הנה, תראו עד כמה אמנויות הקולנוע והספרות דומות זו לזו. איכשהו, במהלך שיחה שערכתי עם חבר השתרבב צמד המילים נערי הכרך בהערכה רבה ובהתלהבות. כאחד שלא מפספס שום אזכור לסוגה תרבותית, ותמיד מחפש את היצירה הגדולה הבאה, מיד רצתי לחפש את הכותר הנ"ל. אך מסתבר שחיפשתי במקום הלא נכון. כשהגעתי הביתה עם עותק של הרומן "נערי הכרך" מאת ס"א הינטון, נתקלתי באדישות מצד בני משפחתי כשהצגתי להם את הספר, מה שהפליא אותי לאחר ששמעתי על כמה הוא ידוע ועל נפלאותיו. אז גיליתי שאותו החבר בכלל התכוון לסרט של פרנסיס פורד קופולה, שנושא את אותו השם ולמעשה מבוסס על זה הרומן.
קופולה הוא אולי הבמאי האהוב עלי, וספק אם הייתי קורא את הספר אם הייתי יודע על קיומו של הסרט. אבל הוא כבר היה בידי, וכבר עבר הרבה זמן מאז קראתי משהו באמת טוב, אז החלטתי לקחת את הסיכון וללכת על זה.
פוניבוי הוא נער יתום שחי עם שני אחיו הגדול באזור הסלמס של עירו. הוא וחבריו הם ה"גריזרים" – כנופיית פושטקים של המעמד הנמוך, ויחד הם שותים, גונבים, הורסים, מתקוטטים ומקללים. מנגד ניצבים ה"סוצים" – כנופיה שעושה בערך אותו דבר, כאשר ההבדל היחיד הוא שלחבריה יש כסף, הבדל שלמעשה מניע את הסיפור כולו. שתי הכנופיות נאבקות זו בזו על בסיס קבוע, אך יום אחד הדברים יוצאים משליטה והופכים למסוכנים ממש.
ס"א הינטון היא סוג של דבורה עומר האמריקאית, בעיקר בתחום ספרות הנוער. המעניין הוא שאת הספר הזה היא כתבה כשהיתה רק נערה – היא התחילה בכתיבתו בגיל 15 וסיימה בגיל 17 – ועל כן אין פלא שהצליחה בצורה כל כך טובה לחדור אל נפשם של בני נוער בגיל ההתבגרות. שתי הכנופיות שמוצגות בספר היו קיימות גם בחייה הפרטיים, והרעיון לכתוב ספר על כך בא לה כאשר חברה החליט להפוך לגריזר.
לעובדה שהיתה נערה כשכתבה את הספר, בשנת 1957, יש יתרונות אך גם חסרונות. תיאוריה אמינים, אך מבין השורות אפשר לראות שנערה צעירה קראה אותו, דבר שמתבטא בתפישת-עולם מעט שטוחה לעיתים. נראה שהינטון, שהשתייכה למעמד הגבוה, לא באמת הפנימה את הלך הרוח של אזורי הסלמס העניים, ופעמים רבות במהלך קריאת הספר יש תחושה שהסופרת מנסה להפוך את העניים לעשירים, כשהבדל היחיד הוא הבגדים והמילים אותם הם אומרים. הינטון חיה את המציאות המתרחשת בספר, ואי אפשר להימנע מלהבחין בדעותיה האמיתיות של המחברת כנערה שלקחה חלק (גם אם זניח) במאבק בין הקבוצות. היא טוענת שבעצם אין הבדל בין המעמדות, והדבר אכן נכון, אך רואים שהיא לא באמת מאמינה בכך, והמעמד אליו היא נוטה הרי הוא מובן מאליו.
הסיפור הקצר, המתפרש על פני פחות מ-200 עמודים, הוא מעניין ובחלקו גם מרגש. אך אותה הרגשת זיוף לא נותנת מנוח. לא ספרות אמיתית היא שבוקעת מבין השורות, אלא פורקן של נערה נסערת, ואי האמינות שבקולה את האהדה לדמויות מדחיקה.
לעוד כתבות וביקורות אתם מוזמנים להיכנס לבלוג לשי, בכתובת: http://machinedance.wordpress.com/
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
