ביקורת ספרותית על המכתב של קלמנטיין - קלמנטיין #3 מאת שרה פניפקר
ספר מעולה

---

לילה. הבנות ישנות סוף סוף. אני קורסת על הכיסא מול המחשב, ונכנסת לסימניה, אלא מה. פתאום בוקע צחוק חנוק מכיוון החדר של הגדולה. אני מתגנבת בשקט ותופסת את זו שאמורה לישון עם פנס וספר פתוח. איזה דה-ז'ה וו. "אמא, את לא כועסת עלי?" איך אני יכולה לכעוס. זה קלמנטיין.

קלמנטיין היא גיבורה נשית שאין לה מה שיש לנסיכה אמיתית – היא קופצנית, לא "מתנהגת יפה" לעיתים, יש לה הפרעת קשב במידה מסויימת, החדר שלה מבולגן, מסתבכת בצרות גם בכיתה וגם בבית ונחלצת מהן רק בקושי. במקום לגור בארמון היא גרה בבית משותף שבו אבא שלה הוא האחראי על התחזוקה בבנין. אבל הדבר העיקרי שיש לקלמנטיין ועדיין לא ראיתי אצל שום נסיכה הוא חוש הומור אדיר. סוף סוף ספר ממש מ-צ-ח-י-ק לילדים צעירים.

קלמנטיין היא גיבורה ספרותית שהיא ילדה "רגילה" שקל להזדהות איתה. בניגוד לבילבי שהיא דמות מוזרה שגוררת אולי הערצה מצד הקוראים, אך אף ילדה לא יכולה להזדהות איתה ממש. אל תהרגו אותי חובבי בילבי, אבל בילבי היא הכי חזקה ויש לה מקור בלתי נדלה לכסף והיא גרה לבד ואינה צריכה לציית לשום כלל חברתי, מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא יכול להכריח אותה. אז זה מקסים ומצית את הדמיון – מי לא היה רוצה לחיות לפעמים תוך בעיטה בכל הכללים והמוסכמות- אבל מה תעשה ילדה ממוצעת? כזו שהיא אניקה ולא בילבי? היא יכולה לחלום שהיא בילבי, אבל יודעת שהיא לא. אז נשאר לה רק ללכת בתלם ולהתנהג "יפה" כמו שמצפים ממנה, להיות חייכנית וסבלנית ולא דעתנית, כי הרי דעתנות אינה תכונה נסיכותית כידוע...

קלמנטיין מסתבכת בצרות "רגילות" שהן מנת חלקו של כל ילד. היא רבה עם אחיה ואוהבת אותו, היא נשלחת תכופות לחדר המנהלת כי היא "לא מרוכזת בשיעור" למרות שלדעתה היא מרוכזת בדיוק במה שחשוב, שזה מה שקורה מחוץ לחלון. אני יכולה להמשיך ולהתפלסף, אבל האמת היא שקלמנטיין היא פשוט ילדה מקסימה טובת לב ודעתנית, שיש לה חולשות כמו לכולנו. לאור ההצפה בספרי נסיכות השנואים עלי, אני ממש שמחה שהקטנה מצאה לה דמות כזו להזדהות איתה. היא כל כך התלהבה מהספר עד שהיא קוראת אותו בעצמה, בלי ניקוד, אז מבחינתי זה בכלל ערך מוסף.

מעבר לאדג'נדה פמיניסטית של "בואו נחפש ספר עם דמות נשית ראוייה", הסופרת פשוט משפריצה כשרון. יש בספר כל כך הרבה חן וקסם שאי אפשר להסביר. ראיתי ספרים בסגנון שהם פלופ רציני ומאוס שלכאורה מכילים את כל הרכיבים הנכונים רק שהתבשיל יצא מגעיל. (למשל שירלי שמש של מיכל חזון. איכס). מה לעשות. צריך את הדבר החמקמק הזה שנקרא כשרון.

בקיצור, רוצו לקרוא, אפילו אם אין לכם ילדים, הסדרה הזו היא פשוט גלידה מרעננת לקיץ.

ותודה רבה לחמדת שלולא הביקורת שלה לא הייתי מכירה את הסדרה המופלאה הזו.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על המכתב של קלמנטיין - קלמנטיין #3