ביקורת ספרותית על אונו 1 מאת נאוה א. מרקו

---

פרקי מעבר.
מכירים את אלה? שמעתם עליהם פעם? אלה הפרקים שלא תורמים הרבה מבחינת העלילה הראשית, ובכל זאת משאירים אותך בתחושה שמשהו חדש נוסף לספר. בספר טוב יש לפחות שלושה או ארבעה כאלה. מבחינת עלילה הם מיותרים, אך הכרחיים מבחינות אחרות.
יש ספרים שמצליחים להיות מדהימים גם בלי פרקי מעבר, וזה בזכות הכתיבה שלהם. כתיבה מתמרחת. המון כותבים מתחילים נופלים כשזה מגיע לצורה בה מוגשים הדברים. כשבכל שורה ראשונה, שנייה או שלישית אתה מגלה פרט חשוב חדש, הספר הופך מספר קריאה מרתק לספר מבלבל, עמוס, מוגזם. איך אפשר להנות או לכעוס על עובדה מסוימת כשהיא נוחתת עלייך במכה, מלווה בעוד שלוש או ארבע כאלה?
חשבו על זה כעל סעודה. משהו שכולל כמה וכמה מנות. אם מגישים לך אותן לפי הסדר, עם זמן המתנה ראוי בין מנה למנה, תוכל להתענג על כל ביס. לאכול בנינוחות ולשים לב למרקמים השונים ולטעמים המיוחדים. אם המנות עשויות ונראות טוב, אתה תצא מהסעודה הזו שבע ומרוצה - אלא אם כן אתה בדיאטה, ואז הארוחה הזו כמו נשלחה אלייך מהגיהנום.
אבל מה תחשוב אם יגישו לך את כל המנות יחד? הסיכוי שתוכל לאכול הכל הוא קלוש - מבחינה פסיכולוגית. יהיה לך קשה יותר להנות ממאכל מסוים בגלל התחושה שאולי האחר טוב יותר, שאתה מתמלא מדבר אחד ומפסיד את האחר. תרגיש שבע, מפוצץ, הרבה לפני שתתקרב לסיום, וזה בהנחה ולמאכלים כולם יש טעם מדהים ונראים מעוררי תיאבון.
איך תוכל להנות מכמות עצומה של מידע חדש שנמסרת לך בפרק בודד?
ברוב הספרים יש כמה עלילות בדיוק מהסיבה הזו. עלילה אחת ראשית, וכמה משניות. עלילות משניות יכולות להיות סיפורי אהבה, בגידה, סיכסוכים בין דמויות או חלומות משונים. כל דבר, כל עוד הוא לא בולט או מורכב מדי. בצורה הזו, בפרק אחד יכולים להתאסף המון פרטים התורמים לאווירת הסיפור ומוסיפים לו עומק.
לדעתי, לפחות, בספר טוב אפשר לסכם פרקים במשפט או שניים. "לוסי מגיעה לנרניה", "הארי מצורף לנבחרת הקווידיץ'", "פרסי ג'קסון במאורה של מדוזה." רוצים פרטים? תתחילו לקרוא. אפשר למלא את עשרת עמודי הפרק בתיאור המתרחש במאורע הספציפי, בתיאור הרגשת הדמויות בקשר לזה ובשיחות ביניהן. מה שלא יהיה. הפרטים האלה הם חלק מהעלילה, אבל כל המידע החדש שנוסף מסתכם בשורה. שתיים. שלוש.
בספר הזה, אונו 1? נסו 15.
רגשות מתוארים בתיאור פשוט וחסר עומק. "המחווה ריגשה אותה." "הם שמחו לראות זאת." "כולם נראו מבוהלים." אפילו רגש כמו אהבה מתואר בכמה שורות בודדות, ומעשי הדמות אחר כך לא מזכירים שמץ ממנו עד תיאור האהבה הבא, אולי 60 או מאה עמודים אחר כך. התיאורים ניתנים בשורה וקצת אלא אם כן מדובר בתיאור יצור חייזרי, ואז מדובר בפסקה שלמה שנשמעת כאילו היא נלקחה מויקיפדיה, מלאה בפרטים. כזו שצריך לחזור אליה בכל פעם כדי להבין איך ייתכן שאותו היצור מבצע תנועה מסוימת.
קצת... מתיש, הייתי אומרת.
הרעיון עצמו מצוין. על בני האדם לנטוש את כוכב הלכת האהוב שלהם לטובת אחד אחר, בו הם יחיו כפולשים. הפתיעה אותי האווירה השלווה בה מתנהל העניין. בני האדם, מלבד קבוצה קטנה בהם, משתפים פעולה באופן מלא. מליארדי בני אדם מצייתים להוראות שנותנים להם חייזרים. מליארדי בני אדם שומעים את הסיפור שלהם, מהנהנים ומבצעים את ההוראות שניתנו להם. מליארדי בני אדם נותנים אמון עיוור, ורק קבוצה של פחות מ 50 איש מתנגדת.
אתמול, כשהמשפחה שלי ואני ניסינו לצלם סרטון בפארק ציבורי וביקשנו מהאנשים באזור לא לעבור בנקודה מסוימת במשך חצי דקה, "זכינו" במטח קללות. ואנחנו אנושיים לחלוטין. למה שהמין האנושי, שמסרב להקשיב לבקשות שבאות מתוכו, יקשיב לבקשה כזו ויפקיר את עצמו ב"ידיים" של חייזרים שהסיבה היחידה לבטוח בהם היא ערימת סיפורים?
סיפורים, שיכולים בקלות להתברר כשקרים.
המין האנושי נכנס לתוך קופסאות ענקיות מחומר לא מזוהה בלי לשאול שאלות מיותרות. אני היחידה שחושבת שההיגיון כאן מעוות?

» ביקורות נוספות של ג'ן
» ביקורות נוספות על אונו 1