אני קוראת את הביקורות המהללות פה ומרגישה כאילו לא קראנו את אותו הספר. לאורך כל הקריאה התחושה המרכזית שפעפעה בי הייתה "למה שמישהו יכתוב את הספר הזה? ולמה לעזאזל שמישהו יקרא אותו?". ניסיתי לומר לעצמי שזה עוד מקרה של "על טעם ועל ריח", אבל זה כמו לנסות לשכנע את עצמך בנכונות הפתגם לאחר שהוגש לך נייר קונפטי כארוחה.
הסיבה לכך שאני אומרת "נייר קונפטי" ולא, נגיד, אוכל מקולקל, היא שיותר משהספר גרוע - הוא פשוט הרגיש לי סתמי ומיותר להפליא. רוב ההתרחשויות בו הן לחלוטין חסרות משמעות, וכתובות בצורה חסרת כל צבע. הדמויות לא מעוררות אמפאטיה, לא מעניינות, לא מובנות בשום דרך ולמעשה לא מאופיינות ממש, חוץ מהשארת רושם מעומעם של נאלחות. עשרות עמודים עוברים בתיאור בילויים ריקניים, דיאלוגים שטחיים ותובנות לא ברורות לגבי השירה המקסיקנית של שנות ה-20 - שאם יש בה משהו ראוי לציון, הוא בהחלט לא עבר בספר. פרקים בודדים היו מעניינים וזורמים לקריאה, אבל בשלב הזה כבר התקשיתי לקבוע האם מדובר בהתרשמות אמיתית, או שהם פשוט בלטו לחיוב על רקע השיממון הכללי של הספר בכללותו. אם יש בספר הזה עומק שמעבר, אני מודה שלגמרי פספסתי אותו.

בחטיבת הביניים הייתה לי מורה לפילוסופיה שאמרה לנו לקרוא את "כמעיין", ומהר, כל עוד אנחנו צעירים ועוד לא מאוחר מדי. אולי היא צדקה. כשקראתי אותו, אחרי גיל 20, כבר לא הצלחתי להשתחרר מהביקורתיות, או להתרגש מהמסר הזה שאולי באמת יקסום לבני 16, "לך עם עצמך עד הסוף וישרף העולם". אולי כי בגיל הזה כבר הבנתי שאני לא רוצה שהעולם ישרף. מצד שני, אולי זה לא עניין של גיל - איין ראנד הצליחה לעשות ממסר האגואיזם הזה פילוסופיה שלימה.

כספר, יש במעיין חלקים מעולים. קראתי אותו על כל מאות עמודיו בשלושה ימים. ראנד הצליחה להפוך אדריכלות לפואטיקה ואידאולוגיה, ונדמה לי שחודשים אחרי הקריאה שלו עוד הסתכלתי על בניינים קצת אחרת. מצד שני, האידאולוגיה זועקת מכל דף, והיא לא נעימה: בעולמה של ראנד ההצטיינות היא לא רק תכונה טובה, היא חזות הכל. אין אנשים בינוניים, יש אנשים מצויינים "טובים" ואנשים נחותים "רעים". לשני עמודים מבליח פועל בניין שמח בחלקו, אולי כדי להראות לנו שלהצטיין אפשר בכל דבר, אבל במאסה של הספר הוא הולך לאיבוד. וזה לא מקרי: זה העולם שראנד רוצה לייצר לנו, עולם ניטשיאני שמאדיר את העל-אדם ומלא שנאה תהומית לשאר המין האנושי.

כן, שנאה ממש. זה מה שהרגשתי שעולה מהנאום של ה"בד גיי", כפי שכינה אותו חזקי באחת הביקורות פה, לקראת סוף הרומן: בוז אמיתי למין האנושי, לאדם הממוצע, הרגיל. בוז לכל מי שלא מעפיל לפיסגה של עיסוקו, בוז לכל מי שלא מקריב הכל על מזבח ההצטיינות. אפילו מוטיבים של טרגדיה יוונית יש בספר כדי לחדד את המסר הזה - החוטא החוזר בתשובה יוכל לכפר על חטאו רק במוות.

הבעיה העקרונית באידאולוגיה הזו שהיא לא ישימה. לא יכול להיות עולם שמורכב כולו מרוראקים. לא יכול להיות עולם שבו כולם במקום ראשון. ראנד לא באמת מציגה פיתרון לבעיה הזו. היא לא מדבר על אותנטיות, על המקום הנכון לכל אדם, על מארג חברתי. נדמה שהיא אומרת - זהו טבע הדברים, תמיד יהיו את הטובים יותר והטובים פחות. בכם, קוראיי, אני מאיצה להיות הטובים ביותר.

ובכל זאת, הספר טוב. טוב לקרוא אותו ולהתעצבן, יש בזה משהו מעורר חושים ורגש. כל פעם שיוצא לי לחשוב עליו אני נזכרת בשיר של יהודה עמיחי שמסכם את תחושותיי כלפיו:


לא כברוש / יהודה עמיחי

לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.

וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד,
כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת
מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי
פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם
כָּאֲוִיר בַּשָּנָה וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר
בַּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,
אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים
בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.

וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן
בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,
יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,
אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים

לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל
מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,
כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,
עוֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.

ספר נוראי מתחילתו ועד סופו. לדמויות יש עומק של שלולית והעלילה אמינה כמו סרט הפורנו הממוצע ומעניינת כמוהו. במקום לטפל בנושא המורכב, האפל והרגיש שבו מתיימר לעסוק הספר באזמל מנתחים, הסופרת בחרה להכות בו בפטיש (או שמא להצליף בו בשוט?).

O לא חווה אף רגש מלבד הכאב והאושר שהכאב מסב לה, היא לא מתייסרת או מהססת. למה היא מוכנה לוותר בקלות רבה כל כך על החיים הרגילים שלה, העבודה שלה, הבגדים שלה? מה דוחה אותה כל כך בחיים הנורמטיביים ודוחק אותה לחיק ההתמסרות וההשפלה הטוטאטליים? מה מושך אותה בכאב ובהחפצה? כיצד היא מגדירה אהבה, ולמה, אם מאהביה אוהבים אותה רק בזכות כניעותה, היא לא חוששת שכל אחת אחרת יכלה למלא את מקומה? האם באמת אפשר לקבל החלטה כזו בלי לבטים, בלי חששות, בלי להחליט ולסגת, בלי להקדיש אפילו מחשבה למה שנמצא על כף המאוזניים?

בהיעדר תשובות לשאלות הללו הספר הוא פשוט מונולוג ארוך וחוזר על עצמו של פורנוגרפיה זולה. "או הרגישה שפיה יפה, שכן מאהבה הואיל להיתקע לתוכו, שכן הואיל להציג לראווה את המעשה, ובעצם, שכן הואיל להרעיף עליו משפעתו. היא קיבלה אותו כקבל אל, שמעה אותו זועק, שמעה את צחוקים של האחרים, וכאשר קיבלה אותו התמוטטה, פניה אל הריצפה". נו, באמת. זה לא חתרני, זה סתם לא אמין.

לאדם תרבותי אף פעם לא נעים להודות שהוא שנא יצירה קלאסית; שהקונצ'רטו של צ'ייקובסקי לכינור לא ריגש אותו, שהוא נרדם באמצע האזרח קיין, שכל מה שהוא יכל להתרכז בו בזמן הופעת הבלט היו המכנסיים הצמודים להפליא של הרקדנים. ובכן, אני מתיימרת להיות אדם תרבותי למדי בטעם שלי בספרים, ואני מודה: שנאתי את "דיוקן האומן כאיש צעיר".

מצד אחד, מדובר באחד הספרים האיטיים בהיסטוריה; לקרוא אותו לוקח יותר זמן מאשר דרשה הכתיבה. מצד שני, העלילה קופצת בזמן בקפיצות באורכים משתנים, והקורא המבולבל שאך התרגל להתקדם בצד אגודל נותר מדדה מאחור. מלבד זאת, זהו ספר שהמוקד שלו אינו עלילה כי אם התבוננות פנימית - אלא שמושאי ההתבוננות היו לטעמי, איך לומר זאת? משמימים לחלוטין. אז יכול להיות שהבעיה היא בי, יכול להיות שזה ספר שצריך לקרוא באווירה אחרת, יכול להיות שאני פשוט חלק מדור מהיר ומשתעמם בקלות שכבר לא מסוגל להנות מדקויות הרגש שמציג ג'וייס - כך או אחרת, כוח רצון של ברזל נדרש ממני רק כדי לסיים את הקריאה.

הסתייגות אחת מכל הערותיי הנ"ל: יש סצינה אחת בספר שרק בשבילה שווה להשאיר אותו על המדף כדי לצטט ממנו כשהמוזה מכה. המדובר בסצינה שבה הכומר מגיע לבית הספר הדתי ונואם בפני הנערים הצעירים על גורלן הצפוי של הנשמות שיגיעו לגיהנום. זהו נאום ארוך ותיאורי, מלא בלהבות מצחינות, צרחות נוקבות ותולעים מעופשות. הזוועה המחלחלת הזו מכה בסטפן הצעיר שחווה בעיקבות הנאום משבר נפשי ודתי עמוק. זהו אחד התיאורים המדוייקים והמשכנעים של הדת כרוע שיצא לי לקרוא. חבל שבספר אין יותר כאלה.

כל פעם שאני קוראת ספר של מורקמי אני שואלת את עצמי אם אני ממש אוהבת אותו או ממש שונאת אותו, וכל פעם שאני מניחה את ידי על ספר חדש שלו אני שוקעת בו לגמרי וקוראת אותו ברצף ולחלוטין נבלעת בתוכו. אז אני מניחה שאני אוהבת אותו.

סוריאליזם פשוט לא מרגיש כמו מילה מספיק חזקה לתאר את חווית הקריאה בספרים של מורקמי, וספיציפית בקפקא. הוא דורש ניסוחים קצת יותר פרוזאיים, כמו "הזוווווי...!" ו- "WTF?". אבל הוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר האפשרית - כמו רכבת הרים או טריפ. ספר שפשוט שואב אותך לעולם אחר, שאתה לא רוצה להניח מהידיים, שיושב לך כמו ערפילית בראש כמה ימים אחרי שסיימת לקרוא אותו. תענוג.

האמת שלטעמי הספר דווקא לא היה מותח מהעמוד הראשון, ובעצם השליש הראשון קצת קרטע - אבל אחר כך הסיפור כבר ממש שואב פנימה. את שני השלישים האחרונים של הספר קראתי ביום אחד. הספר משתייך לז'אנר של מד"ב ישן, קלאסי, נוסח אייזיק אסימוב וריי ברדבורי - קצת נאיבי ומאוד דיסקריפטיבי, ולטעמי מאוד מהנה.

אחד הספרים האהובים עליי, של מרגרט אטווד ובכלל...

הספר מתאר אנטי-אוטופיה המתרחשת בעתיד הלא רחוק. כדרכה מצליחה אטווד להציג עולם אנושי, חד ומדוייק להדהים, הממשיך את המגמות הקיימות בעולם בעשרות השנים האחרונות - התבדלות של אליטה במרכזי יישוב משלה תוך הזנחה של מרכזי הערים לעוני ופשע, הקצנה של תכנים מיניים ואלימים הזמינים ברשת לנוער שהולך ומתקהה ריגשית, תיעוש מסיבי והרס של מוחלט של כדור הארץ והסביבה הטבעית.

הספר מאוד הזכיר לי באווירתו הכללית את "עולם חדש מופלא", האנטי-אוטופיה הקלאסית של האקסלי - אגב, אטווד כתבה את ההקדמה למהדורה החדשה של הספר, ונראה לי הגיוני להניח שהיא אכן הושפעה ממנו. לדעתי, מי שאהב את עולם חדש מופלא ואת 1984 יהנה מאוד מהספר.