ספר נוראי מתחילתו ועד סופו. לדמויות יש עומק של שלולית והעלילה אמינה כמו סרט הפורנו הממוצע ומעניינת כמוהו. במקום לטפל בנושא המורכב, האפל והרגיש שבו מתיימר לעסוק הספר באזמל מנתחים, הסופרת בחרה להכות בו בפטיש (או שמא להצליף בו בשוט?).
O לא חווה אף רגש מלבד הכאב והאושר שהכאב מסב לה, היא לא מתייסרת או מהססת. למה היא מוכנה לוותר בקלות רבה כל כך על החיים הרגילים שלה, העבודה שלה, הבגדים שלה? מה דוחה אותה כל כך בחיים הנורמטיביים ודוחק אותה לחיק ההתמסרות וההשפלה הטוטאטליים? מה מושך אותה בכאב ובהחפצה? כיצד היא מגדירה אהבה, ולמה, אם מאהביה אוהבים אותה רק בזכות כניעותה, היא לא חוששת שכל אחת אחרת יכלה למלא את מקומה? האם באמת אפשר לקבל החלטה כזו בלי לבטים, בלי חששות, בלי להחליט ולסגת, בלי להקדיש אפילו מחשבה למה שנמצא על כף המאוזניים?
בהיעדר תשובות לשאלות הללו הספר הוא פשוט מונולוג ארוך וחוזר על עצמו של פורנוגרפיה זולה. "או הרגישה שפיה יפה, שכן מאהבה הואיל להיתקע לתוכו, שכן הואיל להציג לראווה את המעשה, ובעצם, שכן הואיל להרעיף עליו משפעתו. היא קיבלה אותו כקבל אל, שמעה אותו זועק, שמעה את צחוקים של האחרים, וכאשר קיבלה אותו התמוטטה, פניה אל הריצפה". נו, באמת. זה לא חתרני, זה סתם לא אמין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
