הפעם הראשונה בה קראתי תיגר על הביטוי "לצאת מאזור הנוחות" הייתה עוד בהיותי עובר.
אני לא רוצה לצאת מהרחם, זעקתי בקול אילם. אני לא מעוניין לצאת ולהגיע למקומות נפלאים. טוב לי כאן. נעים לי וחמים לי וכיף לי, ואני רוצה להישאר כאן לנצח נצחים. הלו, אתם שומעים אותי, שם בחוץ? הוספתי ובעטתי נמרצות להמחשת טענותיי, דבר שבדיעבד התברר כטעות קשה, כיוון שהבעיטות רק החישו את הגחתי החוצה. מספרים שעם יציאתי לאוויר העולם המיילדת שלי קראה בקול גדול "איזה מלאך קטן יש לנו כאן". בהיתי בה בדיוק שנייה (ויש הטוענים עשירית השנייה) לפני שפצחתי בסדרת צווחות זעם היסטריות, בווליום שלא היה מבייש את מערכת ההגברה בקיסריה. מוסיפים ומספרים שהמיילדת בהתה (ויש הטוענים בעטה) בי אף היא (בהבעת בעתה), בדיוק חצי שנייה (ויש הטוענים מאית השנייה), לפני שהיא שמטה אותי מידיה כשהיא ממלמלת "מלאך, מלאך, מלאך המוות התינוק הזה".

יש משהו כובש בספר הזה ובתמימות הילדותית שאני רואה בו. נאיביות שבאה לידי ביטוי במשפטים הקצרים, בחריזה הפשטנית, באיורים שמשורטטים בקווים די גסים. נאיביות שבה הספר מסביר לילדים, קהל הקוראים העיקרי של הספר, כמה טוב לצאת ולגלות מקומות נפלאים חרף התלאות והמהמורות שיהיו מנת חלקם. קהל הקוראים העיקרי, כתבתי, ולא בכדי. גם מבוגרים יכולים להפיק ממנו המון, הרבה יותר מכל ספרי ההעצמה האישית והזזות הגבינה למיניהן.

כשאני חושב על זה, לפחות פעמיים בחיים אנו נאלצים בעל כורחנו לצאת ולגלות מקומות חדשים ו"נפלאים" (עם או בלי מרכאות כפולות, תחליטו אתם): בלידתנו ועם מותנו. אף אחד לא שאל אותנו אם אנו מעוניינים להגיע לעולם ואם איננו מעוניינים להסתלק ממנו. מה שבטוח, בניגוד למיילדת ההיא, הרופא שבבוא היום יקבע את מותי כבר לא יזכה לשמוע את צווחות ווליום קיסריה שלי. וגם אילו היה מתאפשר לי לצרוח בנסיבות אלה, אינני בטוח שהיו אלה צווחות זעם. אולי קריאות גיל...

הספר הזכיר לי סרטון מקסים שמראה מה קורה לאדם שיוצא לים לגלות מקומות חדשים ונפלאים. הבחור בסוף הסרטון, זה שמתרווח באזור הנוחות שלו מול הטלוויזיה, אנוכי הוא.
https://www.youtube.com/watch?v=UR21AGVD4aI


הביקורת מוקדשת ל- Hill, שאלמלא הביקורת הקטנה והנפלאה שלה על הספר, סביר להניח שלא הייתי מגיע אליו.

אם יש משהו שקשה לי להכיל - זה ציניקנים.
אנשים שחושבים שלחקור תופעות, לשאול שאלות ולעשות שינוי זה לילדים...
והם כבוגרים יודעים הכול גם בלי לצאת מהבית!
אז בשביל מה לצאת?
כי...
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

הספר עוסק בילד שיש לו כל מיני חלומות, הוא לא בטוח שהוא יצליח להגשים אותם או אם ראוי לו "לדחוף את עצמו" להתפרסם ולעשות משהו שידברו עליו.
הרי הוא רואה שהרבה אנשים (שאולי חלקם חזקים וחכמים ממנו) יושבים וממתינים שיתגשם החלום שלהם ולא פורצים דרך - והוא מתחיל לפתח כל מיני פחדים.
האם הוא מצליח בסוף?...

תקראו את הספר ותדעו.
ובמאמר מוסגר - אני מודה שיותר אהבתי את צורת הכתיבה של פעם. אהבתי את הפניה לילדים ולנוער בגובה העיניים, בלי "להתחנף" ולרדד כל דבר עבורם, ועם מחשבה על העתיד ועל לבנות תשתית יציבה שאותה אפשר אחר-כך לאתגר, וליצור דברים כשיש לך כבר בסיס של שפה ותכנים שנבדקו.

היום יש לי תחושה שהציניות פושה בתכני הילדים והנוער, ומי שמדבר על "ערכים" מבוטל אוטומטית כמיושן או מתנשא.

עכשיו חלקכם יאמר לעצמו: מה הבעיה עם קצת ציניות? הילדים של היום לא עשויים מסוכר, הם התמודדו כבר עם דברים קשים הרבה יותר מכך שמבוגרים "לא סופרים אותם", או לא מספקים להם תכנים חינוכיים... ואיך בכלל אפשר לדעת מה הם יצטרכו בעתיד?

אין לי בעיה עם קצת ציניות, יש מקום לכולם ואני מבינה שלא כולם תמימים באופיים או מעריכים את ההשקעה הרבה בסדרות הנוער של לפני חמישים שנה וההקפדה על כל פרט (רמת הביצוע הגבוהה ביותר לתקופתה, תכנים מותאמי גיל בהתייעצות עם פסיכולוגים, הגייה נכונה, מטרות חינוכיות ודוגמא ייצוגית גם מחוץ לשעות העבודה של "הכוכבים" שמעבירים את התכנים...)
אך כשזה מגיע למצב שאותם ציניקנים שכותבים סדרות לנוער לא היו צופים בתכנים של עצמם...
והם אמורים לייצג את הנוער! שם הבעיה.

הדבר חורה לי יותר כאמור בסרטים ובסדרות, כנראה שהנוער קורא היום פחות ספרים אך לא צופה פחות בתכנים מצולמים אלא יותר.
מרגיז שהמון אנשי צוות שעובדים על התכנים, היועצים הממונים והרשות המשדרת (ולפעמים גם משרד החינוך!) סבורים שאלה מתאימים להיות התכנים הבלתי פורמליים לנוער: תכנים רווים באלימות נפשית, סגידה ליופי, מסרים קליטים על חשבון היותם נכונים עובדתית, ובגדול אי שמירה על האקסיומה שעולם הילדות אמור להיות מקום מרוכך יותר מעולם המבוגרים, אלא מסר אחיד של: "זה העולם, תתמודד ילד וגם אל תשכח להגיד תודה ולתייג את מי שגילה לך".

ככותבת בעצמי לנוער לפעמים אני מרגישה כמו במשל על הילד שמנסה לעצור את השיטפון באמצעות נעיצת האצבע בסכר...
כי זה נראה כמו: "יש להם את כל ה"תותחים הכבדים" בתעשייה. מה כבר אפשר לעשות עם זה?"

לכן אני ממש עפה על תרגומי דוקטור סוס של לאה נאור, שהיא כידוע לא בת עשרים ובכל זאת לא מתנשאת על קוראיה הצעירים, ועם זאת הצליחה איפה שכותבים "תמימים" רבים לילדים ולנוער נכשלו - להאהיב את ספריה על ההמון, ולגרום להם לצאת בהוצאות מחודשות עד ימינו.

מדובר בתכנים שהם על זמניים, הן מבחינת הרעיונות שכל ילד נתקל בהם גם לפני חמישים שנה וגם היום: תקוות, חלומות, כישלונות והצלחות...
והן מבחינת בחירת המילים, שכל כך חשובה בספר שהוא בעצם שיר מאויר שאמור לספק חוויה מסקרנת גם לילד שקרא את זה לפני עשורים וגם לילד של ימינו. משימה לא פשוטה בכלל.

האמת היא שכל כך התרשמתי מעבודתה של לאה נאור כמתרגמת, ולמרות שאני נוטה להעדיף לקרוא תמיד את המקור, כאן לתרגום יש חיים משלו.

קראתי לא מזמן ראיון איתה, ושלחתי את תגובתי:

"התרשמתי מאוד מהכתבה על לאה נאור, מדובר באישה ברוכת הישגים ועוד כוחה במותניה - דווקא בגיל מופלג זה! היא מספרת בפתיחות על דרכה המפותלת לצמרת: איך שכנעה את ההורים לשלוח אותה לפנימיה במיקום בעל חשיבות צבאית ולאומית, העבודה עם הלהקות הצבאיות והבחירה הלא שגרתית לעבור משם לעולם הילדים. זכינו לגדול על הפתיחים הנהדרים של סדרות רבות מספור ששודרו בחינוכית והפכו לקלאסיקות, והתפלאתי לשמוע שהתרגום המצוין של ספרי ד"ר סוס האהובים עלי לא היה פשוט כלל עבורה, משום שלאה נאלצה ללמוד אנגלית במיוחד כדי לתרגם בצורה הנהדרת והייחודית לה.
לסיכום - אישה מעוררת השראה,
ואני מקווה לכתבות נוספות על נוסטלגיה שלא מתרפקת ונאחזת בעבר אלא מקדמות יצירה עכשווית, כמו במקרה של לאה ש"נסחפה" לעולם הפייסבוק ובחרה להמשיך ליצור עוד ועוד."

לאה בחוכמתה קלטה שהמיוחד בספרי ד"ר סוס הוא לאו דווקא המסר, אלא משחק המילים הנפלא הגורם לילד להיות חלק מהחוויה. התרגום חייב להיות מוקפד מבחינת השפה, נגיש וזורם - אבל לא מתיילד - כמו בגרסה המקורית.
צריך למשל הרבה אומץ כדי לתרגם "החתול בכובע" ל"חתול תעלול", ולהסביר את זה למו"ל שלך לפני שהספר הופך להצלחה כבירה.
בעיקר אם את לא יודעת אנגלית... לכי תשכנעי אותם שזה לא משנה מה מצויר בכריכה ושאנשים יקנו בכל זאת רק בגלל החרוז הטוב שמצאת...

מה שמוכיח שהאהבה לילדים מנצחת, וגם דובר אנגלית מושלם כנראה לא היה יכול להוציא מתחת ידיו תרגום טוב מזה שמבוסס על היכרות עם ילדי ישראל ובחירה לא שגרתית לשזור את דרכך עם עולם הילדים כשכל האופציות היו פתוחות בפנייך.

"ל ב ד,
אם תאהב זאת, או לא תאהב
לבד זה מצב
שתהיה בו זמן רב".

שורות שמבטאות חכמה רבה.
לפחות זה מה שמשתקף בעיני ממילות הספר.
ספר שהמילים הפשוטות שלו מבטאות חיים שלמים,
ספר שמחזק אותך,
שבעצם מעיד שזה בסדר להיות מי שאתה.
זה בסדר לטעות, להיכשל, לכאוב.
שהחיים הללו מלאים בעליות ומורדות,
ובסופו של דבר,
תמצא את עצמך.
הספר מבטא את כל מה שכבר ידענו כביכול, לא?
אך, בצורתו הגולמית והתמימה,
במילים פשוטות שמרכיבות זהות,
שמיועדות לילדים,
הוא מבטא מסלול מסוים של חיים,
שאנו נוטלים חלק ממנו, כל פעם חלק אחר, לעתים מבלי שנבקש, כל פעם צולחים אותו, מחדש.

דרך נהדרת להקנות לילדים את האומץ, החוזק, את ההכרה - שיהיה בסדר. לא משנה מה.

היום קיבלתי את הספר הנ"ל במתנה.
מתנה יקרת ערך.

בשנתיים האחרונות אין לי זמן. ללמוד לתואר זה לא מה שדמיינתי; מי חשב שיהיו את כל המטלות האלה. מסיימים אחת ונפתחת כבר הבאה אחריה. אולי זה גם קשור לכך שבחרתי בתואר שנחשב לא פשוט.
אפילו הקיץ היקר, שנחשב לחופשת סמסטר ארוכת טווח של כמה חודשים טובים, לא הפיק ממני את המיטב, מהסיבה הפשוטה שאינני מצטיינת גדולה בלימודים ועל כן היו לי מועדי ב' ללמוד אליהם. וגם אם לא למדתי כל הזמן אליהם אז דאגתי רוב הזמן מה יקרה אם אכשל.
אלו הם חיי רדיפה, לא חיי הנאה. כל הסרטים והסדרות על הקולג' מכינים אותך למשהו אחר לגמרי. וגם אם את לא מאמינה לסרטים האלה עד הסוף, את מקווה באישהו מקום שיש בהם קצת אמת. אבל במציאות הקורסים האכזריים הם אלה שתופסים את מרבית יומך.

אך כל מה שכתבתי עד עכשיו נכון באופן חלקי. האם אני מנצלת כל שנייה פנויה ללימודים? ממש לא (או אם תרצו- פחחח). עדיף שלא תדעו כמה זמן בזבזתי על צפייה בסדרות בנטפליקס, על גלישה בפייסבוק, ואפילו על לישון יותר ממה שאני באמת צריכה.
ואילו מה שנדחק הצידה, זו אהבתי הגדולה לקריאת ספרים. כנראה האהבה הזו לא כל כך גדולה אם לא מצאתי זמן לכך. לעיתים קראתי, וזה שימח אותי, אבל מוזר שדווקא כשקראתי המוח שלי אמר לי "אין לך זמן לקרוא את חייבת ללמוד". (ומעניין מאוד שבשעות שהסתכלתי על פוסטים 'מרתקים' שפרסמו בפייסבוק אותו המוח החליט לשתוק).

את הספר הזה קיבלתי במתנה בסיום השירות. עיינתי בו מאז כמה פעמים ותמיד הוא נראה לי כתוב נהדר עם ציורים מופלאים.
אמנם עכשיו בימי הקורונה משמעות המשפט "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"- היא שאפשר רק ללכת למקרר או למרפסת, (שהם מקומות נפלאים בפני עצמם), אבל חוץ מהם, אני יכולה ללכת ולטייל בשבילי הספרים. לקרוא, להעשיר את העולם הפנימי ולחוות דברים נהדרים באמצעות הקריאה.
קראתי שוב את הספר הזה היום והוא נתן לי אנרגיה ורצון לחזור לקרוא. רצון לנצל את השנים האלה שלא ילכו לאיבוד. שלא אאבד את עצמי בתואר הזה. שאדע לנצל ולחלק נכון את הזמן. זמן הוא דבר שלא שב לאחור.
זה ספר שנותן תקווה ואמונה, בעיקר בעצמך. מדי פעם אני מעיינת בו ושואבת ממנו אנרגיה וכוחות, שעוזרים לי להמשיך בחיים בהרגשה קלה יותר.

"עם רגלים בנעלים,
עם שכל בראש-
תמצא את הדרך שלך,
אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,
ואתה הוא זה שיחליט לאן." (דוקטור סוס)

בהצלחה!
הגיע היום
אתה יוצא למקומות נפלאים !
אז שלום.

עם רגלים בנעלים,
עם שכל בראש -
תמצא את הדרך שלך,
אל תחשוש.
אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן,
ואתה הוא זה שיחליט לאן.

תסתכל ברחובות מלפנים, מאחור,
יש רחוב שתחליט: "לא כדאי לי לבחור".
עם רגלים טובות, ועם שכל לחשוב,
תזהר לא ללכת ברחוב קצת לא טוב.

אם בכלל לא תמצא
אף רחוב שתאהב -
תעזוב את העיר
ותצא למרחב.

אל שטח פתוח
לאוויר ולרוח.

שם קורים הדברים,
שתדע לך,
למטיילים עם רגלים
וראש כמו שלך.

כשיקרה הדבר
אל תפחד, אל תזיע,
תמשיך ותלך
ותראה שתגיע.

אם יוצאים
מגיעים למקומות נפלאים!

תמריא לגבהים
בנופים רחוקים,
עם המעופפים
מרקיעי השחקים.

אתה לא תשאר אחרון בשורה,
תעבור את כולם בטיסה מהירה.
לאן שתעוף - תעוף טוב יותר.
תגיע ראשון! תגיע מהר!

חוץ מ... אם אתה לא.
לפעמים אתה לא.

מצטער לספר,
האמת היא פשוטה,
נתקלים,
נכשלים,
לפעמים גם אתה.

תתקל במקל
קוצני במיו - חד.
הקבוצה תתקדם,
תשאר שם לבד.

תקפוץ מן הקוץ,
קצת יכאב, לא נורא,
קרוב לוודאי
שתהיה בצרה.

כשאתה בצרה
לא נעים בכלל.
לצאת מצרה
זה לא כל כך קל.

תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,
חשוך. פה ושם רק חלון מואר,
אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!
תיכנס? זה מפחיד! תישאר? עוד יותר!
מה כבר תרוויח? על מה תוותר?

ולאן תיכנס? לימין או לשמאל?
רק שלושת-רבעי-שמאל? או בכלל? או הכל?
תתגנב מהצד? מסביב? מאחור?
זה בכלל לא פשוט, תבין ותזכור,
לבחור שבוחר שיבחר מה לבחור.

אולי תתבלבל,
ותרוץ, ותדהר,
בשביל מתעקל, שובר ראש וצואר,
דרך שטח מוזר, בין צורות ארוכות,
שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות,
למקום רע מאוד: מקום לחכות.

... כי שם רק מחכים.
מחכים לרכבת, לגשם, לקור,
מחכים בישיבה או עומדים בתור,
מחכים למכתב, מחכים לבשורה,
מחכים שתצמח על ראשם שערה,
מחכים ל"כן" מחכים ל"לא",
כל אחד מחכה לעניין שלו.

לא!
זה לא בשבילך!

אתה לא תחכה.
תתחמק די מהר,
ותמצא מקומות
מוזיקליים יותר.

עם דגלים! עם פילים!
שוב תדהר! בגדול!
יבוא מה שיבוא! מוכן לכל!
מוכן, כי אתה בחור שיכול.

הי, עוד יש מקומות נפלאים לעבור,
תחרויות לנצח, נקודות לצבור.
משחקים מבריקים, תרגילים מעולים,
תנצח את כל המנצחים הגדולים!
יכירו אותך! תהיה מפורסם!
תופיע בטלויזיה בכל העולם!

חוץ מ... אם אתה לא.
לפעמים אתה לא.

לפעמים זה קורה,
תשחק לבד.
לא תוכל לנצח
כי אין אף אחד.

לבד,
אם תאהב זאת, או לא תאהב,
לבד זה מצב,
שתהיה בו זמן רב.

כשתהיה לבד, יש סיכוי לא רע
שתראה דברים מפחידים נורא.
יש כאלה, בדרך בין שם ובין הלאה,
שיפחידו אותך להמשיך למעלה.

אם אתה תמשיך
גם אם יש סערה,
ותמשיך
אם אורב האויב הנורא,
ותמשיך
גם אם קרוק-קרע צועק מעליך,
ותמשיך
אם בקעות נבקעות לרגליך,
וידיך רפות
ודולפות נעליך.

תגיע רחוק,
ותמשיך ותצעד,
עם כל בעיה
תתמודד מיד.

לפעמים תסתבך,
לפעמים יש צרות,
תסתבך
בין המון ציפורים מוזרות.
תתקדם בזהירות,
בתבונה, זה לא קל.
החיים הם חכמה של שיווי משקל.
רק תזכור להיות זריז ואמין,
ואסור שתחליף רגל שמאל בימין.

תצליח? נכון?
תצליח! נכון!
(תשעים ותשעה אחוז ביטחון)

ילד, אתה עוד תזיז הרים.

אז...
אם שמך פוקסי, בוקסי, הושע,
אחמד, עומר, נטע, לאה או זשל"ב.
המקומות נפלאים!
זה היום שלך!
ההר מחכה!
אז... צא לדרכך!

https://www.youtube.com/watch?v=xdjB0Kk9V28


***


אתם בטח מבינים למה אני כותב את הסקירה שאני כותב על הספר הבאמת על זמני הזה, דווקא עכשיו.
אז כן, אני עוזב את 'סימניה' - והפעם באופן רשמי.
במהלך ה- 3 שנים שלי כאן, כתבתי ביקורות על ספרים וקראתי ביקורות של אחרים, כתבתי סיפורים ושירים וקראתי סיפורים ושירים של אחרים, צחקתי איתכם, בכיתי איתכם, רבתי איתכם, התווכחתי איתכם, השתוללתי איתכם, שיחקתי איתכם, והייתי איתכם. אתר 'סימניה' הפך להיות ממש כמו בית שני בשבילי.
אבל אתם יודעים איך זה הולך: גם בית צריכים מתישהו לעזוב.
אין ספק שהדרך שאליה אני יוצא, כמו שרואים כאן בספר של דוקטור סוס, היא דרך רצופה בהמון שאלות ובחששות. אין ספק גם שהדרך החוצה מכאן תהיה קשה מאוד ומלאה בסכנות, כמו למשל שאחרי הרבה זמן שאני לא אהיה כאן, אני אתגעגע אליכם ונורא ארצה לחזור, למרות מה שהחלטתי, וזה לעזוב ולצאת לדרך חדשה משל עצמי. אבל כמו שגם אמר דוקטור סוס: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים - ואני אכן רוצה להגיע למקומות נפלאים.

אז זהו, יצאתי לדרך.

ספר מופתי כבמגע של קסם הוא הצליח לעלות חיוך אופטימי אצל כל מי שהגשתי לו אותו ברגעי שפל בחיים
כמו מגדלור לא צפוי כשהים אפל..
מומלץ בחום בכל גיל!

יצירה דידקטית חכמה ועמוקה שבמעט מילים אומרת המון על הקיום האנושי.
האדם נידון לבחור והסבל על שלל פניו הוא מנת חלקו של כל אדם. זה המצב.
אז אם שמך בודהה, קונפוציוס, אריסטו או הרמב"ם,
תורתך היא אחת ומיועדת לכלל -
"החיים הם חוכמה של שיווי משקל!"
האיורים מקסימים והתרגום של לאה נאור נהדר (איך זה שלא קיבלה קרדיט בביקורות?).

אל הספרים של דוקטור סוס – שם העט של תאודור סוס גייזל – ניגשים בציפייה רבה, סקרנות, התרגשות ותקווה לגלות דברים חדשים. להגיע אל מקומות שספרי ילדים קלאסיים טרם הביאו אותי אליהם. וכך גם הספר הזה, חושף מרחב נפשי אדיר ומעביר את המימד הילדותי משהו למימד בוגר, חדשני וסקרן.
בדומה לשם הספר, הסיפור מתחיל ביציאה החוצה, ולמעשה בידיעה ברורה, כמו קביעת עובדה: "בהצלחה! הגיע היום, אתה יוצא למקומות נפלאים! אז שלום". סימני הקריאה אף מעידים על מעין ציווי, כלומר, אל תישאר היכן שאתה, צא החוצה. הספר ממשיך במעין טריק, טכניקה, של אתה תפגוש ב... אבל תצליח ותתעשת. ובכל התרחשות ואירוע, מחשבות או הרהורים, אתה תצליח להתגבר על הקשיים, על המכשולים ועל הבעיות. ברור כי המכשולים קיימים. אינם ניתנים לשינוי. אלה החיים. מעין פרפראזה למשפט: אם הינך רוצה את הקשת עליך לעבור את הגשם.
זהו ספר מסע. מסע של ילד/ אדם/ איש, מסע בחייו שלוׁהוא. לכן, ספר זה מתאים לילדים אך גם למבוגרים – במידה מסוימת ואף ניתן להשתמש בו בקבוצות טיפוליות או קבוצות שונות, כמפגש התחלתי או מפגש סיום. הספר יכול לעורר דיון עמוק על דרך, מסע, תהליך. לסייע בהתחלות חדשות, בשינויים בחיים.
כמה מילים על האיורים והשפה. כריכת הספר חושפת את תחילתם של האיורים הקסומים של הספר: עיגולי שטח מתרחבים, בגוונים שונים, מתפתלים ומתעתעים. כמו גווניו של המסע, גוונים רחבים, מפותלים ומעשירים. לאורך כל הספר מלווים אותו איורים יפהפיים אלו, המוסיפים אל המימד התוכני את המימד הדמיוני, ומאפשרים לקורא להיסחף עם הדמיון והיצירתיות. כמו מאפשרים ופותחים לו את הדרך אל המרחב הפתוח. בנוסף, השפה – בתרגומה העדין והנבון של לאה נאור - הינה שפה קלילה, מחורזת, המצמידה את הקורא אל העלילה ומושכת אותו אליה פנימה.
זהו ספר מקסים, לילדים, מבוגרים, אנשי טיפול וחינוך כאחד.

כמה הופתעתי לגלות שזה דוקטור זאוס, ואין שם בעצם סוס בכלל.

טוב, נו. לא הופתעתי ממש, בואו לא ניסחף. אבל זה היה גילוי מעניין.

"חוץ מ... אם אתה לא.
לפעמים אתה לא."

יש לכולם ציפיות מכל מיני דברים בעולם. ובעיקר מאנשים. הציפיה הנאיבית שלי זה שכולם יהיו בני אדם. כן, אפילו מחבלים, נגיד. קשה לי נורא לפגוש אנשים שלא באים ממקום טוב. כי אני, אני באה ממקום טוב. באמת. אני באה ממקום משועשע, ממקום שמח וחוצפני ונעים, גם אם אני באה ממוחו הקודח של גבר בגיל של אבא שלי. אני רוצה לעשות טוב. ככה באתי לעולם, כשנולדתי לפני כמה שנים. משהו כמו ארבע או חמש.

הבת של אבא שלי היתה אז בת שמונה, והתחילה לכתוב ביקורות מהוססות ב"סימניה". מהיכרות שטחית עם הזאבים שמשחרים לטרף, אבא שלי חשב שאולי כדאי שתהיה לבת שלו דמות שתוכל לייעץ לה אם מישהו באתר ידבר אליה לא יפה. משהו כמו אחות בוגרת. אז הוא הביא אותי.

באתי לעולם, הסתובבתי בתחפושת החדשה כאן באתר, והיכרתי את האנשים שכבר היכרתי. רק בפנים חדשות וממזריות. עם גבות משורטטות וחוצפת נעורים בלתי מזיקה. ליוויתי את האחות הקטנה שלי עד שהיא השתעממה ופרחה למקומות אחרים. ונשארתי עם אווטאר יתום ובלתי מנוצל, ששמרתי למקרה שהיא תחזור. נכנסתי לאתר פעם בחודשיים שלושה, כדי לכתוב ביקורת על ספר שלאבא שלי לא התחשק, לעשות לייקים ולשמור על חזות נקיה. למעט כמה דיונים סוערים, לא הראיתי את הפרצוף הפיקטיבי שלי בפורומים, ובקושי בביקורות עצמן.

אבא שלי, לעומת זאת, דווקא די נהנה. הוא סיפר שזה ממש מעניין לחרוג מגופו ולהעמיד פנים מפעם לפעם שאתה נערה מתבגרת משועשעת ומרדנית. אין בזה שום רע. ממש בהתחלה הוא התוודה בפני מישהי מהאתר, אבל להתוודות ההיא היה טעם של אשמה וייסורי מצפון, והוא החליט להמשיך הלאה. מדי פעם חיכו לי בתיבת המייל מכתבי מחזרים מכל מיני גברים, צעירים ומבוגרים, אבל לא עניין אותי לשחק איתם, להלהיב או להעליב אותם. דחיתי את חיזוריהם ביובש ובפשטות, ובאתי כאמור לעשות טוב ולא לצוד זאבים.

לונג סטורי שורט, הסיפור הזה נמשך כמה שנים. ביקורת פעם בחודשיים, ארבעה, שנה. סתם, נחמד. את אבא שלי סיקרן אם מישהו יבחין בניסוחים הדומים מדי לטעמו, אבל הניח לזה. למה לערבב? לא עושה רע לאף אחד. חוץ משאולי הטרול העילג, ולאנשים שמדי פעם תפסו עלי תחת.

אלא מה? בעיר התחתית של סימניה שורצים יצורים אחרים, שביקורות ספרים מהם והלאה. הם מרחרחים, מחפשים עניינים, תרים אחרי סקנדלים ומקומות לבחוש בהם, כדי להעלות את הריח הבאוש השמימה, אל פני השטח. היתה פרשת התחזות אחת, מתובלת בפפריקה, שהיתה נראית לי משעשעת ותפלה והמהומה שהתעוררה בעקבותיה נראתה לי קרתנית ועלובה, ולפני מספר חודשים היה משהו גדול יותר עם טרול תלת או ארבע-ראשי (הפסקתי לספור) שהתקשיתי להבין את פשרו וסירבתי להתרגש ממנו. היו אנשים שאשכרה נכנסו לעבודת תחקיר משל התחקו בחירוף נפש אחר עקבותיו של אוסמה בין לאדן. הצלבות, עניינים. זה היה כמעט מרשים.

ואז כתבתי ביקורת וציינתי לתומי את המילה "קונ&ום". לא תיארתי לעצמי את עוצמת האמוציות שהמילה הזאת והקונוטציות המיניות שלה יעוררו. אבל זרמתי. אפילו נהניתי. והיו שנעלבו. והתנצלתי באופן פרטי, גם אם בחזות הצעירה שלי.

אבל יש נשמות טובות, שאינן מרפות, ומקבלות סיפוק אקסטטי מחשיפה אבירית של מתחזים עלובים, כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם דמותם המשתקפת באווטאר המופשט שלהם. אז הנשמות הטובות מנהלות פנקסים שחורים, ובהם מפרטות בקנאות סעיף אחר סעיף מה כל אחד אמר למי, וקנוניות אפלות עולות אל על, ובלילה ההוא נדדה שנת המלך. ככה, הן סבורות, יביאו את העולם לתיקונו. נחשוף כל מתחזה, נקרע את המסכה מעל כל מי שמתיימר לדבר כגבר בן שלושים ושבע בעוד הוא למעשה אישה בת חמישים ושתיים! למה מה קרה?! הכי חשוב שמישהו לא ייפגע חלילה. רוממות האל והצדק הקוסמי בגרונם, והם רואים עצמם כשומרי הסף של סימניה, מצפונם מצפון העולם, ובזכותם יבוא קץ לכל עוולה.

אולי יהיו כאלה שיהיו סבורים שההתנהגות שלי (של אבא שלי, למעשה) מעוררת סלידה. אני מסכימה שלא בדיוק התנהגתי יפה, אבל עם זאת מוכרחה לציין שלא ניצלתי, עד כמה שידוע לי, את ההזדמנויות הלא מעטות שהיו לי לעורר מדון ולעשות שימוש קריפי בהסתתרות מאחורי אווטאר פיקטיבי. לא נכנסתי לפורומים הטורדניים, לא עלבתי באנשים בכוונה תחילה (להוציא את שאולי. להזכירכם - טרול), ובאתי בטוב, לכתוב ביקורות ולעשות לייק לביקורות אחרות. לא משכתי אף אחד בלשון, לא ביקשתי טובות, כסף, או בעיות. באתר הזה, שרובו המוחלט מאוכלס באנשים שלא מזדהים בשמם ותמונתם וחלקם גורם נזק במודע ולעתים מתוך רצון להרע, זה נראה לי סופר אקסטרימלי לגיטימי. אם זה היה מקום כמו פייסבוק או משהו שנמצא בתחום שדורש אותנטיות מקסימלית, ניחא. קשה לי להאמין שכל הנוכחים כאן הם בדיוק מה שהם מתיימרים להיות.

נקודה אחרונה למחשבה. הנשמה הטובה שמתגרה בי עם קצף על השפתיים כחתול שלכד ציפור מאז שהתגלתה לה זהותי האמיתית - למרות התחנונים שלי שתניח לי לנפשי - זכתה באינפורמציה המרשיעה הזאת מאיזה מקום. שתי האפשרויות שאני מזהה, הן: 1. גישה להתכתבויות פנימיות. 2. גישה לפרטים אישיים כמו כתובת מייל פרטית.

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'"


בהוקרה,

הנסתרת