“בתור מי שלמד בעשור הקודם ארכיאולוגיה (גילוי נאות: משם אני מכיר גם את הסופר), פרוזה שמתרחשת בעבר הקדום-קדום-קדום תמיד נשמעת לי כמו אתגר קשה מדיי. לעולם לא נוכל להבין את הלך הרוח של האדם בתקופה הכלכוליתית (לכו 6000 שנה אחורה, נניח) - תקופת המעבר מתקופת האבן לתקופת הברונזה, בה רואים סימנים ראשונים ומוקדמים לעיור (אגב, מבחינה היסטורית, יריחו היא באמת דוגמה יוצאת דופן, מכיוון שבה נמצאה מסגרת עירונית שהקדימה את זמנה באלפי שנים, וכללה מגדל גבוה בצורה יוצאת דופן שהעיד על יכולת אירגונית עירונית שמעטות הדוגמאות בנות-זמניה ברחבי העולם). אולי הלימודים והידע בארכיאולוגיה "קילקלו" לי מעט את היכולת לאפשר "מרחב טעות" או "חופש יצירתי", וכך במשך זמן רב פשוט הנחתי שלכתוב עלילה שמתרחשת בתקופה כה עתיקה היא פשוט משימה בלתי אפשרית, ולכן גם לא נמשכתי אל הז'אנר הזה שנראה לי יומרני מדיי (ברמת האותנטיות).
אחד הדברים היפים שעשה הסופר במקרה הזה הוא לא לנסות יותר מדיי "לדבר בשפה עתיקה". אמנם ברור שהטכנולוגיה, הדת, התרבות ואפילו הגיאוגרפיה זרים לנו - אבל המילים, הלך הרוח - עדיין מדברים בשפה שלנו, ומאפשרים לנו ביתר קלות להתחבר אל הדמויות השונות. וזוהי אולי מעלה אדירה בספר, שהדרך שלו להתגבר על המשוכה הזו של הבאת הקורא אל העולם העתיק היא לא לנסות להקשות עלינו, אלא לחוות פשוט את העולם הזה דרך שפה ואולי גם "הלך רוח" מסויים שקל יותר להתחבר אליו.
התקציר אמנם מתייחס אל שתי דמויות, אך למעשה כל כמה פסקאות-פרקים הפוקוס נע בין שלל דמויות שונות, בדרך שאולי מזכירה קצת את "שיר של אש ושל קרח", ומאפשרת לעלילה להתקדם תוך כדי הצצה אל עולמם הפנימי של האנשים השונים שפועלים במסגרת העלילה.
בעלילה הזו (מבלי לנפק יותר מדיי ספויילרים, אם בכלל...) יש את נחש, נער מכפר קטן שאמור לעבור טקס התבגרות, חגב - אדון אחוזה בקרבת עיר הירח (היא יריחו), אחיו הקורא בשמיים (מעין שמאן) מעיר הירח, ואף קוסם נחושת (עוד שמאן מקומי מהאיזור הכפרי יותר). יחד עם עוד כמה דמויות, הגורל שלהם נשזר כשאדון האחוזה מחליט ספק לדאוג ל- ספק לרצות את האיכרים באחוזתו ולפשוט על עיר הירח. כתוצאה מכך מתחילה שרשרת אירועים בסופו של דבר נקשרת גם עם מסע ההתבגרות שעובר הנער נחש. קו הסיפור אמנם מתמקד בכמה דמויות, אך הוא אינו פתלתל בצורה מתישה, אלא ממוקד וענייני.
הסיפור מלכתחילה היה אמור להיות ארוך יותר, ולכן הספר הזה הוא חלק ראשון בטרילוגיה. הוא לא מסתיים היכן שהעלילה עצמה אמורה להסתיים, וזו אולי, לדעתי, הביקורת היחידה שלי על הספר. ישנן טרילוגיות (כדוגמת Spin של רוברט צ'ארלס ווילסון) שבהן כל ספר מסתיים בנקודה מסויימת, והספר הבא למעשה ממשיך מנקודה אחרת בזמן, עם דמויות אחרות, עם אותו קו זמן/אירועים. במקרה הזה, כך נדמה, מדובר בנקודה מסויימת שבה הסופר בחר לעצור, אולי בצורה מעט מלאכותית מדיי, וזה פשוט אומר שבפועל, נאלץ לחכות לספרים הבאים בסדרה שימשיכו את אותו קו סיפור.

מומלץ בחום. ובאמת חם ביריחו.”