ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר מעולה

---

אין לי מושג אם זה עניין של טעם שמוביל אותי אל ספרים "שוליים", או שמא סוג של פרנציפ - תהא הסיבה אשר תהא - לרוב איני נוטה לקרוא רבי-מכר, מן הסוג שתמיד קל למצוא אותם במבצעי הארבע במאה.
אל הספר הזה הגעתי רק בעקבות שתי המלצות שגרמו לי להסתקרן לגבי מהות הספר, ואני ממש שמח על-כך.

רוב ספרי הפרוזה שאני קורא הם מקוריים בעברית, או מדע-בדיוני, לרוב אמריקאי, או אנגלי. בין לבין אני נהנה מספרות מסוגים שונים, אך גם היא לרוב נכתבה בידי סופרים אנגלים או אמריקאים.

ואני מספר את כל זה כדי להתייחס למאפיין דיי מרתק שקיים בספר הזה, ובכלל, בספרים אחרים של סופרים אירופאים (הסופר הזה ספרדי) - ההתייחסות והגאווה שלהם לאירופה הקלאסית, הרבה יותר מכפי שהאמריקאים והאנגלים מתארים את מקום התרחשותם, ואת הגוון ההיסטורי הרב שטמוע בו.

לגבי הספר עצמו, מדובר על עלילה שכמעט וגובלת בפנטזיה, אודות נער חובב ספרים שהגיע לידיו עותק של ספר נפלא ומרתק, ובמסע בעקבות מחבר הספר הוא נכנס אל מערבולת הגובה את חייהם של רבים, קרובים וטובים.

העלילה מותירה רושם רב, וכפי שאמרתי, גם ההתייחסות אל ה"תפאורה", אך מעבר לזה, התקופה - ראשית ימי שלטונו הפאשיסטי של פרנקו - מוסיפים לאוירה הקודרת והפסימית שבספר. וההתייחסות הזו, אל השלטון מטיל האימים הזה, ששונא יהודים והומואים וכל מי שנחשד בחוסר נאמנות טוטאלית לגזע האיברי - כל אלה מלמדים אותנו על מה שקורה במקומות אחרים, כיום.

ממליץ לכולם.

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1