ביקורת ספרותית על Tau Zero מאת Poul Anderson
ספר טוב

---

אחד הדרכים שלי להגדיר ספר טוב היא המידה בה הספר מעסיק אותי לאחר שסיימתי לקרוא אותו. אולי זו הסיבה שאני מאוד אוהב מדע-בדיוני - הגמישות המתאפשרת במדע-הבדיוני, בו "הכל" אפשרי (כל עוד ינוסח במסגרת מדעית הולמת) רחבה הרבה יותר.
מן הבחינה הזו, טאו אפס הוא ספר מצוין. סיימתי לקראו לפני יותר משבוע ואני עדיין מהרהר בו רבות.
נוסיף על כך את העובדה שהוא מייצג תקופה שדיי חלפה מן העולם - תקופה מאוד אופטימית, בה באמת האמנו שאוטוטו אנחנו עוזבים את הכדור האומלל הזה ויוצאים לדרך חדש, מגלים כוכבים חדשים ומיישבים אותם. אמנם נכון שגם היום נכתבים ספרי מדע-בדיוני שזהו עיסוקים, אך האופטימיות (והנאיביות? אני לא רוצה להאמין) מהדהדת בספר הזה בצורה בולטת הרבה יותר, ומאוד מאפיינת את ההשקפה של המדע-הבדיוני לגבי העתיד, והמדע, עד שנות ה 80'.
עלילת הספר מתמקדת במסע ליישוב כוכב-לכת מרוחק - כמה עשרות שנות אור (מרחק סביר, בכל זאת), מסע שאמור לקחת כמה שנים ספורות (וזאת באמצעות טכנולוגית "מגח-סלון" ומשחק פיזיקלי שלמען האמת אני לא מבין לחלוטין אם הוא אפשרי, אבל אין טעם להלאות פה את הקוראים). חמישים אנשים נבחרו למשימה, כל אחד עם אופי שונה ורקע שונה, ולמרבה המזל - הספר לא מתמקד בכולם, אבל הוא כן נותן לנו אפשרות להציץ לסיטואציה שבה מספר מצומצם (פחות או יותר) של אנשים "נכלאים בכלוב" למשך תקופה ארוכה.
הצרות מתחילות היכנשהו לקראת השליש הראשון של הספר, והמסע האופטימי הופך למה שעשוי להיות מסע אינסופי אל המוות.
מכאן ואילך הספר הופך ליותר ויותר מדכא, ואני מודה שלקראת הסוף כבר דיי התחרטתי שקראתי אותו. מבחינת מימדי ה"אינסופיות" שהחללית נקלעת אליה, אנחנו מדברים על יקום שלם שחרב, ציוויליזציה שאין לה שום סיכוי להתחמק מכליה ונשיה אבסולוטית, וזה, לפחות בעיניי כמי שעכשיו לומד ארכיאולוגיה, זה נראה האסון הגדול מכל - מילא שציוויליזציה נכחדת, אבל לא להשאיר שום זכר? והרי איך אפשר להתחמק מיקום שמגיע אל קיצו?
לונג סטורי שורט - ספר מומלץ מאוד, לחובבי הז'אנר.

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על Tau Zero