וואו! על היצירה הזאת, ההזויה, הנוזלית, הריחנית, המרירה מתקתקה, המהפנטת, המתעתעת, הסיסמאתית, המשיחית כמעט, ועוד עשרות סופרלטיבים מתעקלים, מתפוצצים בצבעוניות, בחדווה, בהמוניות ובתקתוק מהיר, חסר מנוח, תוסס, משלהב... אין אפשרות לקמץ את החוויה הזאת למשהו נחות משורה של תיאורים קלישאתיים ביסודם, אבל היצירה הזאת לוקחת את הגרנדיוזיות, את הסיסמאות הנרקסיסטיות של העט העוקצני והמרוצה מעצמו של רושדי ומרפרפת מעבר לכותרות מפוצצות, מעבר לתיאורים מתנחששים, מעבר לגוזמאות רדודות, כי למרות כל התיאורים, למרות כל ההפרזות המשוגעות, למרות הצבעוניות שלא יודעת שובע, למרות הטראגדיה ומשחקי המילים והמונולגים וקטיעות הזרימה, יש פה סיפור מרגש, אנושי, מהיר, מותח, קולח, זורם, מתנחשל, מלא פסגות, מלא שיאים, מלא עמקים, מלא בחור ידיעה ובגורליות ובצירופי מקרים ומלא ברוח אנושית, חמה, הודית, של אהבת הארץ ללא תנאי, של אהבת הודו, של אהבת הירוק והזעפרן והלבן של הדגל, של אהבת הנופים והאוויר והריחות והמראות והטירוף הזה שכולו הוא אבן יסודה של תת היבשת הזאת.
אז אחרי שריססתי פה מילים וסיסמאות כאילו היו השפרצות צבע אגרסיביות על קנבס אני אנסה להיות טיפה יותר קוהרנטי, טיפה יותר תבניתי, להתחיל מההתחלה ולא מהסיכום, אז את ילדי חצות התחלתי לקרוא בטיסתי לדלהי וסיימתי אותו, שבועיים אחרי, בטיסה חזרה ארצה, וכשמצאתי את עצמי מביט בנופי ארץ ישראל שנפרשים תחת כנפי המטוס מצאתי את עצמי מבכה את עזיבתי את הודו, הן הגשמית והן המנטלית, זאת שרושדי רקח למעני, זאת שראיתי במו עיניי, זאת שראיתי דרך עיניו של סאלים ומשפחתו.
מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר ידעתי שזה הולך להיות סיפור אהבה. רושדי הוא ללא ספק אמן הסטוריטלינג. הוא נפטר מדקדוקים פרוזאיים של סיבה ותוצאה, של ריחוק המספר לטובת קלחת גועשת של מעברים זמניים, מיתות שמקדימות את זמנן, אין סוף הערות וקפיצות למיניהן, כמו כדור פינג פונג שנע הלוך ושוב בין הסיפור הלינארי למוחו הקודח של רושדי שלא יודע שובע מהעולם שהוא יצר. המילים שלו מיתולוגיות, מלאות קסם, מלאות השראה, פשוטות ומבדרות, כאילו הוא משחק עם הקורא תיאטרון, מעלה בפניו הצגה עם פריטים אקזוטיים ומבדחים, מנגואים שחורים, סולמות ונחשים, הוא לא יודע די, ואני נהניתי מכל רגע, מכל לגימה מהמשקה התוסס הזה, המבעבע, ההיפראקטיבי.
הסיפור עצמו מרתק. החל מההיסטוריה המשפחתית של הגיבור שכולה דמויות טראגיות וגרוטסקיות שעל אף אחת מהן החיים לא שפרו וכלה בדרמה מרגשת ומתח קצבי ומורט שערות. רושדי יודע איך לתמרן בין כל העלילות, בין האווירות השונות, המקצב משוגע, משתנה ללא הרף, נוזלי לחלוטין, נתון למרותו של גורל הזוי שלא מתבהר בשום רגע, הקורא מושלך אל עולם מסחרר ומרגש. קצת כמו הודו, במבט ראשון אתה נבלע בין כל ההמוניות והריחות המשונים והקולות והצפירות והחיות והטירוף הזה, וברגע שאתה מרגיש את זה בתוכך, בלי לחפש הסברים, בלי לחפש היגיון, כאילו נכנסת דרך מחילת ארנב לארץ פלאות אפלה, אתה מתמסר לטירוף, אתה מתמסר למקצב, לאקזוטיות, לצבעוניות, לריחות, לרגשות האלו.
כל כך נעצבתי כשעזבתי את הודו של רושדי. כשלא קראתי יותר על מעללי הדמויות שלו, כשנקלחו ממני ההמצאות המופלאות שלו, המשחקים שלו. אין לי סבלנות לחכות שספר אחר שלו יגיע לידיי, התרגלתי למינון יומי של הזייה וחלום והתמסרות. גם ברגעיו הכי אפלים הספר הזה היה אסקפיזם עילאי. עבודת אמן, יצירת מופת, ורוח הודו שנחה על כל מילה ומילה. תזזיתית, מפוצצת, לא יודעת מנוח. הודו של רושדי. ירוק, לבן וזעפרן.
