתחת כמו משחק-מחשב טוב או כמו סרט אקשן משובח, בהם הדמות הראשית ניצבת בפני סדרה בלתי-נגמרת של אתגרים שהופכים ליותר ויותר בלתי אפשריים בחלוף הזמן. יש לא מעט עלילות מתח שזהו המבנה שלהן. היחוד כאן הוא שגיבור העלילה הוא ילד, מה שמאפשר לאורסון סקוט קארד, מחבר הספר, להתעמק גם במתחולל במוחו של ינוקא הנדרש לגייס תעצומות-נפש על-אנושיות על מנת להתמודד לגמרי לבדו מול מבחנים קשים מנשוא, כשהאנשים שמסביבו לא בוחלים בשום אמצעי על מנת לנסות ולהכשיר אותו למטרה שיועדה לו.

אם אתם מחפשים עלילה ריאליסטית (ולו גם במגבלות הז'אנר), חפשו במקום אחר. אבל אם אתם רוצים לזכות בשעות ספורות של הנאה צרופה, אם אתם עדיין מכורים לעונג החריף הזה של צלילה לעולם בדיוני ברוא-ספר, כשאין לכם יכולת (וגם לא רצון) לחזור לעולם האמיתי לפני שתדעו איך ההרפתקאה מסתיימת, אז המשחק של אנדר יעשה את העבודה מצויין. מומלץ בחום, עם כוס קפה ומשהו מתוק ליד, ורצוי לא להתחיל לקרוא בשעת ערב מאוחרת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
חיי נישואים (מהדורה מחודשת)

חיי נישואים (מהדורה מחודשת)

דוד פוגל

קרה לכם פעם שהכרתם מישהי שנמצאת במערכת-יחסים עם מישהו שלא מגיע לקרסוליה, מכאיב לה נפשית, משפיל אותה, מדכא אותה והיא לא מסוגלת לעזוב? או מישהו במצב כנ"ל? כמו נחום-תקום, הם חוטפים בומבה לפרצוף בכל פעם מחדש אבל שוב ושוב משקרים לעצמם, מדחיקים את האמת שכולם חוץ מהם רואים, סוגרים אותה בתוך מגירה נסתרת בירכתי התת-מודע שלהם, נועלים וזורקים את המפתח, מפחדים פחד-מוות מלראות את מה שכולם מלבדם רואים: שהקשר בשקר יסודו, שהוא נבנה על יסודות החולשות שלהם ושל בן-הזוג שלהם ומחזק אותן, שהוא לא נותן להם לצמוח, שמתחת לאֶרוֹס מסתתר לו תַנטַלוֹס. אבל לעתים קרובות קצרה היד מלהושיע: כמעט בלתי-אפשרי לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו.

על מערכת יחסים שכזו נסוב הספר המצויין הזה, "חיי נישואים", מאת דוד פוגל ז"ל שנרצח באושוויץ. פוגל היה משורר רוב שנותיו, והדבר ניכר בכתיבה העשירה בדימויים ציוריים וברגישות בה הוא משרטט את הדמויות. הרומן נדפס לראשונה בשנות העשרים של המאה הקודמת ושפתו התיישנה, אבל התיישנה יפה, כמו יין משובח, ואין כל קושי לקרוא אותה וליהנות ממנה. העלילה מתרחשת בוינה השוקקת של אותה תקופה ופוגל מפליא להעמיד לפנינו את העיר הנהנתנית הזאת, על בתי-הקפה וה"רסטורנטים" שלה, על נופיה, על חיי הבוהמיינים שלה מחד, ועל הזונות וחסרי-הבית שלה מאידך. וכן, הייתה גם אנטישמיות בווינה של אז.

הדמות הראשית הוא רודולף גוֹרדוַוייל, סופר יהודי לא-מצליח בעל קומה קטנה ונפש גדולה שמתאהב באחת תֵיאה שמידותיה הפוכות משלו. את שתי הדמויות הראשיות האלו, כמו גם דמויות רבות נוספות, פוגל מצייר בדמיוננו לפרטי פרטים. מזמן לא קראתי רומן שעורר בי רגשות כל כך חזקים כלפי הנפשות הפועלות בו: חמלה, אהבה, וגם כעס, ואפילו תיעוב ושנאה - קשה להישאר אדיש מול בני-האדם בשר ודם שקמים למולנו מתוך הדפים של פוגל.

מנחם פרי העלה את הרומן הזה מתהום הנשייה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר ערך נוסח חדש שלו בעקבות גירסה חדשה שנמצאה בעזבונו של פוגל. תנו לו על כך קרדיט גדול, ואז קחו ממנו מעט מן הקרדיט בגלל הספויילרים שהוא כותב בלי בושה על הכריכה האחורית. אני ממליץ שלא לקרוא אותה לפני קריאת הרומן עצמו. במהלך הקריאה, נזכרתי בשיר הנהדר Better off dead של Randy Newman שנכתב על מערכות יחסים כמו זו של רודולף ותיאה. אם מישהו יפיק אי-פעם סרט לפי "חיי נישואים", זה צריך להיות הפסקול:

http://www.azlyrics.com/lyrics/randynewman/betteroffdead.html

ותודה לחני על ההמלצה על הספר.

פינת הציטוטים
--------------

- "הוא השתומם קצת על בני-האדם, שנזדמנו לו ברחובות הגשומים, טרודים בעינייניהם השונים, כמו תמיד. משונה היה בעיניו, שאיש מהם לא נתן אל ליבו כל היסורים הנוראים, האמיתיים, שאורבים לו לאדם על כל מדרך כף-רגל ושלעומתם כל שאר פגעי יום-יום המרגיזים כאין וכאפס נמשלו. ומצד שני – אמר לעצמו – בוודאי שמוטב כך, שאלמלא כן לא יכול העולם להתקיים כלל..."

- "כמה עלול הזמן להיות איטי, עומד, קרוש! ופעמים הריהו כחץ ירוי, לבלתי השיגו. כשאתה מסתכל בו, כשאתה מתחקה על מהלכו, הריהו מתעקש ועומד; חצי שעה ניתנה להתמתח עד כדי נצח שלם. ושוב הרהר גורדוויל: ההקדמות ארוכות הן לרוב יותר מן העיקר... כל החיים מורכבים מהקדמות כאלו והשאר אינו נמשך אלא רגעים קצרים..."

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

לפעמים העולם מבלבל וקשה למצוא את הכוון. קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חשוב ומה לא, לאן צריך ללכת. Waze לא יודע, וכנראה לעולם לא ידע, לעזור לנו לנווט בדרכים האלו. כשאתה בחור צעיר, העולם מבלבל אפילו יותר. אם אתה בחור צעיר בעל נפש אמנותית ורגישה, הוא מבלבל אפילו עוד יותר. ואם בנוסף לכל אלו אתה נזרק או זורק את עצמך (והקו החוצץ בין השניים מטושטש) למלחמת קיום אכזרית ועקובה-מדם המציבה בפניך אתגרים מוסריים בלתי-אפשריים, אז העולם כל כך מבלבל שהוא עלול לבלול את דעתך עליך.

לקראת סוף ימיו, 59 שנה לאחר שהאירועים המתוארים בו קרו, העניק לנו יורם קניוק את הספר "תש"ח" המגולל את החוויות המעצבות שלו כבחור צעיר (כמעט נער) שעזב את הגימנסיה כדי להתנדב לפלמ"ח ואחר כך נלחם בחלק מן הקרבות המרים ביותר של מלחמת העצמאות על כיבוש ירושלים.

כל מלחמה, ללא כל קשר אם היא מוצדקת או לא, היא עסק מחורבן מאד ללוחמים. כדי לחיות, רובנו צריכים להדחיק את העובדה שגופנו כפוף לאותם חוקי טבע החלים על כל חומר: אם ידקרוהו או יירו בו, הוא ינוקב. אם ישספו אותו, הוא יחתך. אם ימעכו אותו, הוא יימעך. אם יעלו אותו באש, הוא יישרף. לוחמים בקרבות עקובים מדם, גם אם אינם נהרגים או נפצעים בגופם, חלילה, "זוכים" להדגמה חיה (המילה הזו מצלצלת מוזר בהקשר הזה) של השפעת חוקי המכניקה על גוף האדם. ואין זו מכניקה עדינה. ממש לא. חוויות כאלה אינן נשכחות בקלות, אם בכלל.

ממרחק הזמן, קניוק משתף אותנו בזכרונות שלו מאותה תקופה הרואית. קניוק מבצע דה-גלוריפיקציה (sorry, לא יודע איך להגיד את זה בעברית) של גיבורי הפלמ"ח: הוא מתאר לנו גם את הרגעים המגוחכים, הפתטיים, המביכים והמצחיקים של האנשים הללו שהיו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה. היופי של הספר בעיניי הוא בכך שקניוק מצליח להעמיד את הדמויות הללו בשר-ודם אל מול הקורא על כל חולשותיהן, ללא כחל וסרק, בלי שום נסיון ליפות, ולמרות זאת, הטקסט הקשה הזה אינו סודק את המיתוסים של הגבורה ואחוות הלוחמים – נהפוך הוא.

הנה דוגמא הממחישה למה אני מתכוון. בני מרשק היה קצין החינוך של חטיבת הראל בקרבות על ירושלים – ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח, מורעל בכל רמ"ח איבריו ונשרף בלהט התשוקה למדינה יהודית. וכך מתאר קניוק:

"וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים [של בני מרשק למדינה] וחשבנו שבאמת צריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שירד מאיתנו, נתקלנו באיזה משלט, אני לא זוכר איזה, ובחור יפה תואר, שאת שמו שכחתי, הזדקף לרגע ונפגע ישירות מפגז מרגמה שלושה אינץ' שחתך אותו... וראינו איך הגוף נחלק לשני חלקים שנשרו לשני הצדדים שהיו לו לפני כן, כשהיה יפה תואר ולא נקניק אנושי מדמם כמו עתה".

בהמשך אותו הלילה שודרה ברדיו ההכרזה של בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית. אז מגיע למקום בני מרשק, נרגש עד כדי כך שכלל אינו שם לב לגופתו של אותו חייל אומלל. בעודו נואם באקסטזה לפני החיילים, "... אחד הבחורים דקלם [מתוך עייפות עצומה]: "האדם נולד למות / הפרה ללדת / אם עלית על עמוד / תצטרך לרדת". ובני מרשק צועק, "בני בליעל, בני נעוות המרדות, על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי!".

תיאור אותנטי אחד כזה (והספר משופע בתיאורים כאלו) מעביר לכם טוב יותר מעשרה ספרי היסטוריה את אכזריות הקרב, את הלהט העצום להקים מדינה, ואת הפער המגוחך לפעמים שבין הפתוס האידיאולוגי לבין היותם של חיילי "מגש הכסף" ילדים שנדרשו להתבגר (ולעתים קרובות מדי גם למות) בטרם עת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
פרויקט רוזי

פרויקט רוזי

גרהם סימסיון

איך אנשים יכולים ליהנות שוב ושוב מקומדיות רומנטיות הוליוודיות עם דמויות סטראוטיפיות בעלות עומק של קרטון והפי-אנד דבילי צפוי מראש? אחת הנוסחאות השחוקות בז'אנר הזה היא לבנות את העלילה סביב צמד הפכים. זונה ואיש עסקים עשיר ("אישה יפה"), השחקנית המצליחה ביותר בעולם ומוכר משועמם בחנות ספרים ("נוטינג היל"), פעילה למען איכות הסביבה וטייקון נדל"ן מיליארדר שאיכות הסביבה מעניינת אותו כקליפת השום דבר ("שבועיים מראש"), ועוד ועוד. אז איך לעזאזל מצליחים לשוב ולמכור את הסחורה המשומשת הזאת? פשוט מאד: כשזה עשוי היטב, זה כיף!

כמו ששר סר פול מקארטני האחד והיחיד עם להקת כנפיים:
You'd think that people would have
Had enough of silly love songs
But I look around me and I see it isn't so
Some people wanna fill the world
With silly love songs
And what's wrong with that?
I'd like to know
'Cause here I go again
I love you, I love you

http://www.youtube.com/watch?v=b_kkp9S9a3w

אז כזה הוא גם "פרויקט רוזי": קומדיה הוליוודית רומנטית הבנוייה סביב שני הפכים. דון טילמן – פרופסור לגנטיקה, מגה-חנון המצוי עמוק בתוך הספקטרום האספרגרי, ורוזי – ברמנית, מעשנת, לא מאורגנת – ההיפך מכל מה שטילמן מחפש. אז האם יתכן ששני ההפכים האלה יתחברו? האם יש מצב שפרופסור אספרגרי יעבור תוך פחות משעתיים בסינמה מטמורפוזה למעין ג'ק ריצ'ר עם אינטליגנציה ריגשית גבוהה מִשֶל אובאמה? בקומדיה הוליוודית, הכל אפשרי.

אבל רגע, אתם בטח חושבים, הוא התבלבל קצת העולם-נפלא-נורא הזה, או איך שהוא לא קורא לעצמו, הרי מדובר בספר ולא בסרט! אז לא, פרויקט רוזי מסרט הגיע ואל סרט ישוב: הספר הוא בעצם תסריט שהורחב (אפשר להבחין בכך במהלך הקריאה) ולא ירחק היום שהסרט יוקרן in a cinema near you. אז מדובר כאן בעצם בסוג של יצור כלאיים: חצי סרט, חצי ספר. נקרא לו סְפֶרֶט.

האם כדאי להקדיש מזמננו היקר כדי לקרוא סְפֶרֶט רדוד שכזה? האם לא עדיף לקרוא יצירות ספרותיות אינטלקטואליות מרחיבות-דעת ומאתגרות? ובכן, לכל זמן ועת לכל יאשה תחת השמים. עת לברדיצ'בסקי, ועת לבוחצ'בסקי. עת לקפקא, ועת לג'ק ריצ'ר, דווקא. עת לתומאס מאן, ועת to have some fun. ואם בפאן עסקינן, אז תמצאו אותו בשפע בסְפֶרֶט הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
HHhH

HHhH

לורן בינה

"המציאות עולה על כל דמיון", כך אומרת הקלישאה. וקלישאה אחרת אומרת כי "הכל קשור להכל". האם יש גרעין של אמת בקלישאות האלה? ברור. הרי אין לנו גישה בלתי-אמצעית ל"מציאות", מלבד מן ההיטל שלה על התאים האפורים של מוחנו. ומה הוא המוח שלנו אם לא רשת עצבית עצומת מימדים. זאת אומרת, שבמציאות שלנו הכל קשור בכל. מש"ל.

אבל מה הקשר בין הקלישאה השנייה לראשונה? נו טוב, אם הקלישאה השנייה נכונה, אז הכל קשור להכל ולכן גם שתי הקלישאות קשורות. אבל יש גם קשר ישיר יותר: מאחר והכל קשור בכל בדימוי המציאות השוכן בקופסת הגולגולת שלנו, הרי כל קישור המתרחש במוחנו מגדיל ולו רק בטיפה, בטיפ-טיפה, באופן אינפיניטיסמלי, את הסיכוי שהקישור הזה יתממש במציאות.

והנה דוגמא מפורסמת. איך יכול תפוח להשפיע על הירח, איזה קשר יכול להיות בין השניים? אז זהו, שהתפוח שנפל בגינתו של ניוטון עזר לו להבין שכח הכבידה שגרם לנפילתו של האחד הוא אותו הכוח הקובע את מסלולו של השני. ובחלוף כשלוש מאות שנה מקרות הקישור הזה במוחו של ניוטון, היתה לאותו תפוח אחריות לדקירה הקטנה שחווה הירח כשניל ארמסטרונג וחבריו נעצו בו את דגל ארצות הברית. אם כל דמיון עשוי להשפיע על המציאות, אין להתפלא שהמציאות יכולה לעלות על דמיון.

ולמה כל ההתפלספות הזאת במוצאי יום-כיפור? מה הקשר בין הקלישאות האלה לספר המרתק "למוח של הימלר קוראים היידריך"? כי האמת ההיסטורית שבבסיסו של הספר הזה של לורן בינה עולה על כל דמיון.

ריינהרד היידריך היה מפלצת-אדם, מתכנן הפתרון הסופי, יד ימינו של הימלר מפקד ה-SS, וה"פרוטקטור" (כמה ציניות יש בתואר הזה) בפועל שהיטלר מינה לצ'כיה בשנת 1941. לא לחינם הוא זכה לכינויים "התליין מפראג", "החיה הבלונדינית", ו"האיש המסוכן ביותר ברייך השלישי". מדובר היה באדם חסר מעצורים ועכבות מוסריות. הספר מתאר את "מבצע אנתרופואיד", במסגרתו נשלחים שני צנחנים צ'כוסלובקים מלונדון למשימת התאבדות: להתנקש בחייו של היידריך.

הרוע של היידריך וחבר מרעיו, האימה שהם חוללו באירופה של אותן שנים, גודל הסבל שהם גרמו לו, ההשמדה השיטתית – תחילה באמצעים "פרימיטיביים" ואחר-כך באופן תעשייתי - כל אלו עולים על כל דמיון. אבל, למרבה הזוועה, הם עלו גם-עלו בדמיונם של היטלר, הימלר והיידריך. וכאמור, מה שעולה בדמיון עלול להפוך למציאות העולה על כל דמיון. גם האומץ של חברי החוליה שנשלחו לצ'כיה למשימה הלכאורה חסרת-סיכוי הזו עולה כמעט על כל דמיון.

המחבר, לורן בינה, השקיע שנים רבות בתחקיר מעמיק של הפרשה ההיסטורית הקשה הזו והתוצאה היא ספר מרתק. כפי שכבר נכתב בביקורות המצויינות שבאתר, סגנון הכתיבה יחודי. בינה חולק עם הקוראים את מחשבותיו והתלבטויותיו במהלך הכתיבה, ומתאר גם תחנות בחייו שלו שיש להן קשר לפרשה ולהתחקות שלו אחריה. האם סגנון הכתיבה הזה משרת את הספר? אני לא לגמרי בטוח. הסגנון מקורי, אבל לפעמים נדמה לי שבינה מבליט את עצמו יתר על המידה. כך למשל הוא כותב על העיר קושיצה בה התגורר יוזף גבצ'יק, אחד המתנקשים: "בעיר הזאת עשיתי את השירות הצבאי שלי... זו עיר הולדתה של אורליה, הבחורה היפה שאיתה חייתי חמש שנים של תשוקה יוקדת...". יש עוד מספר מקומות בספר בהם בינה משתף אותנו בקשריו הרומנטיים עם הבחורות שלו, וכולן יפהפיות. סחתיין, בינה, אנחנו שמחים בשמחתך, אבל עם כל הכבוד זה קצת מביך לקרוא את הפרטים האלה שלובים בתיאורים של פשעים נגד האנושות.

ולמרות החולשה (כך לטעמי) הזו של הטקסט, אני ממליץ מאד על הספר. היה לי קשה להניח אותו מהיד, והוא גם סתם את אחד מהחורים הרבים בהשכלה ההיסטורית שלי, כי לא הכרתי כלל את סיפור ההתנקשות הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
עשתונות

עשתונות

אופיר טושה גפלה

יש ספרים שאני יודע כמעט מייד שאוהב אותם, ואחרים שאני יודע כמעט מייד שלא. "עשתונות" של אופיר טושה-גפלה (זה נשמע כמו שם בדוי, אבל כנראה שזה לא) שייך לסוג שלישי: ספרים שרק אחרי קריאת מספר רב יחסית של עמודים אני מגבש לגביהם דיעה. בתחילתו, הספר נראה לי מבולגן (ואולי לכן כותרת המשנה שלו היא "ספר האי-סדר") ובוסרי משהו. כשקראתי פסקה שנראתה לי בלתי-ניתנת להבנה ממש הייתי על סף נטישת הספר, אבל החלטתי להמשיך בכל זאת, ובדיעבד אני שמח שכך עשיתי, כי בשורה התחתונה "עשתונות" הוא ספר מעניין ומקורי.

זהו ספר סוריאליסטי שלוקח את הקורא למציאות בדויה דמויית-חלום, א-לה מורקמי או קפקא (להבדיל), שיש בה הגיון פנימי עקבי, אבל מוזר. שלא כמו בספרי מורקמי, בהם זמן העלילה הוא ליניארי, כאן קו העלילה מתפתל קדימה ואחורה בזמן, והקוראים מוקפצים במחבת של טושה-גפלה בין העתיד, העבר וההווה, ובין סוגי זמנים נוספים, שונים ומשונים, אותם תפגשו (בעתיד?) אם תקראו את הרומן.

הדמות הראשית ברומן הוא אריק, איש צעיר בעל מעבדת-מחשבים, קר ומנוכר. מפגש מקרי-לכאורה עם אלקס – אדם יפה באופן בלתי-אפשרי – מטלטל את חייו של אריק ומעביר אותו מן "העולם החיצוני" ל"עולם הקיצוני". מה המושגים האלו אומרים? אני לא יכול לספר כדי לא לספויילר, אבל הם מעידים על הנטייה של טושה-גפלה למשחקי לשון. מדובר ברומן פוליפוני המשלב בין קולותיהם של אריק, אלקס ועוד דמויות לא מעטות, ובין קטעים קצרצרים המתארים סרטים דוקומנטריים שתוכנם מתכתב עם העלילה. חיים, מוות, ומה שביניהם; קיים, אפשרי, בדיוני, ומה שביניהם. אלו סוגיות היסוד בבסיסו של הרומן הזה.

הספר אינו חף מפגמים. ראשית, יש פה ושם משפטים בהם השפה קצת מסורבלת, פגמים קטנים אבל מעצבנים (שתי דוגמאות לכך מובאות בסוף הביקורת), כמו זיוף קטן בביצוע יצירה מוזיקלית, שמפריע ליהנות ממנה עד הסוף. דברים שעורך צריך לתפוס. שנית, כפי שכבר כתבתי, פתיחת הספר מבולבלת מדי. אחרי שסיימתי לקרוא אותו, קראתי שוב את תחילתו בשביל לנסות לאתר את הפסקה שהפריעה לי, ומצאתי את הנקודה המדוייקת בטקסט בה טושה-גפלה עושה קפיצה נחשונית לעתיד של הרומן באופן לא אלגנטי. אפשר היה למצוא דרך "להרגיע" את הקורא שהדברים יתבררו בהמשך. ולמרות הבעיות הקטנות האלו, מדובר בספר מרתק ובלתי-שגרתי, שמשך אותי לקריאה בשעות הקטנות של הלילה. אני בהחלט מתכוון להמשיך לספר נוסף של טושה-גפלה.

דוגמאות קטנוניות לניסוחים בעייתיים
--------------------------------------------

- "אריק ניחן בזיכרון מצויין, וכל אדם שנקרה בדרכו ידע למקם ביעילות."

- "הוא עקב בעניין אחר עיניו של הגבר שמולו, שכלל לא נזקק למילות הסבר – ללא שהיות מוסמרו אל הילד שהציץ מעבר לכתפו של אריק..."

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
הפיל נעלם [מהדורת 2013]

הפיל נעלם [מהדורת 2013]

הרוקי מורקמי

האם שדדתם אי-פעם מאפיה על מנת להשקיט רעב שלא מהעולם הזה? האם התקשרה אליכם אי-פעם בטלפון, בעת שהכנתם לתומכם ספגטי, אישה שלא הכרתם, ועינגה את עצמה ללא בושה בעודכם מקשיבים, ובגללה הורדתם את הספגטי מהאש מאוחר מדי והוא לא יצא al-dente? (הייתם רוצים.) האם אי-פעם פספסתם לעד מפגש עם האחת והיחידה ביקום שיכלה להתאים לכם ככפפה ליד והייתם מודעים לזה? האם דמויות תלת-מימדיות יצאו אי פעם מהטלויזיה שלכם וחדרו לעולמכם? האם גמדון אשף-ריקודים ניסה אי-פעם להשתלט על הנפש שלכם? לא. ברור שלא. Not in a million years. אז אם אתם רוצים לחוות בכל זאת משהו מכל אלו, אתם מוזמנים לקרוא את "הפיל נעלם" של מורקמי, אסופה מענגת של שבעה-עשר סיפורים קצרים שנכתבו בין השנים 1983-1990, כולם כתובים בגוף ראשון.

הכתיבה של מורקמי מתאפיינת בתמהיל יחודי של ריאליזם וסוריאליזם. טקסט טיפוסי שלו נפתח באופן ריאליסטי, ואחר כך מופיעים להם האלמנטים הפנטסטיים, לעתים בצעדים קטנטנטנים, עד שבסופו של דבר ה"מציאות" של הטקסט מותכת אל תוך עולם סוריאליסטי מרתק ומרהיב במוזרותו.

רבים אוהבים את הכתיבה של מורקמי ואני בכללם. כשסיימתי את "קפקא על החוף" או את "קורות הציפור המיכנית" הרגשתי כאסטרונאוט שחוזר לכדור-הארץ לאחר חווייה מטלטלת בעולמות רחוקים הכפופים לחוקי-טבע שונים, מעין תחושה של "וואו, זה היה מדהים, אבל מה לעזאזל זה היה?!".

יש גם כאלה שקשה להם להתחבר לכתיבה של מורקמי, אולי בגלל שהיא דורשת מהקורא להתמסר למציאות הפנטסטית והקשה-לעתים שהוא יוצר ולצלול לעומקה. לאלה, יתכן שיהיה קל יותר להתחבר לסיפורים הקצרים שלו: חלק מהסיפורים ריאליסטיים לגמרי, וגם הסיפורים הסוריאליסטיים "קלים יותר לעיכול" לדעתי מהרומנים הארוכים שלו.

הרמה של הסיפורים אינה אחידה, יש בינהם מצויינים ויש שפחות. אבל בכולם ניכרת היכולת של מורקמי לרקום, בשפה פשוטה ובמשפטים קצרים, פיסת מציאות (או פיסת אי-מציאות) מרתקת וקוהרנטית, כמו קריקטוריסט רב-אמן שמצליח לתפוס במספר קווי עפרון מהירים את מהותו של קלסתר. ואם נראה לכם שזה קל, תנסו לכתוב סיפור קצר בעצמכם.

תודה לקורא כמעט הכל ולחני שהביקורות המצויינות שלהם הפנו את תשומת-לבי לספר הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם

ביקורות נוספות על "אדום החזה"

אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

יותר מארבעים ביקורות נכתבו על הספר הזה, כך שלא נראה לי שאוכל לחדש הרבה. במקום ביקורת מובנית, אעלה כמה תהיות או הערות שעלו בדעתי במהלך הקריאה.

1. למה כל בלש מוכשר חייב להיות אלכוהוליסט? ממתי חשיבה קוגנטיבית ויצירתיות הולכים יד ביד עם צריכת אלכוהול (והמהדרין גם קוקאין) מוגברת? גם בריחה מהמציאות ומראות הזוועה זה לא תירוץ.
2. למה תמיד הדמות הנשית תהיה סייד קיק פאסיבית ונגררת? למה אין דמות בלשית מבריקה (חוץ מבספריה של אגאטה קריסטי)?
3. למה הבלש הארי הולה הצטייר בעיני כשלומפר ומפגר חברתית, כי מסתבר שהוא אמור להיות גבוה, מסוקס ושרמנטי. איפה טעיתי?
4. למה כל השמות של גיבורי הספר נשמעו במוחי כמו שמות של נבחרת כדורגל? גודסן מוסר לפאוקה שמעביר מסירת רוחב לילטן, שפורץ את ההגנה והולה שם את הכדור ברשת. אולסון חוגג ביציע. יותר מדי שעות כדורגל? הרי נבחרת נורבגיה לא העפילה ליורו?
5. למה בהוצאת בבל החליטו להתחיל את הטרילוגיה מהספר השלישי?
6. למה כל כך חם עכשיו בארץ ואני לא קופצת לנורבגיה להתקרר קצת?

מבחינתי הספר בהחלט נופל לקטגוריה של מותחנים טובים. למה טובים? כי יש להם ערך מוסף. כי למדתי מהם משהו. אם אני משווה את הידע שלי לגבי נורבגיה לפני קריאת הספר ואחריו ואני יכולה להגיד שהשכלתי אפילו מעט – דיינו.

מבחינת העלילה: בניגוד לדעת הרוב, אהבתי מאוד את ריבוי הדמויות ולא התקשיתי לזכור מיהו מי וגם השמות היו קליטים להפליא. אהבתי מאוד את הקפיצות בין התקופות השונות. אהבתי שלא הצלחתי להגיע לפתרון, אלא לקראת סוף הספר ואהבתי את העובדה שלא כל הקצוות נסגרו והשאירו לי טעם של עוד.

אין ברירה, צריך לקנות את ה"נמסיס".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

***


יו, נסבו! כמה שאתה נורווגי!


כשהסקנדינבים ישתלטו על העולם, תזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה. סקנדינביה שולטתתתתתת!!!111
סטיג לארסון, ידידנו בעל השם המוזר כתב טרילוגיה מנצחת ומת, לפני שהספיק לקצור את פירות הצלחתו. יו נסבו (שם מוצלח למותג של קפה קר), שכנו מנורווגיה כתב, מסתבר, באופן די מקביל ללארסון, סדרת ספרים משלו, לא רעים בכלל אם לשפוט ע"פ הספר הנוכחי שהוא הראשון או השלישי בסדרה (אבל לא מרגיש כזה). הייתי מייעץ לו לשכור מאבטח, או משהו. רק שלא תקרה לו תאונה קטנה.
טוב, ניגש לעניין. "אדום החזה" הוא ספר טוב בעיניי. יש בו משהו כובש ישר מההתחלה, בלי זיוני המוח והחפירות שלארסון בוסס בהם בכל הספרים שלו. עם זאת, גם כאן העלילה מתפזרת לעתים לכל מיני כיוונים, והעובדה שהכול קורה לאנשים עם שמות נורווגיים ושיש גם קצת כניסה להיסטוריה של נורווגיה במלחמת העולם השנייה, דורשת מהקורא מאמץ נוסף של בקיאות, או לפחות זיכרון טוב לפרטים. במקביל, הספר מצליח להיות מעניין ועמוס במידע היסטורי ופוליטי בלי להיגרר לטרחנות כמעט בכלל (לארסון - לתשומת לבך). הגיבור שלו הוא אנטי גיבור מובהק, אלכוהוליסט בגמילה, צלף רע, עושה טעויות, לא מבריק במיוחד - כל מה שצריך כדי לאהוב דמות בספר. למרות זאת, אני חייב להודות שכמעט לא הצלחתי להתחבר אליו עד לשליש האחרון של הספר.
סיפור המתח הבלשי הבסיסי לא רע, אבל צריך לומר שהגלישות התכופות שלו לתקופת מלחמת העולם קצת מתסכלות בהתחלה כי הקורא לא מבין מה זה מוסיף לו, ולמה לכתוב כל כך הרבה על משהו די ברור. אחר כך העניינים מתבררים, אבל אני חייב להגיד, בזהירות, שלא נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. גם באמצע הספר יש חור א ד י ר בעלילה, שאפשר לדלג עליו בקלות מבלי לשים לב, אבל אם עוצרים וחושבים רגע, זה ממש מגוחך.
[-- לא רוצה לכתוב ספויילרים כך שאם מישהו רוצה לשמוע מה זה, שיכתוב לי מייל, ובתשלום סמלי של 1250 קרונות אני מספר לו --]

הספר יצא בהוצאת בבל, מה שדי מפתיע (יותר מהסוף של הספר, נגיד) כי מותחן בלשי מהסוג של "אדום החזה" לא מתיישב לגמרי על האוריינטציה של ההוצאה. נראה לי שאחרי ההיסטריה סביב "הנערה שהטילה ביצי זהב", הם היו די מבסוטים מעצמם שהצליחו להניח יד על הזכויות לעוד סופר סקנדינבי מוכשר.
השער מוצלח ומזמין מאוד לקרוא, אבל משהו דפוק מאוד בדפוס ובעימוד הפסקאות. מדי פעם יש שם שורה שמילה אחת נמרחת לכל האורך שלה וזה מפריע לרציפות הקריאה. עוד דבר, הוא שלא היתה הפרדה מספיק מובהקת בין פסקאות, בעיקר כאלה שקופצות מסיטואציה אחת לשנייה, כך שקשה מאוד להבין שעברת מקום ועכשיו זה לא המשך של השיחה שהיתה עד עכשיו.

לסיכום - שמונה. נחמד מאוד לז'אנר, ואני אשמח לקרוא עוד ספרים שלו.


***

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

עוד ספר שהגעתי אליו דרך המלצות בסימניה.
בגדול אני מקפידה לא לקרוא יותר מידי ספרים בז'אנר הזה כי אני חושבת שהם בסוף ייראו לי כולם אותו דבר.
אני בוחרת בקפידה את הספרי מתח שאני קוראת ומקווה לקרוא רק את הטובים ביותר.

"אדום החזה" אולי לא הטוב ביותר אבל בהחלט טוב.
כבר מההתחלה אתה מבין שהוא מורכב – כמות הדמויות, הקפיצה בזמנים, הסיפורים הבודדים שנפרשים בפנינו כמו חלקים של פאזל ענק...

ההשוואה לטרילוגיית מילניום מתבקשת גם בגלל הסקנדינביות וגם בגלל ז'אנר המתח הטרילוגי ואני חייבת לציין שהרבה מהמגרעות שמצאתי אצל סטיג לרסון כאן היו פחות בולטות.
אני יודעת שלא מדברים סרה על המתים אבל סטיג לרסון קצת חפר לנו... יש בספרים שלו עודף אינפורמציה על הרבה נושאים: החל מאיך מכינים כריך ועד לתולדות הפוליטיקה השוודית.
יו נסבו יותר ענייני למטרת העלילה... מה שלא משרת אותה פחות יבוא לידי ביטוי בספר.
יחד עם זאת לא נפלתי מהפתרון של התעלומה. מצאתי אותו טיפשי משהו. אז אפשר להגיד שיותר נהניתי מהדרך מאשר מההגעה ליעד אבל עדין נהניתי
עוד דבר – אני מודה שזה הספר הראשון שנשארתי לקרוא עד 2 בלילה ולכן אולי פיספסתי משהו אבל עד כמה שאני שמתי לב הארי הבלש הגיבור לא גילה עד סוף הספר את כל הסודות.
אני רגילה שספרים מהסוג הזה נסגרים לחלוטין ע"י הגיבור וכאן נותר משהו (שוב, אם אני לא טועה) שרק הקוראים יודעים והגיבור לא.

הספר נראה על פניו כספר ארוך אבל הוא עמוס בעמודים ריקים בגלל קפיצות של פרקים כל 2-3 עמודים בערך ולכן הוא בהחלט רץ

אם הבנתי נכון זה הספר השלישי בטרילוגייה אבל הראשון שמפורסם בארץ. לא ברור למה התחילו מהשלישי אבל זה באמת לא כזה משנה.
האם אני אקרא עוד ממנו? יש מצב. נחכה לראות מה יגידו לי בסימניה... :-)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

מה אני יודעת על נורווגיה? האחות הפחות מעוצבת של שוודיה ודנמרק, דייגים, פיורדים, קר מאד, ומחתרת שבימי מלחמת העולם השניה עזרה להעביר יהודים לשוודיה הנייטרלית.

מה שמחדש לי הספר הזה: כמו בשוודיה גם כאן היה גרעין קשה של אוהדי היטלר והגרמנים, כאלה שהשתכנעו שלעזור לגרמנים משמעו "אהבת המולדת". ברור שהאנשים האלה - שהאמינו בתום לב שהם מצילים את מולדתם מאיומי הבולשביקים, היו בהלם והרגישו נבגדים כאשר עם תום המלחמה נשפטו על "בגידה" ונאסרו. זה הרקע ההיסטורי לעלילת הספר.

כמו כל אלה שרגילים לספרי מתח אמריקאיים, בהם הסופר חותר אל מטרתו בנחישות ובמהירות של לאנס ארמסטרונג, התבלבלתי קצת כשהבנתי שיו נסבו לא פותר את התעלומה ביומיים, בחודשיים או אפילו בשנה. ובמהלך אי פיתרון התעלומה הוא מכיר לנו דמויות, נופים, ארועים שלא כולם מתחברים ישירות לעלילה, ואף משאיר פשע מזעזע בלתי פתור (כלומר, אנחנו יודעים מי הפושע, אבל הוא לא בא על עונשו).

בקיצור (קיצור כבר לא יהיה פה) זה ספר מתח מזן אחר ומשובח שמאפשר לך להבין ולדעת המון דברים חדשים בדרך לפיתרון החלקי של התעלומה. זה, מסתבר, הספר השלישי בסידרת הבלש הזה, ואשתדל לקרוא את מה שיתרגמו מספריו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•yaelhar
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

״הופה הולה הולה הולה, הופה הולה הולה הולה״, שרו באירוויזיון בשנות השמונים צמד הבטלנים מישראל.
אילו רק יו נסבו היה הוגה כבר אז את המפקח הארי הולה, ייתכן שמטחים של ״דוז פואה״ היו נורים לעבר ישראל ע״י אוסלו ותאומותיה הסיאמיות שטוקהולם, הלסינקי וקופנהגן, כאות תודה על שיר ההלל הישראלי לשוטר הנורווגי. הופה, הארי הולה.
אבל, המטחים היחידים שנורו על ישראל מכיוון נורווגיה היו יריות מהרובים שניתנו לפלשתינאים בהסכמי אוסלו, מספר שנים מאוחר יותר.
נורווגיה ומדינות סקנדינביה היו לצנינים בעיניי מאז, אך בשונה מעמדתן האנטי ישראלית והפרו פלשתינאית, אני לא הטלתי עליהן חרם ספרותי, צרכני או אחר. ביתי הקט הוא סניף משנה של איקאה השוודית ובשנה האחרונה ספרות המתח הנורווגית קנתה לה מקום מכובד על מדף הספרים שלי. מתוצרת איקאה, כמובן.
הכלה ממומבאי, תא 21 וצייד הראשים הם ספרי מתח מצויינים ומוצלחים בהרבה מספרי מתח ישראליים, אמריקאיים ובריטיים שקראתי במקביל. אבל כל הזמן שמעתי: עזבי אותם, את חייבת לקרוא את הארי הולה. הספרים האחרים הם רק המתאבן לקראת הדבר האמיתי: סדרת הארי הולה של יו נסבו.
אז קראתי את ״אדום החזה״.
איך אני אמורה להודות עכשיו שלא נפלתי. שעד לאמצע הספר הקריאה התנהלה בעצלתיים עם הרהורי נטישה, ורק שם התחלתי לחוש במתח מסוים שגרם לי להמשיך. שהארי הולה לא הרשים אותי באופן יוצא דופן ולא עורר אצלי רגשות מיוחדים. שלא הצלחתי להשתכנע בגאונות המיוחסת לו, בכישורי הבילוש הנערצים שלו.
אני חושבת שזו הייתה בעיקר בעיה טכנית. נורווגית קשה שפה.
את הקטלוג של איקאה עם השמות השוודים המוזרים אני יכולה לדקלם גם מתוך שינה, אבל השמות הנורווגים בספר היו לי די קשים ובלתי זכירים.
וכמה שמות יש בספר! דמויות, רחובות, ערים, שכונות, אתרים, מסעדות.
טרוסטרוד, פורוסט, לורנסקוג, קאריהאוגן, סטורסקן, ברנדהאוג, מייריק, ביארנה, יונגסטורגה, טורגטה, קווינסט, גרגרסן. וזה רק בעשרת העמודים הראשונים.
עכשיו לך תזכור בעמוד 486 את גודברנד מעמוד 57. אני לא טוענת שצריך לגייר את השמות. אני לא יודעת מה לטעון מבלי לפגוע בחופש הספרותי של הסופר.
הספר מעניין, מחכים וניכרת בו השקעה ורצינות מצד הסופר. צלחתי אותו והצלחתי לזכור את השמות של רוב הדמויות ולקשר ביניהן לבין ההתרחשויות וזה לא קל, כי יש הפרש של 50 שנה בין זרעי הפשע לנביטתו, משום שהספר עוסק בשתי תקופות זמן: שלהי מלחה״ע השנייה, וההווה - שנכון לעת כתיבתו היה סוף המילניום.
מבחינה טכנית, ספר עמוס וגדוש כמו זה יהיה קל יותר להכלה באופן ויזואלי, כלומר סדרת טלוויזיה או סרט קולנוע.
ואחרי כל זה, אני חושבת שבכל זאת אמשיך גם לפרק השני של הארי הולה. הופה הולה!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

כשקניתי את הספר חשבתי שזה עוד מותחן סקנדינבי טיפוסי, מאלה שנהיו כל כך פופולריים לאחרונה. נורבגיה, שבדיה, דנמרק, כולן אותו דבר בשבילי – שמות בלתי קריאים, הרבה שלג או חמסין של עשרים מעלות. האמת שקראתי אותו רק כדי לשים וי ולראות שלא הפסדתי שום דבר בכך שהתחלתי לקרוא את עלילותיו של הארי הולה דווקא מ"כוכב השטן". בקיצור, לא ציפיתי ליותר מדי, במקסימום עלילה שהיא כמו ספה מאיקאה - חלקים מדוייקים שאפשר להרכיב לבד לפי הוראות יצרן מפורטות, שתשמש אותי היטב אבל לעולם לא תהיה יצירת מופת יחידה במינה.

אז אני מתוודה קבל עם ועדה, או לפחות בפני חברי הסימנייה שקוראים את הביקורות שלי. טעיתי. "אדום חזה" אינו מותחן טיפוסי, בדיוק כפי שנורבגיה אינה שבדיה, וודאי שלא בזמן מלחמת העולם השניה. אירופה של היום נראית לנו מאוחדת, ללא גבולות, אחידת מטבע, כאילו נכחדו הלאומים השונים המרכיבים אותה. אבל השמיכה של האיחוד האירופי דקה מדי וקצרה מדי. לעיתים מציצות כפות רגליים עם תלתלים בלונדיניים, או ראשים מגולחים עם כתובות קעקע מתחדשות. מתחת לפני השטח רוחשים רגשות שלא נעלמו מן העולם.

מלחמה גורמת לאנשים לנהוג שלא כהרגלם, או שמא דווקא מצבי דחק הם אלו שגורמים לנו להסיר את המסיכות ולנהוג לפי אינסטינקטים קדומים ולא לפי חוקים שהולבשו עלינו. ומצד שני, גם במלחמה, ואולי דווקא במלחמה, רגשות אהבה מפעילים אנשים יותר מפצצות מרגמה. בעצם, הרגשות כולם מועצמים, גם רגשות שנאה וקנאה ובגידה. נסבו מיטיב לתאר זאת ב"אדום חזה". הוא מראה שמה שקרה "שם" ממשיך לשכון בנפשם של הגיבורים, לעיתים ממשי יותר מהמציאות העכשווית. הוא מאיר את נפש האדם כפי שהיא, כאילו בפנס אובייקטיבי, ללא שיפוט. לאחדים אלומת האור מחמיאה, לאחרים האור החזק מציף מראות שמוטב להם להישאר בחשיכה.

המנצחים הם אלה שצובעים את ההיסטוריה בצבעיהם. במלחמת העולם השנייה, למזלנו הרב, היטלר הפסיד בסופו של דבר. מה היה קורה אילו ניצח? מה היה קורה אילו האלטרנטיבה הרוסית של סטלין הייתה כובשת את העולם? כפי שנסבו כתב בפי אחד מגיבוריו – מי שמאחר להחליט לא טועה. משפט מבריק. נסבו מתאר את האופורטוניסטים שהעדיפו לשבת על הגדר ולראות מי ינצח. אלו שמיהרו לעמוד לצידם של הנאצים הוקעו כבוגדים לאחר המלחמה והושמו בכלא. האמנם הם בגדו במולדתם יותר ממי שלא עשה דבר?

הספר כתוב בפרקים קצרים, חוזר אחורה וקדימה בזמן. מי שמחפש ספר מתח עם הרבה אקשן צריך הרבה סבלנות כדי להגיע לחלק המותח, אבל אז לא יתאכזב – התפניות בעלילה רודפות זו את זו והתעלומה מתבהרת רק לקראת סוף הספר. מי שמחפש יותר מאשר תעלומה יקבל ספר מעולה שמהדהד בראש גם אחרי שהתעלומה נפתרת. אין ספק שאקרא גם את "נמסיס".

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

אחרי קריאת כמעט כל הסידרה, סוף סוף הגעתי לספר הראשון (כפיים!!!)
טוב נו, זה היה צפוי שאני אגיע אליו בסוף. השכנים החזירו, כנראה הם התאוששו מהפצצת סירחון שהטמנתי לשכנה שלנו בילקוט (אני חייבת להפסיק להשתמש במילה הזאת).
חבל.

כל ההקדמה הזאת לא ממש מעניינת, אבל אני חייבת לשתף שכשהייתי בחופשה אז אכלתי סושי בבית מלון והרגשתי כאילו אני אוכלת סופר!! ואכלתי שש כאלה!
סושי זה טעים. אם נסבו יגיע אי פעם לארץ, אל תתפלאו אם אני אתנפל עליו בסכין ומזלג. אם תרצו אפילו בחד"פ.

בחזרה לנושא
האמת, שמזמן לא היה לי רצף כזה של קריאה כמעט רק של ספרים טובים. ואני חייבת (חייבת מלשון חייב חובה חייבות חיוביות חביביות) להודות שזה הרבה בזכות סימניה. לפני שאני רוכשת ספר או משאילה מהספריה (כן בטח, בטעות כיבסתי את הכרטיס שלהם) או בכלל מציצה, אני בודקת את הביקורות ומשתדלת להימנע מספויילרים (או אם תרצו להיות עבריים, קלקלנים. בזכות מילים אני לא אשכח את המילה הזאת!). ככה קל לוודאות שהספר שאני הולכת לקרוא יהיה טוב. נכון שזה מונע ממני לקטול ספרים ומזמן לא היתה לי קטילה וחבל כי זה כיף, אבל לפחות אני לא צריכה לבזבז את הזמן שלי בלקרוא על ילדה שקמה יום אחד בבוקר וגילתה שיש לה כוח על ושהיא יכולה לירות מהידיים גרעיני תירס ולהפוך אותם לפופקורן.
מזל.

(הספר אריאל, הספר!! את לא באמת רוצה לשעמם אותם בדיבורים על פופקורן. או שאולי כן? ואם בא לי? תצאי מהסוגריים! יש לי פיצול אישיות??)

כן, הספר. לעומת שאר הספרים בסידרה (יש רק שניים אני סתם מתלהבת מהמילה סידרה היא ארוכה כזאתי) מדובר בספר יותר מורכב (אם זה בכלל אפשרי) שנע בעלילה בין עבר (מלחמת העולם השנייה מצד נרווגיה) להווה (כנאמר הארי הולה הדיכאון) שני הסיפורים נפגשים בסופו של דבר.
מכיוון שהעלילה עוסקת גם במלחמת העולם השנייה מצד נרווגיה, היא מוסיפה נופך חדש לספר ומוסיפה לנו גם קצת ידע. בנוסף, היא די דורשת מאיתנו ידע כללי בסיסי ביותר בנושא.
חבל שאין לי שום דבר כזה.

למרות שאין לי ידע כללי, עכשיו בזכות הספר אני יודעת יותר. העלילה המקבילה הפכה את הספר למקסים יותר, הרבה יותר מסתם מותחן; מדובר בסיפור צבעוני, מלהיב, מעניין ומרגש לעיתים. למרות שהספר מורכב יותר משאר הספרים אפשרי לעקוב אחריו. הסושי מתנסח בבהירות ובחדות, נסבו לא חופר לנו יותר מידי וטווה עלילה נהדרת ומרתקת כתמיד. דבר שני- ספר מורכב יותר יהיו בו יותר פגמים. למרות שהסוף לא הפיל אותי ובאמת היו חורים רבים מידי בעלילה, הספר הוא בהחלט מדהים, אם כי לדעתי נמסיס היה טוב מעט יותר.
אז למרות שהעלילה מתרחשת במקומות כמו בישלט, (זה נשמע כמו פח אשפה) אופסל (זה מזכיר לי תחנה מרכזית) וטלנדסוואין וירנסלקוואין (לעזאזל) הוא בהחלט שווה קריאה. אחרי הכל מדובר בסידרת המותחנים הכי טובה שקראתי (לא שקראתי כל כך הרבה).



כמה הערות לגבי העריכה:
העריכה של הספר מאוד כושלת. יש מקומות בהם אותיות נמרחות ואין הפרדה בין הפיסקאות כך שזה מאוד מבלבל כשעוברים זמן/ מקום/ לנקודה אחרת. היה אפשר להשקיע יותר בספר כזה מוצלח.

נ.ב – מישהו יודע מתי יוצא הספר הבא?

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אריאל
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

איזה יופי, יופי של ספר. הרבה פעמים חברים פה מתארים איך נשארו עד 2:00 לפנות בוקר כדי לסיים ספר, ובעצם בכך מביעים עד כמה הספר היה מרתק. אז אני נשארתי אמש עם אדום החזה עד שתיים לפנות בוקר, אבל מכיוון שאני צריך להקיץ ב 4:40 לפנות בוקר כדי לצאת לעבודה, לדעתי זה אומר יותר....
הספר כתוב בצורה מרתקת, הארי הולה הוא דמות משכנעת ולגמרי אמינה, אנושית מעוררת הזדהות ואמפטיה.
לפעמים מתקיימים פה באתר דיונים לגבי ספרי מתח, והאם זה שידעתי מי האיש הרע מאמצע הספר או עוד קודם, אומר משהו על טיב הסופר והספר. הגעתי בסוף הספר לתובנה: לדעתי יש אפשרות שהסופרים האלה רוצים שנפצח את התעלומה בכוחות עצמנו, ובכך ללטף לנו את האגו "שיאו איזה קוראים אינטליגנטים אנחנו". מה שנסבו בחן רב עשה, גרם לי (לדעתי במוכוון) לדעת בשלב מאוד מוקדם מיהו האיש הרע (מי קנה את המרקלין, ואת מי הוא רוצה לחסל) אבל הפתיע אותי לגמרי בפתלתלות של איך הוא עשה זאת. בכך נסבו מצד אחד נותן לקורא הרגשה של "גשש בלש בפעולה" ולא גוזל מעצמו את העונג של להפתיע את הקורא בסוף כיאה לספר מתח.
משהו שהפריע לי בבעיות האלכוהול של הולה. הוא שותה בירה. כמה אלכוהוליסט אפשר להיות מבירה (ואומר לכם את זה חובב בירה מושבע, שותה ואפילו לפעמים מבשל בירה). סתם תרגיל במתמטיקה: חצי בקבוק ויסקי, או ודקה שווה לבערך 4 ליטר בירה, לא קל לשתות 4 ליטר בירה (פיזית.... הסיפור עם הפיפי אתם יודעים), אם כבר אלכוהוליסט, הוא צריך לשתות משקאות של 40% אלכוהול לא 5% (זאת בהנחה שיאיר לפיד לא הגיעה לנורבגיה).
אז עד כמה אלכוהוליסט יכול להיות שתיין בירה? (אם כי פגשתי כמה אוסטרלים שהוכיחו לי שלשתות ארגז של שלושים פחיות בלילה מסביב למדורה זה אפשרי).
הספר ממש טוב, נהנתי, תודה על ההמלצות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
אדום החזה

אדום החזה

יו נסבו

איזה כיף לקרוא ספר מתח שמתייחס לקורא באופן אינטלגנטי, שמתאמץ עבורו ושוזר בכתיבה הרבה דרכים מופלאות לספר סיפור שלא בדרך הבנאלית והשחוקה, ועוד איזה סיפור! זוית מרתקת ופחות ידועה של מתנדבים נורווגיים לאס אס, ביקורת סמויה על הנורווגים עצמם שמקדשים את ההתננגדות שכמעט ולא היתה לנאצים, אהבה והתבגרות של דמויות שבכלל לא ברור מאליו שנתעניין בהם, וכל זה בגבולות ג'אנר הבלש הישן והטוב.
חבל שנגמר וחבל שיש כל כך מעט ספרים כאלה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מיליו