“ליהודה עמיחי נחשפתי מחדש בשנה האחרונה. תמיד אהבתי את הטקסטים "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ו"אל מלא רחמים". אולי זה מגיע ממקום של אדם שהיה יותר מסורתי ומאמין בדעתיו, שחזר בו נוכח מקרה מסויים. בכל אופן הכתיבה של עמיחי זורמת וסוחפת את הקורא. הדימויים, הקצב, סיפור המסגרת והקונוטציות שמזכירות לו הלוך וחזור לאורך הטקסט והספר כולו סיפורים אחרים מרתקים בעיני. קפיצה מסיפורי התורה וסיפורים מן המסורת למצבנו במדינה, אתאיזם מבוסס היסטוריה (השואה), וקפיצה למחוזות האהבות הראשונות- כל אלה מרפרפים (או מכים...) על פני הקורא לעיתים באותו טקסט ואף באותו הבית. אני מאוד נהנה מהכתיבה של עמיחי ומספר זה בפרט. מסכים עם הביקורת הקודמת- יש פחות נגיעה וטיולים ברומנטיקה רכה ויותר התחבטויות והתנצחויות עם הדת. ואי אפשר ללא ציטוט מהספר: "אני אדם כשר. אני מעלה גרה בנפשי מן החושך הסגור של מה שקרה והיה, לא לשכוח,לא לאבד." מומלץ.”

“הספר הזה הוא ספר השירים האחרון של יהודה עמיחי זכרונו לברכה, מי שהיה חתן פרס ישראל ולדעתי משורר שלא רק שהיה עטור פרסים אלא גם היום, אחרי לא פחות מ-14 שנה מאז שעזב והשאיר אחריו את יצירותיו זוכה לקונצנזוס על גדולתו כמי שנגע בלב כולם דרך סוגי כתיבה ושפות שונות בלא פחות מארבעה עשורים של כתיבה. להבדיל ממשוררים אחרים, קשה לי להיזכר אם היה אי-פעם משהו שחלקתי עליו עם עמיחי. נהפוכו כשהוא הוזמן בשעתו ע"י רה"מ יצחק רבין ז"ל לקרוא את אחד משיריו בטקס הענקת הפרס באוסלו גדולתו עלתה בעיניי. אומרים שמשוררים מוקפים הילה, בין אם רואים אותה או לא, אין לי ספק שאצל עמיחי אי-אפשר שלא להבחין בקדושה שהיתה לו. לדעתי הוא ראוי להיחשב לגדול המשוררים בני זמננו, שלא לומר "משורר לאומי". עובדה שעד היום מצטטים משיריו כמו "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ומלחמה כמו זו שאנחנו נלחמים בימים אלה בעזה אנחנו יכולים לתמצט באחת מאמירותיו הבולטות, כי "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה" (כן, רבים מאיתנו שהאמינו בשלום עברו, במיוחד בתקופה הזו התפכחות מכאיבה). כפי שעמיחי נהג בכל הספרים שכתב, גם בספר הזה הוא בוחן את החיים בראיה חריפה, בהבדל אחד אולי שהוא התכתב בו יותר עם התנ"ך ובכך התעלה על עצמו. הספר (כמעט ו)לא משאיר שאלות פתוחות, לפחות בעיניי, אפילו לא לגבי סיפורה של האבן המופיעה בעטיפת הספר ועליה כתובה המילה "אמן" כך שכשם הספר יש לשוב ולפתוח ולסגור אותו, ובעיקר להשאיר אותו פתוח, כי כפי שכבר אמרתי בתחילת דבריי: תמיד ישאר לנו מקום בלב למיוחדות שעמיחי סימל ולשירתו הקסומה שאולי נכתבה בשפה פשוטה אבל עניינה היה תמיד נשגב ומרומם, להזכיר את השם שלו עמי-חי (בתוך עמי אני חי). כמו תמיד בסוף דבריי אני משתדל להביא משהו מעניין, והפעם תיעוד מרגש של השיר "אלוהים מרחם על ילדי הגן" (במקור כידוע מ-"מאחורי הצלילים")”

“עמיחי הוא גאון. זה נכון תמיד וגם בספר הזה. הוא חד ומצליח לצייר במילים את מלוא העוצמה של הרגש שממלא אותו. הבעיה בספר הזה, מבחינתי לפחות, היא בחירת הנושאים שבו - המון לאומיות, שואה, ירושליים, זיכרון, ויחסית מעט שירים אישיים. כמובן שהשירים האלה לא פחות גאוניים, וזה כבר עניין של טעם ולמה מתחברים. מתוך אחד השירים היפים ביותר לטעמי בספר ובכלל: דיוק הכאב וטשטוש האושר מגע געגועים בכל אני יושב בגן ידיד על כסא עשוי קני במבוק חלולים. מן השאר עשו חלילים לנגן במקומות אחרים. אני יושב נינוח, יושב שבעה לזמן שאבד ולזמן שיאבד וליבי שקט ורגוע. רוחות מתים פוקדים אותי באור הצהריים ורוחות אנשים שעדיין חיים פוקדים את לילותיי בחצות. אני יושב בכסא עשוי קני במקבוק שרצו להיות חלילים, כשם שהחלילים ביקשו להיות שקטים ורגועים בכסא. אני חושב על קני המבמבוק הגדלים ליד המים. געגועים בכל. דיוק הכאב וטשטוש האושר. ... שאול המלך נפל על חרבו בקרב האחרון בגלבוע ומת מיד. כך אנחנו נופלים על נפשותינו הדקות והחדות בתחילת חיינו ומתים רק אחר שבעים או שמונים שנה. וחיינו מפרפרים בכל השנים האלה וכל ריגשה וכל תנועה מכאיבות עמוק, אבל התרגלנו לכאב ולפעמים קוראים לו תחושת חיים, אפילו שמחה. והנפש המחיה היא הממיתה אותנו בסוף ונשארת כמו החרב. ... דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב על הדיוק שבו בני האדם מתארים את כאבם בחדרי רופא. אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים: זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שריחף בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים. טשטוש האושר ודיוק הכאב ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השימחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.”

“ליהודה עמיחי נחשפתי מחדש בשנה האחרונה. תמיד אהבתי את הטקסטים "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ו"אל מלא רחמים". אולי זה מגיע ממקום של אדם שהיה יותר מסורתי ומאמין בדעתיו, שחזר בו נוכח מקרה מסויים. בכל אופן הכתיבה של עמיחי זורמת וסוחפת את הקורא. הדימויים, הקצב, סיפור המסגרת והקונוטציות שמזכירות לו הלוך וחזור לאורך הטקסט והספר כולו סיפורים אחרים מרתקים בעיני. קפיצה מסיפורי התורה וסיפורים מן המסורת למצבנו במדינה, אתאיזם מבוסס היסטוריה (השואה), וקפיצה למחוזות האהבות הראשונות- כל אלה מרפרפים (או מכים...) על פני הקורא לעיתים באותו טקסט ואף באותו הבית. אני מאוד נהנה מהכתיבה של עמיחי ומספר זה בפרט. מסכים עם הביקורת הקודמת- יש פחות נגיעה וטיולים ברומנטיקה רכה ויותר התחבטויות והתנצחויות עם הדת. ואי אפשר ללא ציטוט מהספר: "אני אדם כשר. אני מעלה גרה בנפשי מן החושך הסגור של מה שקרה והיה, לא לשכוח,לא לאבד." מומלץ.”

“הספר הזה הוא ספר השירים האחרון של יהודה עמיחי זכרונו לברכה, מי שהיה חתן פרס ישראל ולדעתי משורר שלא רק שהיה עטור פרסים אלא גם היום, אחרי לא פחות מ-14 שנה מאז שעזב והשאיר אחריו את יצירותיו זוכה לקונצנזוס על גדולתו כמי שנגע בלב כולם דרך סוגי כתיבה ושפות שונות בלא פחות מארבעה עשורים של כתיבה. להבדיל ממשוררים אחרים, קשה לי להיזכר אם היה אי-פעם משהו שחלקתי עליו עם עמיחי. נהפוכו כשהוא הוזמן בשעתו ע"י רה"מ יצחק רבין ז"ל לקרוא את אחד משיריו בטקס הענקת הפרס באוסלו גדולתו עלתה בעיניי. אומרים שמשוררים מוקפים הילה, בין אם רואים אותה או לא, אין לי ספק שאצל עמיחי אי-אפשר שלא להבחין בקדושה שהיתה לו. לדעתי הוא ראוי להיחשב לגדול המשוררים בני זמננו, שלא לומר "משורר לאומי". עובדה שעד היום מצטטים משיריו כמו "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ומלחמה כמו זו שאנחנו נלחמים בימים אלה בעזה אנחנו יכולים לתמצט באחת מאמירותיו הבולטות, כי "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה" (כן, רבים מאיתנו שהאמינו בשלום עברו, במיוחד בתקופה הזו התפכחות מכאיבה). כפי שעמיחי נהג בכל הספרים שכתב, גם בספר הזה הוא בוחן את החיים בראיה חריפה, בהבדל אחד אולי שהוא התכתב בו יותר עם התנ"ך ובכך התעלה על עצמו. הספר (כמעט ו)לא משאיר שאלות פתוחות, לפחות בעיניי, אפילו לא לגבי סיפורה של האבן המופיעה בעטיפת הספר ועליה כתובה המילה "אמן" כך שכשם הספר יש לשוב ולפתוח ולסגור אותו, ובעיקר להשאיר אותו פתוח, כי כפי שכבר אמרתי בתחילת דבריי: תמיד ישאר לנו מקום בלב למיוחדות שעמיחי סימל ולשירתו הקסומה שאולי נכתבה בשפה פשוטה אבל עניינה היה תמיד נשגב ומרומם, להזכיר את השם שלו עמי-חי (בתוך עמי אני חי). כמו תמיד בסוף דבריי אני משתדל להביא משהו מעניין, והפעם תיעוד מרגש של השיר "אלוהים מרחם על ילדי הגן" (במקור כידוע מ-"מאחורי הצלילים")”

“עמיחי הוא גאון. זה נכון תמיד וגם בספר הזה. הוא חד ומצליח לצייר במילים את מלוא העוצמה של הרגש שממלא אותו. הבעיה בספר הזה, מבחינתי לפחות, היא בחירת הנושאים שבו - המון לאומיות, שואה, ירושליים, זיכרון, ויחסית מעט שירים אישיים. כמובן שהשירים האלה לא פחות גאוניים, וזה כבר עניין של טעם ולמה מתחברים. מתוך אחד השירים היפים ביותר לטעמי בספר ובכלל: דיוק הכאב וטשטוש האושר מגע געגועים בכל אני יושב בגן ידיד על כסא עשוי קני במבוק חלולים. מן השאר עשו חלילים לנגן במקומות אחרים. אני יושב נינוח, יושב שבעה לזמן שאבד ולזמן שיאבד וליבי שקט ורגוע. רוחות מתים פוקדים אותי באור הצהריים ורוחות אנשים שעדיין חיים פוקדים את לילותיי בחצות. אני יושב בכסא עשוי קני במקבוק שרצו להיות חלילים, כשם שהחלילים ביקשו להיות שקטים ורגועים בכסא. אני חושב על קני המבמבוק הגדלים ליד המים. געגועים בכל. דיוק הכאב וטשטוש האושר. ... שאול המלך נפל על חרבו בקרב האחרון בגלבוע ומת מיד. כך אנחנו נופלים על נפשותינו הדקות והחדות בתחילת חיינו ומתים רק אחר שבעים או שמונים שנה. וחיינו מפרפרים בכל השנים האלה וכל ריגשה וכל תנועה מכאיבות עמוק, אבל התרגלנו לכאב ולפעמים קוראים לו תחושת חיים, אפילו שמחה. והנפש המחיה היא הממיתה אותנו בסוף ונשארת כמו החרב. ... דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב על הדיוק שבו בני האדם מתארים את כאבם בחדרי רופא. אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים: זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שריחף בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים. טשטוש האושר ודיוק הכאב ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השימחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.”