בחטיבת הביניים הייתה לי מורה לפילוסופיה שאמרה לנו לקרוא את "כמעיין", ומהר, כל עוד אנחנו צעירים ועוד לא מאוחר מדי. אולי היא צדקה. כשקראתי אותו, אחרי גיל 20, כבר לא הצלחתי להשתחרר מהביקורתיות, או להתרגש מהמסר הזה שאולי באמת יקסום לבני 16, "לך עם עצמך עד הסוף וישרף העולם". אולי כי בגיל הזה כבר הבנתי שאני לא רוצה שהעולם ישרף. מצד שני, אולי זה לא עניין של גיל - איין ראנד הצליחה לעשות ממסר האגואיזם הזה פילוסופיה שלימה.
כספר, יש במעיין חלקים מעולים. קראתי אותו על כל מאות עמודיו בשלושה ימים. ראנד הצליחה להפוך אדריכלות לפואטיקה ואידאולוגיה, ונדמה לי שחודשים אחרי הקריאה שלו עוד הסתכלתי על בניינים קצת אחרת. מצד שני, האידאולוגיה זועקת מכל דף, והיא לא נעימה: בעולמה של ראנד ההצטיינות היא לא רק תכונה טובה, היא חזות הכל. אין אנשים בינוניים, יש אנשים מצויינים "טובים" ואנשים נחותים "רעים". לשני עמודים מבליח פועל בניין שמח בחלקו, אולי כדי להראות לנו שלהצטיין אפשר בכל דבר, אבל במאסה של הספר הוא הולך לאיבוד. וזה לא מקרי: זה העולם שראנד רוצה לייצר לנו, עולם ניטשיאני שמאדיר את העל-אדם ומלא שנאה תהומית לשאר המין האנושי.
כן, שנאה ממש. זה מה שהרגשתי שעולה מהנאום של ה"בד גיי", כפי שכינה אותו חזקי באחת הביקורות פה, לקראת סוף הרומן: בוז אמיתי למין האנושי, לאדם הממוצע, הרגיל. בוז לכל מי שלא מעפיל לפיסגה של עיסוקו, בוז לכל מי שלא מקריב הכל על מזבח ההצטיינות. אפילו מוטיבים של טרגדיה יוונית יש בספר כדי לחדד את המסר הזה - החוטא החוזר בתשובה יוכל לכפר על חטאו רק במוות.
הבעיה העקרונית באידאולוגיה הזו שהיא לא ישימה. לא יכול להיות עולם שמורכב כולו מרוראקים. לא יכול להיות עולם שבו כולם במקום ראשון. ראנד לא באמת מציגה פיתרון לבעיה הזו. היא לא מדבר על אותנטיות, על המקום הנכון לכל אדם, על מארג חברתי. נדמה שהיא אומרת - זהו טבע הדברים, תמיד יהיו את הטובים יותר והטובים פחות. בכם, קוראיי, אני מאיצה להיות הטובים ביותר.
ובכל זאת, הספר טוב. טוב לקרוא אותו ולהתעצבן, יש בזה משהו מעורר חושים ורגש. כל פעם שיוצא לי לחשוב עליו אני נזכרת בשיר של יהודה עמיחי שמסכם את תחושותיי כלפיו:
לא כברוש / יהודה עמיחי
לֹא כַּבְּרוֹש,
לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּש.
וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד,
כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים
וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.
אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת
מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי
פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם
כָּאֲוִיר בַּשָּנָה וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.
לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר
בַּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,
אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים
בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.
וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן
בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,
יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,
אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים
לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל
מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,
כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,
עוֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.