דבר מה מבשר רעות עמד באוויר באותו היום. עלים יבשים נחו על המדרכה החולית בעירבוביה, מצפים לילד אשר יפזר אותם בצחוק קליל לכל עבר, אך לא נראה כזה באופק. למעשה, הרחובות היו ריקים מתמיד.
דלתות החנות נפתחו אוטומטית בקול חריקה צורם, ומשב אוויר קר הכה בפניה. היא נכנסה פנימה בחשש, נעליה משמיעות קולות נקישה קלים עם כל צעד. ספרים נחו על השולחנות בסדר מופתי, עזובים. אדם יחיד נראה בחנות, אך מבטו היה נעוץ בחלל הריק. גם אם היה שם בגופו, הרי שמחשבתו נדדה מרחק רב הלאה. מרפקו נח ברישול על השולחן, וגופו היה רכון לפנים. שערו השחור היה ארוך וסבוך להפתיע, אסוף בגומיה חומה פשוטה על עורפו. הדבר גרם לפניו הצרות להיראות ארוכות להחריד.
היא נעצה בו מבט ארוך לפני שהסתובבה אל עבר השולחנות, בחיפוש נואש אחר מבוקשה.
כמה ספרים חלפו תחת מבטה עד שזה נמשך לו אל תמונת פניה של נערה. הספר אשר על כריכתו הופיעה תמונה זו הורם ממקומו, משאיר אחריו חלל ריק.
לא פעם חזרה ובחנה אותו, על מנת לוודא שאכן בחירתה נכונה, אך עד מהרה הונח אותו הספר מול אותו האיש, אשר קפץ ממקומו בבהלה. בהלתו התחלפה בן רגע במבט משועמם, והשקית נמסרה אליה כמו לא היה בתוכה דבר מה בעל ערך.
כשפנתה לצאת, איבדו פניה מעט מהארשת הקודרת. לו לא ידע עד כמה קלוש הסיכוי, ייתכן שהיה מזהה דבר מה בהבעתה.
בדל של חיוך.
~~~
אז כך 'מיועדים' מצא את דרכו אליי. אני מודה, היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה. כבר הכרתי את הסופרת מהספרים 'לנצח', 'ירח כחול' וכל שאר הספרים נטולי העלילה שהיא מצאה לנכון לכתוב, ובכל זאת היו לי ציפיות ממנו.
כן. הבנתם נכון. אני לא מעריצה גדולה של אליסון נואל. רוב הדמויות שלה שטוחות וצפויות להחריד, והעלילות בספרים שלה חוזרות על עצמן, אבל הפעם... הכריכה נראתה טובה כל כך, והשורה הראשונה בפרק הראשון גרמה לי להתאהב ("יש רגעים בחיים שבהם הכול נעצר על עומדו"). באמת האמנתי שהפעם היא תצליח.
איזו אכזבה.
אז, בקצרה: דיירה סנטוס משתגעת. היא רואה עורבים בכל מקום, חלומות על נער מסתורי רודפים אותה בשנתה (תהיה רומנטיקה ביניהם. כן, אני יודעת, גם אני הייתי בהלם), ואפילו אמא שלה התייאשה ממנה. היא נשלחת לגור עם סבתה, שמעולם לא פגשה, וזו מסבירה לה שהיא לא משוגעת ושעליה להגשים את הייעוד שלה.
נשמע מוכר?
בדיוק.
דיירה לא מביאה לנו שום דבר שמעולם לא ראינו קודם. הדמות של קאסיה מ'הבחירה' תוכל להחליף אותה ברגע, וכמוה קלודיה מ'אינקרסרון', אלי מ'תיכון לילה', או כמעט כל דמות אחרת שתעלו על דעתכם. היא דמות משוכתבת לחלוטין. לו הספר לא היה כתוב בגוף ראשון, סביר להניח שהיא לא הייתה מצליחה לתפוס את מקומה כדמות הראשית.
חבל שלא כתבו אותו בגוף שלישי.
רמת הכתיבה חביבה ביותר. היא אומנם לא מרגשת או מחברת את הקורא לסיפור בצורה דרסטית, אבל זה הרי ככה ברוב הספרים. אפשר להבין מה קורה בסיפור, ואפילו להיות מרוכז בסיפור מספיק כדי להיות מעורב חלקית בעלילה. זה כבר הישג מרשים.
אז נכון, העלילה שוחזרה כבר עשרות פעמים בשינויים קלים, הדמויות משוחזרות ולקוחות מספרים שונים, והמילה צפוי כשלעצמה לא מספיקה כדי לתאר את הספר. נכון, הוא לא ירגש, ירתק, או יצחיק אתכם, אבל...
הוא מאוד... אה... ספרי?
כמו שאפשר לראות בקטע שכתבתי בהתחלה, קניתי את הספר הזה בגלל הכריכה. בדיוק כמו את "תעתועים".
את הלקח שלי למדתי.
אם סיימתם את כל הספרים בסביבתכם, והשיעמום מאיים לאכול אתכם חיים, אתם מוזמנים להתחיל ולקרוא. מי יודע? אולי תתאהבו בו.
אני בעיקר התאכזבתי.
