• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ילדי חצות (2010)

ילדי חצות (2010)

מאת סלמאן רושדי

הביקורת של pen

תמונה של pen
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ילדי חצות (2010)

ילדי חצות (2010)

מאת סלמאן רושדי

הביקורת של pen

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של pen
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
בלדין
לפני 12 שנים

“וואו! על היצירה הזאת, ההזויה, הנוזלית, הריחנית, המרירה מתקתקה, המהפנטת, המתעתעת, הסיסמאתית, המשיחית”

2/3
ביקורות על ילדי חצות (2010)
הבאה
נצחיה
לפני 13 שנים

“הנה אחת ההתרשמויות מ"מחסום הקריאה" שלי. סאלים סיני הוא ילד מיוחד, היות ונולד בדיוק בחצות של ה-15 באו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

"ילדי חצות" ההוא ספר מורכב שנקרא באטיות. משלב רצף הסטורי של הודו, מאז היוסדה כמדינה עצמאית, עם קורותיהם של ילדים שנולדו בדיוק בחצות הלילה ההוא. ההיסטוריה של הודו מדווחת ברצף של עובדות הסטוריות כוללת שמות של אישים אמיתיים שלקחו חלק בהנהגה של הודו, ואילו ילדי חצות מהווים את הצד ההזוי והסימלי של הספר,כאשר שני החלקים האלה שזורים זה בזה, יוצאים זה מזה ומשפיעים זה על זה. סלמן רושדי אוהב את הודו מולדתו אך לא חוסך ממנה את ביקורתו הקשה על הדרך שבה היא היא מתנהלת. המתיחות בין הינדים ומוסלמים גוררת בעקבותיה אלימות קשה וכן הפערים הגדולים בין עוני ועושר, וכמובן הקשר שכניראה אי אפשר בלעדיו, בין הון לשלטון. המלחמה בין הודו ופקיסטן גם כן זוכה ליצוג. סלמן רושדי מבקר בחריפות את השלטון האכזר ותאב בצע גם שם. כאחד מילדי חצות, הוא מספר בגוף ראשון, חיו הושפעו או יותר נכון נפגעו קשות, כתוצאה ממאבקי הכח הן בהודו והן בפקיסטן, החל בזהותו וכלה במשפחתו וגופו. בעית הזהות החצויה של הודי מוסלמי מתבטאת בין השאר ע"י שימוש בדמויות המהוות אחת ניגוד של השניה דוגמה לכך יהיו אחותו של סאלים,(הדמות שבחר רושדי להיות המספר בגוף ראשון), ג'מילה, זמרת המהפכה הנערצת שואפת לשלמות ,נזירית וקיצונית שבה מאוהב אחיה (החורג) סאלים, וחברתו האהובה פרווטי, אחת מילדי חצות, הקוסמת,נוודת, פראית, עניה מרודה אישתו של סלים לקראת סוף הספר ואם בנו (החורג). הדואליות באה לידי ביטוי גם בשמותיהן, ג'מילה המוסלמית ופרווטי ההינדית. זו רק דוגמה אחת מרבות בספר הזה. סאלים עצמו לא היה בן יולוגי להוריו וכך גם בנו לא היה בנו הביולוגי. כאילו המצב של "להיות עם ולהרגיש בלי" אי אפשר לצאת ממנו. ילדי חצות נולדו כולם עם עם יכולות מיוחדים ויחודיים, הם הפוטנציאל שנולד עם עצמאות הודו. הם התקוות האיחולים החלומות. הם נרצחו באכזריות. ע"פ רושדי מספרם בטל בשישים הם לא יוכלו להיות לעם והפוטנציאל שלהם לא יוכל להתממש.
הספר לא קל לקריאה הוא דורש ריכוז הוא לא ממש אופטימי ובכל זאת שווה כל רגע של מאמץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עולם
עולם
תמונה של קוראת הכל
קוראת הכל
תמונה של דולי
דולי
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של שיווה
שיווה
תמונה של yaelhar
yaelhar
7קוראים|גיל ממוצע56|71%נשים

על המבקרת

תמונה של pen

pen

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
195 ביקורות•6 נבחרות•1,240 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של pen
pen
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות195
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבלה1,240
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת144ספרות מקורית27מתח ריגול והרפתקאות3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של pen

אבא בן סבתא דינה

אבא בן סבתא דינה

יוסף בר יוסף

בעייני ספר מצין! ממליצה לקרא את מה שנכתב על הכריכה מאחור, אני לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•pen
תיקון אחר חצות - הוצאה מחודשת

תיקון אחר חצות - הוצאה מחודשת

יניב איצקוביץ'

ספר הרפתקאות הזוי מרתק, שונה בשל בחירת המקומות והגיבורים מפתיע מצחיק לפעמים. נהניתי לקרא בו למרות קטעים של "חפירה" שדילגתי עליהם. עצם הדילוג על דפים בספר לא הפריע לי להבין ואפילו להתפעל בהמשך הקריאה. יניב איצקוביץ' בחר את גיבוריו מתוך העיירה היהודית ברוסיה הלבנה.גיבורה ראשית, אישה נשואה ואם שחיה בכפר מעורב עם כפריים רוסיים.אוהבת את משפחתה ואיכפתית, ומתוך רצון לגאול את אחותה מעגינותה ודכאונה יוצאת למסע מסוכן עם רוח קרבית למצא את הבעל הסורר ולהשיג ממנו גט.אישה זו, פאני שמה, הייתה גם אלופה בסכין שחיטה כשרה קטנה שקבלה מתנה מאביה שהיה שוחט במקצועו. פאני לא היססה להשתמש בסכין להגנתה מה שהביא עליה ועל מלוויה את הבולשת והצבא שגם ביניהם היה ניגוד עניינים. אלה בורחים ואלה רודפים "ניסים ונפלאות". רוב הגברים הם חדלי אישים אבל פאני ממוקדת המטרתה ולא מפחדת מכלום. הסכין הקטנה תחת שמלתה הצילה חיים וסבכה אותם.לא יכולתי שלא לחשוב על הספר "רצות עם זאבים"של ק.פ. אסטס כי פאני מתוארת כבעלת עיני זאב והיא לא מהססת לחשוף את שיניה, ובמקרה זה את סכינה הקטן שהוא טבעי לה כחלק מגופה ולהגן על הלהקה שלה. אחותה, אגב, תוארה באחת הסצנות כטורפת בשר נא. הספר מותיר אחריו שובל של מחשבות, תובנות והנאה. מומלץ.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•pen
תודעתו של זנו

תודעתו של זנו

אִיטַלוֹ סבֶבוֹ

לקח זמן, קראתי לאט אבל לא ויתרתי וסיימתי. ישנה ביקורת טובה של סוריקטה כאן באתר אין ממש צורך לחזור על הדברים. אומר רק ששמחתי לראות שיש מהדורה חדשה מקווה שהפונט גדול יותר ונוח יותר לקריאה. הספר מעמיק לנפשו למניעי חיו של סבבו ואני התחברתי ליחסו לפסיכואנליזה אותה תפיסה שאדם מעצם היותו, חולה ומכל מה שיעשה, יחלום, או יגיד ניתן להוכיח זאת. ואכן ה"מחלה" המדומה או האמיתית היא הציר שסביבו נע סיפורו של ההיפוכונדר המשועמם שעל חיו נסב הסיפור. יש לא מעט הומור ביקורתי על אותו חולה מדומה שמצבו החברתי והכלכלי מנע ממנו כל התמודדות קיומית אמיתית וכך הגיע למצב שעיסוקו העיקרי הוא נסיונות הבראה ממחלתותיו המדומות
ומחולשות האופי שלו. לשוא הוא מנסה להפסיק לעשן כשבעצם אין לו ממש ענין בזה. או הצורך הכרוני לבגוד באשתו כדי לחזק את הקשר שלו איתה. יש כאן מבט ציני או הומוריסטי, תלוי בקורא, על בורגנות דקדנטית שסופה הגיע במלחמת עולם שניה. הספר עדין רלוונטי ומכיוון שהוא גם כתוב באופן משכנע אני ממליצה, למי שעדין לא קרא, להכניסו לרשימה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•pen
האי

האי

ג'אני סטופריץ

שוב שלפתי מספריתי ספר שעלילתו קורת על אי, ללא כוונה מודעת, אבל אי אפשר להתעלם מזה. היות האדם אי זה רעיון שלא מעט דנו בו ובכל זאת כל אי ויחודו. בנובלה הזאת, המקסימה בעוצמתה, אור השמש הבוהק, המסנוור, החום הקשה מדגיש על רקע הצללים הכהים את קווי הריקמה העדינים והמדויקים של הנפש. אבא חזק וחסון בזכרונו של בנו חוזר לאי ילדותו שאהב כדי להפרד לפני מותו מסרטן סופני. הבן השבחיו הרחיק מהאי לקרירות ההריםלווה את אביו ונמצא בפחד וחרדה כמעט פאניקה ממצבו של אבייו. גם כאן האב הגוסס מחנק נישאר שלו וחסון לעומת חולשתו של הבן.מעין מענה לניגודי האור והצל החדים של האי. "האי" הזה, הוא מעשה אומנות מושלם לא כדאי לפספס.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•pen
ארכיפלג הכלב

ארכיפלג הכלב

פיליפ קלודל

כל הרעות החולות של האנושות, טבע האדם, מרוכזות בסלט קצוץ דק. הכתיבה הזורמת וקצת מתח עוזרים לבלוע את כל מה שמשתקף במראה שפ. קלודל מציב לפנינו. הסלט מכיל בורות, ציניות, איבוד ערכים בסיסיים של כבוד לאדם ולטבע, אכזריות, פחד, שקרים, תאוות בצע וכמובן המחירים שכולם משלמים. לא קל, אבל עכשוי באותה מידה שעתיק.למי שלא מסתפק בעיתונות ובפייס שמלאים בכל זה הרי לכם תמצית מרוכזת שלא פוסחת על כלום.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•pen
האי של נשות הים

האי של נשות הים

ליסה סי

ספר מעניין ומרתק. רומן הסטורי המספר את סיפורן של נשים מיוחדות חזקות שידעו להעצים עצמן החברה שבה לגברים יש פריוילגיות. הן פרנסו את משפחותיהן בדרך יחודית שהקנתה להן כח פיזי ויכולות מייוחדות, ניהלו עצמן ובנו היררכיה מנהיגותית נשית שהסתמכה על כישורים וותק. הנושא לכשעצמו מאלף אך הספר מגולל גם סגה משפחתית אנושית מאד ורגישה לצד התמורות בהסטוריה של קוריאה. תמורות שהביאו המלחמות והמאבקים בין החבירה לקומוניזם לבין ההשפעה האמריקאית. וכמו שקורה תמיד, סבלם של אנשים שנשחקים בתווך. זהו גם סיפור על ידידות נפפש ומה שקורה לה כשגושים טקטונים של מזרח ומערב מתנגשים. הספר כתוב ברגישות אמינה המעוררת הזדהות. כדאי לקרא.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•pen
בנפש חסרה

בנפש חסרה

ריצ'רד פלנגן

אתחיל בזה שהשם של הספר באנגלית מוצלח הרבה יותר."Wanthng" "בנפש חסרה" נשמע לי מוזר ולא ברור. השם באנגלית משמעו רוצה, ליקוי,חסר, קולע לתוכן שנכתב באופן שהימם אותי. חסר כ"כ עמוק באהבה ומגע אנושי חומל וכבלים של אמונות ודעות שיצרו מצבים בלתי אפשריים לקיומה של שמחה בחיים ותחושת חופש. הכל יצא מעוות. החזק כופה את רצונו על החלש באכזריות בלתי נתפשת מתוך אמונה שזה מה שיביא את האושר לכולם,שזו הדרך לזכות באהבת אדם ואלוהים שזה מה שראוי לעשות. הספר בנוי משתי עלילות. אחת בראשית ההתישבות האמפריליסטית של האנגלים באוסטרליה ובנסיונות האכזריים לדכא ולאלף את הילידים האבוריז'ינים. אישה חשוכת בנים מהאצולה הבריטית שבעלה נשלח למשול באי ואן דיאמן מתאהבת בילדה אבוריג'ינית קטנה ומאמצת אותה. רצונה האמיתי היה לזכות בילד באהבתה של הילדה ולאהוב אותה, אבל אותם כבלים חברתיים ותודעתיים לא מאפשרים לה לקיים את רצונה הטבעי האמיתי והיא מסווה אותם בתואנת ניסוי חברתי ל"ביות" הילדה ניסוי שהסתיים בטרגדיה איומה לאם לילדה ולאב. במקביל מספר ריצ'רד פלניגן את סיפור חיו האישיים של הסופר צ'רלס דיקנס באנגליה.(החיבור בין שני הסיפורים שאוב עד כמה שהבנתי מדמיונו של הסופר אך רוב הפרטים מתאימים לביוגרפיה של דיקנס). גם בסיפור הזה כמיהה לאהבה כבלים, סבל ואכזבה. בספר מובעת הדעה שהפרא נבדל מאיש תרבות בזה שאינו משתלט על על תשוקותיו שהוא אמפולסיבי. פלניגן שואל בספר "האמנם"? והאם הנסיון ל"תרבת" את הפראים הוא נחוץ ומועיל להם לפרא ולמי שמחשיב עצמו תרבותי.
הספר כתוב חזק ונוקב וללא רחמים. כשסיימתי לקרא הרגשתי בברור את הטלטלה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•pen
וזרח השמש [מהדרות 2006]

וזרח השמש [מהדרות 2006]

ארנסט המינגוויי

אני כותבת את הביקורת זמן מה אחרי שסימתי לקרא את הספר. יש משהו בכתיבה של המינגווי שמקשה עלי לזנוח את ספריו גם אם הם מעלים אצלי תגובה רגשית או מחשבתית לא נעימה לפעמים.שכרי בא עם סיום הקריאה והשובל האיכותי שנמשך אחריה. אז איך מתארים תחושות של ריק, אובדן ובזבוז שבאים אחרי מלחמה איומה כמו מלח"ע 1? המינגווי מתמודד עם זה באופן מרשים בעזרתם של חבורת שתיינים צינית, לא פעם אכזרית שלא יודעת לזנוח דיעות קדומות שלא יודעת את נפשה ולא הגיעה לשום תובנות חיוביות. אין להם מטרות מוגדרות הם פשוט נסחפים מפה לשם שורפים את כספם וזמנם בנסיון ליצור רעש ומחיצה בפני חשבון נפש אמיתי. גם אלה, אומר המינגווי הם קורבנות אבודים של מלחמה.במיוחד כי לא ידעו לעשות "לימונדה".המינגווי עצמו, אם אני טועה, היה לכוד במידה כזו או אחרת באותו סחרור. היחידי שפעל היה דווקא מתאגרף יהודי הזכה ליחס מבזה מהחבורה. הוא היה זה שהכניס סנוקרת בפניו של אחד ואח"כ עזב. ראיתי בזה תגובה חיובית שלא ניערה את החבורה ממצבה התודעתי העגום והזחוח. אותו בחור גם היה היחידי שהתקשה להנות במלחמת השוורים וזכה בשל כך לתגובות משפילות כי היכולת להנות מרצח הפרים ומדם היה כמעט ערך עליון שככל שאתה מביע יותר בקיאות והנאה אתה זוכה ליותר תגובות חיוביות בחבורה הזאת.נראה כאילו המנגווי משקף מצב שלא משאיר הרבה תקוות שיש מי שיעשה הכל למנוע את המלחמה הבאה.לא יודעת אם לזה התכוון המינגווי אבל זה לא משנה לי אני מתפעלת מיכולת הכתיבה שלו מהבנתו הדקה ברגשות אנושיים ויכולתו לבטא אותם.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•pen
סלסטינו לפני השחר

סלסטינו לפני השחר

רֶיְנַלְדוֹ אָרֵנָס

לספר "סלסטינו לפני השחר" אין סוגה מוגדרת שאליה אפשר לשייך אותו, כי הוא רצף או זרימה של מחשבות, רגשות וחלומות המתארים מציאות קשה מאד של עוני,רעב,אלימות טרוף ויאוש
אך גם כמיהה לאהבה ולחמלה בתוך המשפחה. כל הספר כתוב מנקודת מבטו של ילד שחלומותיו ודמיונו מתערבבים עם פנטסיה קסומה שבה מכשפות, שדונים, הטבע ובעלי חיים, (פעמים רבות מהסוג שבד"כ מרתיע, כמו צרעות תיקנים לתאות וכד')וכן בני דודיו המתים. כל אלה באים לעזרתו של הילד ששמו לא ידוע אבל יש לו אחיין/כפיל בשם סלסטינו. סלסטינו זה אין לדעת מיהו, היה או לא היה, אך כמו הילד הוא נרדף וחווה אלימות במשפחה אך לא כואב אותה יש לו יכולות השתנות שלילד אין. הילד אוהב אותו כאילו היה אחיו התאום ולפעמים נדמה שהוא מחיה אותו מתוך טראומת מותו, קשה לדעת בבירור. הסיבה שלא נטשתי את הספר היא שלמרות כל מה שכתבתי ואין ממש עלילה, הוא נוגע ללב מפתיע ביכולתו לעורר הזדהות עם הרגשות העמוקים והכמוסים ביותר. ומבעד לכל הצעיפים הוא כ"כ אנושי. אולי הוא מתחבר באיזה אופן לתת מודע אוניברסלי. קטעים בספר כתובים כשירה ממש. הספר עוסק הרבה במוות ובקשר שלא ניתן לפרום, עם החיים. מי שיקרא קצת על הסופר וקורותיו לא יתקשה למצא חיבורים והקשרים למה שכתב. הספר מפעים ואני ממליצה לנסות גם למי שכל מה שכתבתי לא נראה לו/לה יש מצב שתופתעו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•pen

ביקורות נוספות על "ילדי חצות (2010)"

ילדי חצות (2010)

ילדי חצות (2010)

סלמאן רושדי

וואו! על היצירה הזאת, ההזויה, הנוזלית, הריחנית, המרירה מתקתקה, המהפנטת, המתעתעת, הסיסמאתית, המשיחית כמעט, ועוד עשרות סופרלטיבים מתעקלים, מתפוצצים בצבעוניות, בחדווה, בהמוניות ובתקתוק מהיר, חסר מנוח, תוסס, משלהב... אין אפשרות לקמץ את החוויה הזאת למשהו נחות משורה של תיאורים קלישאתיים ביסודם, אבל היצירה הזאת לוקחת את הגרנדיוזיות, את הסיסמאות הנרקסיסטיות של העט העוקצני והמרוצה מעצמו של רושדי ומרפרפת מעבר לכותרות מפוצצות, מעבר לתיאורים מתנחששים, מעבר לגוזמאות רדודות, כי למרות כל התיאורים, למרות כל ההפרזות המשוגעות, למרות הצבעוניות שלא יודעת שובע, למרות הטראגדיה ומשחקי המילים והמונולגים וקטיעות הזרימה, יש פה סיפור מרגש, אנושי, מהיר, מותח, קולח, זורם, מתנחשל, מלא פסגות, מלא שיאים, מלא עמקים, מלא בחור ידיעה ובגורליות ובצירופי מקרים ומלא ברוח אנושית, חמה, הודית, של אהבת הארץ ללא תנאי, של אהבת הודו, של אהבת הירוק והזעפרן והלבן של הדגל, של אהבת הנופים והאוויר והריחות והמראות והטירוף הזה שכולו הוא אבן יסודה של תת היבשת הזאת.

אז אחרי שריססתי פה מילים וסיסמאות כאילו היו השפרצות צבע אגרסיביות על קנבס אני אנסה להיות טיפה יותר קוהרנטי, טיפה יותר תבניתי, להתחיל מההתחלה ולא מהסיכום, אז את ילדי חצות התחלתי לקרוא בטיסתי לדלהי וסיימתי אותו, שבועיים אחרי, בטיסה חזרה ארצה, וכשמצאתי את עצמי מביט בנופי ארץ ישראל שנפרשים תחת כנפי המטוס מצאתי את עצמי מבכה את עזיבתי את הודו, הן הגשמית והן המנטלית, זאת שרושדי רקח למעני, זאת שראיתי במו עיניי, זאת שראיתי דרך עיניו של סאלים ומשפחתו.

מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר ידעתי שזה הולך להיות סיפור אהבה. רושדי הוא ללא ספק אמן הסטוריטלינג. הוא נפטר מדקדוקים פרוזאיים של סיבה ותוצאה, של ריחוק המספר לטובת קלחת גועשת של מעברים זמניים, מיתות שמקדימות את זמנן, אין סוף הערות וקפיצות למיניהן, כמו כדור פינג פונג שנע הלוך ושוב בין הסיפור הלינארי למוחו הקודח של רושדי שלא יודע שובע מהעולם שהוא יצר. המילים שלו מיתולוגיות, מלאות קסם, מלאות השראה, פשוטות ומבדרות, כאילו הוא משחק עם הקורא תיאטרון, מעלה בפניו הצגה עם פריטים אקזוטיים ומבדחים, מנגואים שחורים, סולמות ונחשים, הוא לא יודע די, ואני נהניתי מכל רגע, מכל לגימה מהמשקה התוסס הזה, המבעבע, ההיפראקטיבי.

הסיפור עצמו מרתק. החל מההיסטוריה המשפחתית של הגיבור שכולה דמויות טראגיות וגרוטסקיות שעל אף אחת מהן החיים לא שפרו וכלה בדרמה מרגשת ומתח קצבי ומורט שערות. רושדי יודע איך לתמרן בין כל העלילות, בין האווירות השונות, המקצב משוגע, משתנה ללא הרף, נוזלי לחלוטין, נתון למרותו של גורל הזוי שלא מתבהר בשום רגע, הקורא מושלך אל עולם מסחרר ומרגש. קצת כמו הודו, במבט ראשון אתה נבלע בין כל ההמוניות והריחות המשונים והקולות והצפירות והחיות והטירוף הזה, וברגע שאתה מרגיש את זה בתוכך, בלי לחפש הסברים, בלי לחפש היגיון, כאילו נכנסת דרך מחילת ארנב לארץ פלאות אפלה, אתה מתמסר לטירוף, אתה מתמסר למקצב, לאקזוטיות, לצבעוניות, לריחות, לרגשות האלו.

כל כך נעצבתי כשעזבתי את הודו של רושדי. כשלא קראתי יותר על מעללי הדמויות שלו, כשנקלחו ממני ההמצאות המופלאות שלו, המשחקים שלו. אין לי סבלנות לחכות שספר אחר שלו יגיע לידיי, התרגלתי למינון יומי של הזייה וחלום והתמסרות. גם ברגעיו הכי אפלים הספר הזה היה אסקפיזם עילאי. עבודת אמן, יצירת מופת, ורוח הודו שנחה על כל מילה ומילה. תזזיתית, מפוצצת, לא יודעת מנוח. הודו של רושדי. ירוק, לבן וזעפרן.

לפני 12 שנים•בלדין
ילדי חצות (2010)

ילדי חצות (2010)

סלמאן רושדי

הנה אחת ההתרשמויות מ"מחסום הקריאה" שלי. סאלים סיני הוא ילד מיוחד, היות ונולד בדיוק בחצות של ה-15 באוגוסט 1947, וזה היה היום שבו הסתיים המנדט הבריטי, והחלה להתקיים מדינת הודו העצמאית. מסתבר שהמנדט הבריטי הסתיים בכל מיני ארצות בשנים האלה, שנות שקיעת האימפריה שלא רצתה שהשמש תשקע מעל דגלה.

סאלים גיבור הספר רואה את עצמו כילד מיוחד, בעל כשרונות מיוחדים, היות ונולד בתאריך ייחודי זה. הוא גם מוצא קשר נפשי-טלפתי עם ילדים אחרים שנולדו איתו באותה שעה ברחביה הגדולים של הודו. הסיפור מתפתל ומתפתל, מתחיל בעלילות הסבים, ועובר בין הדורות, וכל כולו אמור להיות אלגוריה לצמיחתן של הודו פקיסטן ובנגלדש.

התחלתי לקרוא את הספר לפני פסח, המשכתי במשך החג הראשון, ובשבת חול המועד, ובחג השני. ובסוף נטשתי. כל הזמן הזדמזם לי בראש "שידוך הולם" של ויקראם סת. אני יודע שזו השוואה מקפיצה. כי איך אפשר להשוות את סלמאן רושדי הגדול, ועוד בספר זוכה פרס בוקר, ועוד בספר שנחשב הטוב מבין זוכי פרסי בוקר בלא-יודעת-כמה שנים, עם סופר פופולארי של רומנים עבי כרס? אבל כנראה שאפשר, כי זו ההשוואה שהיתה לי כל הזמן בראש.

בסוף, למעשה יותר באמצע, התייאשתי. עייפו אותי העלילות הפתלתלות, השנינויות הרבות, הכתיבה הגדושה אלגוריות. אולי הייתי סוחבת עד הסוף, אבל לא ממש ברור בשביל מה ולמה, ולא היה לי כוח להתאמץ.

לפני 13 שנים•נצחיה