סיפורה של קהילה אדוקה ומסוגרת 'על ההר' ליד ירושלים, מעבר לקו הירוק שבתיה הוקמו בבסיס צבאי נטוש (ארמיבייס-במקור). נפתח ומסתיים בחתונה רבת משתתפים, הילולה רבתי.
קהילה בה ה'רֶעבּ' ישרואל ויסגלאס הוא הכל יכול, הפוסק לשבט או לחסד.
המנהגים המאפיינים קהילות חרדיות אדוקות מאז ומעולם.
שידוך נערה בת חמש עשרה, חגים, תפילה וכמובן הקפדה יתרה על כשרות. שמלת הכלה נלבשת שוב ושוב על ידי כלות רבות.
כללים מחמירים וקודים שלעולם החילוני נראים חסרי היגיון כמו האיסור לקנות בד פשתן ממוכר ערבי.
ספירת עשרים ושבעה צעדים לחדר וגזיזת הציפורניים נעשית בדילוג על אצבע וחזרה-זרת, אמה, אגודל, קמיצה ואצבע מורה.
נסוב סביב כמה דמויות עיקריות-רפואל גרינפאל, רעייתו ראחל ובתם דבורה ה'טום בוי'. הרֶעבּ והרֶעבֱּעצֶן. רובן, בנו של הרב. הדודה שולאמיס.
ויש בקהילה תועים שהתגלגלו אליה בדרך לא דרך כמו תרזה והתייר שון השקוע בסמים, מצא עצמו על ההר ושמו הוסב לשמשון. ליטל בֶּר.
יצרים ותאווה, קנאה, אהבה וחטא. בת סוררת נענשת בגזיזת שערה.
שנור חסר בושה של כספים ודיווח על תלמידים שאינם קיימים כדי לקבל קיצבאות.
אלא שאין התפתחות של ממש ופואנטה. הכל נסוב סביב אותן דמויות ומנהגים, חטא ועונש, שמחה וצער. חטא יכול להיות קריאת ספר חילוני כמו 'נשים קטנות' או 'עשרים אלף מיל מתחת למים' שדבורה קוראת בשקיקה.
מצאתי את הכתיבה מכבידה לעתים, אולי מנאמנות ל'היבריש' המדובר בקהילות כאלה.
ביטויים רבים באנגלית הכתובים בעברית מנוקדת.
אֶבָּב (מעל), פְרִילוֹאוֹדֶרס, 'גוֹדָאם קארוֹבּ טרי' (עץ החרוב הארור) והתגובה הנוזפת "היי, לֶנְגוִוידְג'!". טיפה בים ויותר מדי.
הסיומת ס' במקום ת' כמו 'זריזוּס'.
נוט אמייזינג, קיצורו של דבר.

לא יודעת מה עובר עלי. אני בתקופה שבה ספר אחר ספר שאני קוראת מעייף אותי. הנה ספר נוסף שהתחשק לי להפסיק לקרוא כבר אחרי 50 עמודים ובכל זאת המשכתי עד הסוף כי אנשים שאני מעריכה מאוד את דעתם אהבו אותו והרגשתי שאני חייבת לתת לו צ'אנס אמיתי. אבל לצערי לא התחברתי. למה? אני מנסה לענות לעצמי על השאלה הזו בזמן שאני כותבת את הביקורת.

הסיפור הוא על קהילה חרדית סגורה בירושלים שמורכבת מכל מיני תמהונים למיניהם ומייחד אותה שימוש תדיר ויומיומי במריחואנה, נאמנות עיוורת ל"רבי" בעל מוסר כפול וחלקלק, קיצוניות דתית וניתוק מוחלט מהעולם החיצוני. (הבנתי ששפרה קורנפלד ספרה בראיונות שהספר מבוסס על זכרונות מילדותה בקהילה דומה בירושלים)

קודם כל, מקריאת שאר הביקורות הופתעתי לגלות שהרוב מתייחסים אליו כאל ספר שחושף איזו אמת אפלה שהחרדים מסתירים. אני לעומת זאת מרגישה שאחת הבעיות של הספר היא שהוא עוסק בכת שולית ואיזוטרית ואי אפשר ללמוד ממנו כלום על הציבור החרדי. אני מתארת לעצמי שקורפנלד כתבה את הסיפור מדם ליבה, ואולי אפילו יש כמה קבוצות כאלה בירושלים, אבל כל מי שפגש חרדי או שניים בחייו יודע שחייהם של מרבית החרדים בישראל לא דומים למתואר בספר הזה. תגידו עליהם מה שתגידו, חבורת מסוממים - הם לא. ה'רבי' הפיקטיבי בסיפור, ישראל וייסגלאס, כל כך קיצוני בשליליות שבו ובדחייה שהוא מעורר, שמאוד קשה לי לבוא ולהגיד עכשיו "קראתי ספר על חרדים, לא ייאמן מה שהולך אצלם". זה לא רציני. זה כמו שמישהו יכתוב סיפור על קבוצת הורים לילדי בית ספר בשכונה בפתח תקווה שהקטע שלהם זה עישון גראס בצוותא וחילופי זוגות... ונניח זר יקרא את זה ויגידו לו שזה מבוסס על סיפור אמיתי, האם הוא יוכל לצאת ממנו עם מסקנה על אופיה של התרבות הישראלית-חילונית או על דפוסי החיים של הורים בפתח תקווה? לא. במקרה הטוב, הוא יוכל ללמוד שבמקום מסוים בזמן מסוים התפתחה תופעה ייחודית ומוזרה. במקרה הרע, יסתבר שגם זה לא מדויק.

זה כשלעצמו עדיין לא מסביר למה לא אהבתי את הספר. העובדה שמדובר בסיפור חריג ולא מייצג לא אומרת שהספר לא ראוי. להיפך. עצם קיומה של קהילה כזו בהחלט מעניין מאוד, וסיפור אהבה על הרקע הזה יכול היה להיות מרתק, אלא שבעיני הוא לא. אני חוששת שהסיבה לכך היא הנימה הצינית שמלווה כמעט כל רגע בסיפור, בייחוד בחציו הראשון. ההקצנה של הדמויות לצד ההגחכה של הסיטואציות נותנת הרגשה של פארודיה. כך אתה נשאר בעצם קירח מכאן ומכאן. מצד אחד, פארודיה על קהילה כל כך ייחודית ויוצאת דופן היא כמעט חסרת ערך. מצד שני, כתיבה צינית מלגלגת יוצרת ריחוק, וריחוק מוביל לחוסר איכפתיות שבסופו של דבר גורם לשעמום. לפחות אצלי.

בצד הזכות, אני יכולה להגיד שהספר מזכיר קצת ספרים של יצחק בשביס זינגר על קהילות יהודיות סגורות באירופה במאה ה19. אהבתי את המבנה שלו, את זה שהוא מתחיל ומסתיים בחתונה, ואת הטוויסט החכם בסיום. בכלל, חציו השני של הספר טוב מחציו הראשון. קורנפלד כותבת לא רע, והספר מתובל בלשון מעורבבת של עברית-יידיש-אנגלית שנשמעת אותנטית למדי ומשעשעת. כל ת' הופכת לס', ונדמה לך שיושב לך במוח איזה קשיש פולני-אמריקאי עם מבטא כבד שמקריא לך את הספר, אם כי בשלב מסוים גם ה'שטיק' הזה התחיל לעייף אותי. מאמעש.

לסיכום, אני לא חושבת שהספר גרוע, ולקורנפלד יש כישרון, אבל באופו אישי לא הצלחתי להינות. אולי הבעיה היא אצלי, אבל רוב הזמן ליוותה אותי הרגשה מטרידה שהספר הזה הוא סוג של בזבוז זמן. אולי לא בזבוז זמן כמו צפייה בפרק של "האח הגדול", אבל תמהונים תמיד היו ותמיד יהיו בכל מקום ובכל חברה. השאלה האם יש ערך מוסף כלשהו בלקרוא עליהם?

ספר נהדר ! - לקח לי זמן להיכנס ולהבין את המרקם בין הדמויות, כמעט ויתרתי לעצמי אך לאחר העמודים הראשונים הקריאה היתה קולחת- סיימתי אותו תוך יומיים!
יש בו חיבור מעניין בין הדמויות והקשרים ביניהן, עם סוף מפתיע - לא מגלה !
מומלץ !

אתחיל בווידוי. איני חרדי, גם לא דתי .
אני אוהב ומזדהה עם היהדות.
לכן , כשנקלעתי לספר הזה , נזרקתי לתערובת של רגשות, כעסים בושה ואכזבה.
בעיקר על המחברת.
הסיפור הוא על חיי החרדים.
שליח מטעם עצמו , גובה כספים שמשלשל את מרביתם לכיסו, "מגוייס" לארץ ישרואל להקים מרכז, התנחלות, בכפר ערבי נטוש, הצופה על ירושלים.
אל המקום מתאספים אנשים שונים ומגוונים.
החיים הם בקהילה, כאשר הגבולות פרוצים.
- מותר לעשן סמים (לא בשבת), כדי להגדיל "שימחה".
- מובן כי יש צורך גם בדילר מקומי.
-מותר ורצוי לרמות את המדינה לגבי מספר התלמידים בישיבה.
-מותר לפלוש לכל מקום ולהתרחב.
-אם נערה גדלה והתפתחה מוקדם מדי, מותר לרופא למשש אותה כדי לקבוע את גודל שדיה.
- אם אישה תומכת בבן של שכנה לא מתפקדת, כמעשה הומני, עליה מיד לטלפן לכל השכנים כדי להציג את מיסכנותו והזנחתו ולהרוויח נקודות "חסד" אצלם.
- בישוב היתה "ועדת קבלה" לנערות/נשים זרות שהגיעו במגמה להתקבל אליו. ממש כמו הקיבוצניקים והמיתנדבות. רק כאן זה נעשה בצינעה כיאה לחברה חרדית.
בקיצור אלו פרפראות קטנות, בכל מסכת כתיבה שאנטישמי מתוחכם היה מתברך בה אם היה כותב כך.
אני בטוח כי הכותבת לא התכוונה לכך ובסך הכל ניסתה להעביר כעס פרטי וחוויה שלה כלפי קהילה שגדלה בה.
השילוב של אידיש ואנגלית בכתיבה , מענין ומצביע על ידע אמיתי באורחות החיים בקהילה חרדית כזאת.
עד כאן היה צריך לסגור את הספר, לתת ציון גרוע ולאמר שלום.
אולם, בחלק השני, הנושא מתחלף ומתחיל לעניין והוא התבגרותה של דבורה, מילדה לנערה ולאישה כשרה.
דבורה נלחמת על מקומה בחברה גברית, כוחנית, פטריארכלית קלריקית.
אין היא רוצה לשבור את הקהילה והמסורת, אלא, לשנות ולעדן אותה.
החלק הזה טוב, יפה ובעל עוצמה.
ולכן התלבטתי רבות מהו הציון הראוי לספר זה.
שמו של הספר מתאים גם לכתיבתו. יש בו שני חצאים אסימטריים ושונים.
ובשולי הספר מספר מחשבות על " אנו והחרדים".
יש לנו נטיה , במיוחד בחיים המודרניים( אולם לא רק בתקופת הטלוויזיה), לצבוע את עולמנו בשחור ולבן.
אם חרדי זה דבר רע הרי מכלול הדימויים האנטישמיים עולה בצורה כזו או אחרת. אין בו מרכיבים של עזרה הדדית, תמיכה משפחתית, סיוע לזולת וחיים בקהילה. כמו ערכים תרבותיים אחרים.
המאבק של דבורה הוא יכול להיות מאבק של כל אישה למצוא מקומה. כמובן עם הקישוטים ,התוספות והטיקסיות החברתית החרדית.
אנחנו צריכים מינון נכון. יש לבקר , חייבים לדרוש תיקונים ולמנוע עוולות כלפי המדינה ומוסדותיה. כל זה בכיבוד הזולת, ובמבט פנימה.
נ.ב אני מכיר הרבה מקרים (יותר מאחד) שאפשר לחיות חיים חרדים ודתיים מבלי להיות " מצוייד" בתכונות המתוארות בספר גם גברים וגם נשים.
על הקורא לבחור איזה חצי של הלילה ברצותו להזדהות איתו.

חבל!!
יכול להיות שמסתתר פה סיפור, אבל מסגנון הכתיבה, הרדידות, האנטי לחברה החרדית (למרות שהקהילה המתוארת בספר ממש לא מייצגת את הציבור החרדי), ומהרעשים שמסביב קשה למצוא את הסיפור.
הספר מנסה לתאר קהילה דתית-חרדית, בראשה רב שמגיע לארץ, משתלט על כפר או הר שהיה ערבי ונכבש במלחמת ששת הימים ומתחיל לנסות לאסוף תחת כנפיו אנשים שונים אותם הוא אוסף מהכותל. התיאורים בספר מציגים קהילה עבריינית, צרכנית סמים כבדה לכל משתתפיה ובראשם הרב ראש הקהילה, וגם אנשים מופקרים מינית או אולי סתם סוטים. גם ביגמיה בחסות הרב היא משהו מותר. אם תיאורים כאלו או אפילו פחותים מכך היו נכתבים על רוסים או ערבים המחברת היתה מואשמת בגזענות והסתה, אבל כנראה שאנטישמיות נגד יהודים (מסויימים) מותרת במקומותנו.
לעצם הסיפור, השפה מעניינת משולבת בעברית-יידיש-אנגלית כדי לייצג את עולמה של הקהילה החרדית אמריקאית וחייה בישראל. הדמויות חלקן מעניינות יותר וחלקן פחות, עם חלק מהן קל להזדהות ועם אחרות קל לדחות ולהתנער. הקהילה עצמה עם מספר דמויות דומיננטיות ועם מנהגים וקבוצות שונות כיאה לקהילה חרדית סגורה שפותרת את כל בעיותיה בפנים. ואיך אפשר גם בלי נציג משרד הדתות שביחד עם ראש הקהילה (והישיבה) מרמים את המדינה וגובים כספים רבים מעל לכמות התלמידים האמיתית.
שיא החובבנות מבחינתי היה לגלות כי המחברת לא טרחה כלל, לא לבדוק מעט, לא לבצע תחקיר בסיסי, ולא לתת סיפור אמין - כך יוצא שהמחברת ממציאה מנהגים ומבלבלת דברים די בסיסיים, לפעמים דברים שכל מי שחי שנה/שנתיים בבית דתי או שהיה ב- 2-3 חתונות יהודיות, לא היה כושל בהם.
והנה שתי דוגמאות בולטות מהספר:
1. "מסדר הקידושין מלמל את כל שבע הברכות בעצמו...החתן לגם מהיין והגיש את הכוס לאם הכלה שהגישה את הכוס לכלה... טבעת הושחלה על האצבע, 'מקוּדֶשֶס' היה מי שאמר. ושוב נשלח היין אל מאחורי המסך הלבן שכיסה את פני הכלה" (עמ' 9) - אולי בחתונה האזרחית של הכותבת היה משהו כזה, בחתונה יהודית אחרי שבע הברכות החתן נותן לאשתו את כוס היין (החלק בו אם הכלה מגישה לבתה את הכוס הוא אחרי ברכת האירוסין, חלק שנעשה לפני כן - ולא כפי שמופיע בהמשך הקטע לגבי הפעם הנוספת שהכוס מוגשת לכלה)
2. בתיאור של ערב יום טוב ולפני סעודת החג: "הוא פצח בשירת שלומעליכם איטית.... מלאכי השלום יצאו לשלום ופינו את מקומם לאשתחיל מיימצא" (עמ' 141) - אולי נחמד לצרף ככה מילים ולכתוב בשפה מבולגנת אבל ביום טוב שאינו שבת (כפי שמתואר בספר) לא שרים לא אשת חיל ולא שלום עליכם, זה חלק מהזמירות שלפני סעודת שבת.
ההרגשה האישית שלי היא שהכותבת מזלזלת בקוראים אם לא טרחה לבדוק מינימלית ולהתאים את הנתונים למציאות.

מי שיגיד ששפרה קורנפלד היא עוד ידוענית שהחליטה לנצל את פרסומה ולנסות את עצמה בנעליים של סופרת - יחטא חטא בל יסלח. מדוע? כי ההפך הגמור הוא הנכון- מדובר בסופרת מחוננת ומבריקה, שבמקרה התפרסמה לראשונה ממשהו שאינו ספרות.

בתערובת אותנטית של עברית "מלעילית" של אשכנזים ואנגלית, בבקיאות בפרטים שרק דתל"שית חרדית לשעבר הייתה יכולה לספק, בתיבול של הומור ציני ושובב, שפרה מביאה את סיפורה של קהילה רקובה מהיסוד; חשוכה, מושחתת, אכזרית ומסרסת.

שפרה קורנפלד המבריקה, מציירת קהילה, שהאנשים בה מאבדים את אישיותם ורצונותיהם האישיים, ומצליחה לעשות זאת תוך כדי שהיא בעצמה לא מאבדת אף אחד מהם - סיפורי חיים, המתרחשים במקביל, נשזרים בסיפורי חיים של אנשים אחרים, ויוצרים חיים סבוכים ואמיתיים למדי.

הדמויות של שפרה אמיתיות ומציאותיות מאוד. הן חוטאות, מקוות, טועות ומפחדות, ולכן, בתור מישהי שמגדירה את עצמה כחילונית לחלוטין, הזדעזעתי לא פעם מהניגוד שבין המציאותיות, לחוסר האפשרות המוחלט שמצבים דומים יתרחשו בקהילה החילונית שבה גדלתי. בכניעה עיוורת של כבשים לרועה צאן, יושבי קהילת "ההר", הולכים בעקבות האור שהרב וייסגלאס, מנהיגה, מעניק להם, בלי לשים לב שכל מה שיש בהם ומסביבם, זה רק כמויות אדירות של חושך.

שמעתי כבר ביקורות ברשת ובמקומות אחרים, לפיהן הספר הוא עלילת דם, שמאירה את הקהילה החרדית באור שלילי ולא צודק, וכי הוא מעורר שנאה וניכור כלפיה. דבר ראשון, זה שהסופרת בחרה להתמקד בקהילה מהסוג, ברור ומובן מאליו כיוון שזה המקום שממנו היא באה והוא קרוב לה. דבר שני, לשחיתות והנוכלות אין דבר או שניים עם אמונה, היא סותרת אותה והיא יכולה להתקיים בקהילה מכל סוג שהיא.

ודבר שלישי- אין צורך להיות יפי נפש. הקהילה המתוארת לא סוריאליסטית, והמתואר לא רחוק מהמציאות. היא לא המציאה את השידוכים, את בנות ה-15 שמתחתנות לפני שיודעות משהו בחייהן, את בושת-החובה שאישה חייבת להרגיש, ואת הפסיקות של לחתן אנס ונאנסת. זה לא מופרך בכלל, חייבים לדבר על זה, וטוב מאוד שזעקת אותן נשים נשמעת.

במבט כולל על הספר - ספר מעולה ויפייפה. מזמן לא התרגשתי כך מספר, ואני ממליצה עליו מאוד.

איזה כיף זה שספר מצליח לזרוק אותך לעולם חדש ואחר, וגם להכיר לך כמה דמויות מעניינות לעומק, וגם ללמד אותך כמה דברים שלא ידעת, וגם להצחיק וגם לרגש וגם להפתיע. אז הספר הזה עושה את כל זה ויותר. בימים האחרונים השקעתי כל דקה פנויה בקריאה ב"חצי השני של הלילה", וכשלא קראתי דיברתי אל עצמי ביידיש, מאמש. זה סיפור קטן על אהבה, סביבו יש סיפור גדול על קהילה. קהילה דתית שיש בה גם אהבת חינם ושמחה ולימוד תורה וגם עצב וכעס ואכזבה ושקרים, בקיצור, בני אדם. ויש נערה אחת חמודה, דבורה, שמגלה את העולם בתוך הקהילה הסגורה הזאת, היא קוראת ספרות חילונית בהסתר, היא מעשנת בידי, היא מתרגשת מבחור צעיר, היא מגלה עובדות תמוהות על ההורים שלה, בקיצור, נערה מתבגרת. נהניתי מהקריאה, לפעמים ממש התמוגגתי מהנאה, למשל מהקטעים של מערכת היחסים של שמשון עם עץ החרוב.

הספר כתוב מצוין. השפה המתובלת באנגלית ואידיש מבטאת את האותנתיות של הדמויות והחיים במסגרת החרדית הברוקלינית, שהתמקמה בירושלים. הסיפור מרתק וכולל דמויות רב גוניות ואף מוקצנות. חיים מלאי איסורים מהתורה, אך חוקי מוסר בסיסיים מופרים ללא הפסק.
ניכר ששפרה קורנפלד מכירה היטב את ההוויה המתוארת, אני רק מקווה שיש פה הקצנה לצורך הסיפור, אחרת החברה החרדית החיה בתוכנו מסוכנת לעתידנו עוד יותר משחשבנו. לא פלא שהייתה התקוממות שלהם כנגד הספר.

אם לא הייתי יודעת שזה ספר ביכורים לא הייתי מנחשת זאת לעולם.
כדרכם של ספרי ביכורים מדובר בסיפור גדול. סיפור שיושב לסופר על הלב ומתבשל לו במוח כבר הרבה מאוד זמן. הפער בין הסיפור הגדול ליכולת ההוצאה לפועל, כלומר לתוצאה הסופית כשמדובר בספר ראשון עלול להיות מאכזב. אך כפי שציינתי לא כך במקרה של שפרה קורנפלד.
הספר כתוב בצורה מרתקת. מהזן שלא מורידים מהיד. נכון שיש לי נגיעה לעולם הזה וייתכן שמכאן נבעה גם המשיכה לקרוא אבל אני מאמינה שגם חילוני גמור ובור בדת ימצא את הספר מרתק.
עניינו של הספר הוא חיי קהילה חרדית סגורה, סוג של כת. הספר מתאר את חיי היום יום של אנשיה ומאמיניה והיחסים בין הרבי המנהיג לפרטים בקהילה.
השחיתות, הניצול, הרוע והאכזריות קיימים בעולם החילוני ומוצגים בתקשורת ובחיי היום יום שלנו קבל עם ועדה, אף אחד לא טוען אחרת. מה שמעניין בספרי "חרדים" הוא ההזדמנות להציץ פנימה לתוך קהילה שטוענת לטוהר המידות, לגמילות חסדים ולחסדי שמיים, קהילה מתנשאת שלמעשה קוראת לכולנו בני חושך ואילו הם נמצאים באור.
אודה שיש בכך קצת שימחה לאיד לראות, על אף שתמיד ידענו, שתחלואות המין האנושי לא פוסחים על אף אדם ועל אף קהילה, שטריימל או לא שטריימל. כולנו בשר ודם יצרים ושאיפות ואנשים רעים וטובים יש בכל מקום. רק שלא כולם מתחפשים למה שהם לא...
הספר מומלץ בחום.