יש לי זיכרון מאוד חד מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, זיכרון של ילדה בת 12 שקיבלה ספר מהמורה הפרטית בחופש הגדול, זיכרון של אותה ילדה קוראת בלי הפסקה עד השעות הקטנות, וזיכרון של דף אחרון וכריכה שנסגרת.

יש לי זיכרון, כי זה היה הספר הראשון שקראתי ונחקק בי, אחריו באו עוד אלפי ספרים ודמויות, שהשאירו חותמת,
הייתה את ג'ו מנשים קטנות, שרה אהרונסון, אנה, פוליאנה, כל אותן נשים שהתעצבתי בדמותן, אבל הראשונה הייתה ג'יין.
הספר הזה הוא הרבה יותר מספר בשבילי, הוא מרגיש לי כמו מדרגה לעולם בוגר יותר, בזכותו נחרטה בי האהבה לספר ולמילה הכתובה, זהו הספר הראשון שבכיתי וצחקתי בין דפיו, הראשון שאהבתי.

ככה התחילה האהבה שלי לשרלוט ואמילי, לאוסטין, לממלכה הבריטית בכלל.

כמו אהבה ראשונה, כך ג'יין אייר בשבילי, אני מעלעלת בספר לעיתים, מכירה כל עמוד וכל משפט, וחוזרת להתנחם בין דפיו.

יש הרבה מאוד ספרים שאחרי שאני מסיימת אני מקנאה באלו שקוראים אותם בפעם הראשונה, בהתרגשות הזו של מציאת אוצר גלום, אך לא הספר הזה, מבחינתי, בכל קריאה חוזרת אני מגלה בו אוצר.

לכל ספר יש מטרה כלשהי. ולכל סופר יש מטרה נסתרת מאחורי כל דף וכל מילה שהוא אומר. ואני מרגישה כאילו הספר הזה עשה את שלו, והשיג את המטרה שלו.
הספר הזה משאיר אנשים קצת חסרי מילים. ולא תמיד יש מה לומר, ואיך לומר. אבל פשוט רציתי לומר משהו עליו.

ג'יין, גיבורה קטנה והירואית שכמותה. גיבורה בכל נים ונים בגופה. הפנים שלה, והגוף שלה - לא אידיאלים. אבל האישיות שלה בלתי נשכחת. שבירה וחזקה גם יחד, אנושית. בעוד שבספרות נוער מלטשים גיבורים לצורה אידיאלית, חסרת אישיות, ג'יין היא להבה של אישיות. של אופי. לא כל הבנות יעריצו אותה, ולא כל הבנים יתאהבו בה - והאופי הזה דווקא טוב. כי לא כל אחד יכול להבין אותו, לקלוט אותו. האופי הייחודי הזה הוא מה שהפך את הספר הזה לכל כך טוב.

אנחנו לומדים להכיר את הדמות המדהימה הזאת היישר מההתחלה. וזאת אחת הנקודות הכי מועדפות עליי בספר. היא לא מתחילה לחיות עם סיפור האהבה, יש לה עבר שאנחנו קוראים ומודעים אליו.

ג'יין לא יפהפייה, לא באמת, וחוזרים על זה לאורך כל הספר. אבל מה שהכי יפה, הוא שהיופי של סיפור האהבה שלה מבוסס על הפנימיות. היא לא מצפה ליופי חיצוני מהאדם שהיא אוהבת, ועם הזמן, בעיניה, האדם שהיא אוהבת הרבה יותר יפה מכפי שהוא באמת. כי אהבה גורמת לך להסתכל על מישהו ולאהוב את המראה שלו, להכיר את המראה שלו ולהעריץ אותו. להכיר את החסרונות שלו ולאהוב אותו גם ככה. ואנחנו רואים בספר אהבה טהורה, מקסימה ואנושית במיטבה. אהבה אמיתית.

לדעתי, שרלוט ברונטה עשתה את שלה. היא כתבה. היא שינתה דברים, והיא עדיין משנה, בזכות הכתיבה שלה, בזכות ודרך הדמויות שלה. דמויות שלא מוכנות להשתנות רק כי מצפים מהן, רק כי חושבים שזה לטובתן. דמויות שנשארות בשלן.
סיפור האהבה לא גורם לרצות לקבל את הבחור, הוא דווקא גורם לנו לשאוף להגיע למצב שאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו יכולים לקבל את האנשים שאנחנו אוהבים, בחסרונות וביתרונות שלהם.
ועל זה מגיע לשרלוט ברונטה את כל הקרדיט שבעולם.

נ.ב -
כמו שהבנתם, אני ממליצה על הספר הזה בחום.

כוחה של אישה אחת ספציפית במופנמותה-

אמש סיימתי לצפות בשני סרטים דוקומנטריים אודות נשים מיוחדות וחריגות בנוף. האחד מתאר את אליזבת הולמס, מנכ"לית מצליחה, גאון מהלך, יוצרת החברה תראנוס שבאבחה אחת התנפץ חלומה.
הסרט האחר הציג דמות אישה חזקה נוספת: רות ביידר גרינסבורג. שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית שנלחמה משחר ילדותה ליצור שיוויון בין נשים וגברים ולמרות כל הדלתות שנטרקו בפניה היא סירבה במצח נחושה להשלים עם המציאות המעוותת ובדרכה השלווה, החרישית, הצליחה להיות תקיפה ולסחוף אחריה מליוני אנשים. היא הצליחה לעשות את הבלתי ייאומן.
אני חייבת לומר ששני הסרטים היו מצוינים והצפייה בהם אחד אחרי השני, ללא הפסקת נשימה באמצע, גרמה לי להרהורים רבים. באופן אבסורדי, שתי הנשים המדוברות היו אידיאליסטיות. הן ראו לנגד עיניהן חזון מסוים וחתרו לעבר המטרה בכל האמצעים הדרושים. ואולם, גורל שתיהן היה שונה: אחת הצליחה לשמר את התהילה לאורך זמן והשניה התרסקה בדיוק כפי שנסקה אל השמיים במעוף אלגנטי ומבטיח רבות.

השתיים נתמכו בידי משפחות חזקות שלא הגבילו את סקרנותן, הן איפשרו להן לפרוץ ולהיות מי שהן באמת, להגשים עצמן כרצונן. בילדותה הולמס הייתה חסרת חברים. היא שקעה בעולם הספרים הקלאסיים. ספרי הרפתקאות קסמו לליבה ביותר. היא התחקתה אחרי מסעו של אודיאוס, הריחה את ריח הים המלוח במובי דיק. בחורה נוצריה, בלונדנית, גבוהה, דקת גזרה, לובשת שחור בלבד, מעריצתם האדוקה של ביל גייטס וסטיב ג'ובס [ עד כדי כך שאחדים אף ראו בה כסטיב ג'ובס הבאה] קולה סמכותי ועמוק, מהפכנית, יכולת וורבלית מופלאה, עיניה כחולות כמו הים ועוצמתיות. כאשר אתה מביט בהן אתה נשאב ליקום אחר. הן מהפנטות. אין פלא שהפילה ברשתה תומכים רבים ומליוני נערות סגדו לה על מזבח ההצלחה. היא הייתה דמות מודל לחיקוי בכל מובן המילה.
גרינסבורג הייתה היפוכה הגמור של הולמס הן במאפיינים חזותיים והן במאפיינים התנהגותיים. גרינסבורג יהודיה מבית מזרח אירופאי, קטנטונת [ בקושי 1.60] בעלת שער חום כהה, שקטה, מופנמת, מהורהרת. למרות זאת, על אף היותה נחבאת אל הכלים, היא הצליחה לסחוף אחריה אנשים רבים לא פחות מהולמס. בראשם בעלה מרטין [ מרטי] גרינסבורג שהדבר הראשון שאמר לחברו בהתלהבות ונחרצות, כשחיוך מרוח על שפתיו, כאשר הסתיימה פגישתו עם רות' : היא חכמה יותר ממני!
בשלב מסוים מרטי הפך להיות עזר כנגדה של אישתו, הוא החליט לוותר על התקדמות בקריירת עורך הדין שלו ולקדם את הפוטנציאל הטמון באישתו. בעזרתו היא התקדמה בסולם ההצלחה והפכה להיות שופטת ואחר כך שופטת בבית המשפט העליון. והנכם צריכים להבין, בזמנו, כאשר מרטין הכיר את אישתו רות היו אלה שנות החמישים המוקדמות, לא היו זכויות לנשים והן קופחו בכל דבר, כולל לימודים באוניברסיטה.
מאחורי כל גבר עומדת אישה חזקה? כאן זה הפוך: מאחורי רות עמד מרטין. מרטין שהכיל את שונותה ואיפשר לה לפרוח. פמיניסיט במשמעותו הטהורה. הוא לא דחק הצידה את אישיותה הדומננטית של אישתו, אדרבא! הוא עשה את מירב המאמצים כדי לעזור לה להתקדם. הוא לא ראה בה איום וזה דבר יפה. איך רות' אמרה בעצמה: " הוא היחיד שלא היה אכפת לו שיש לי שכל" הקשר בין מרטין לאישתו רות' היה כה מרגש ויפייפה שכאשר התבשרתי במהלך הסרט שהוא נפטר לפני כתשע שנים, מחיתי דמעה. באמת סרט מרגש, אנושי ומעולה. רות' היא-היא מודל חיקוי לילדות, נערות, נשים ואדם באשר הוא אדם.

יתרה מכך, עצם העובדה שגרינסבורג הצליחה ללמוד משפטים באוניברסיטה הוא הישג עצום בפני עצמו.

כפי שכתבתי בתחילת הסקירה, מדובר בשתי נשים שחולקות נקודות דמיון מסוימות אך השוני באופן התנהלותן ניכר מאוד. שתיהן היו אמביציות בצורה מעוררת השראה ויוצאת דופן אך בסופו של דבר, האמביציה של אחת מהן גרמה לה לחרוג מטעמים מוסריים והאידיאל הוא זה שהפיל אותה בעוד גרינסבורג שמרה על ערכי המוסר, היושרה והאמת וסללה את דרכה בבטחה אל צמרת הפסגה. לשתיהן היו כוונות טובות מאוד. הולמס פיתחה מוצר שהיה עתיד לשנות את פני הרפואה אך הגורל נעץ מחט חדה בבלוניה וניפצם ללא רחמים. הולמס חשבה שאם היא תמשיך לרמות את הלקוחות והסובבים אותה, בסופו של דבר היא תחלץ על ידי מציאת הפתרון, בדיוק כפי שתומס אדיסון עשה אך המציאות והדמיון אינם מסוכרנים זה עם זה פעמים רבות והמפלה לא רחקה מלהגיע.

והינה הגענו לדבר שלשמו התכנסנו כאן: הספר.
עקב צפייה בשני הסרטים מעוררי הרגשות והעניין מחשבותיי לקחו אותי אל עולם הספרות ואל ספרים עם גיבורות חזקות ולא פשרניות. חשבתי על קטניס, על אליזבת מגאווה ודעה קדומה, על יוהנה, על נשים רבות עד שהגעתי אל ג'יין אייר. הספר שהוריי העניקו לי במתנה. שאימי קראה בילדותה והרעיפה עליו שבחים אינספור. ספר שאומנם כתבתי עליו ביקורת אך בזמנו הייתי כותבת ביקורות מתחילה והביקורת כלל לא יכולה להיקרא ביקורת ולכן החלטתי לתקן את המעוות.

ג'יין אייר היא אישה חזקה. חזקה בדרכה שלה. מילדותה ג'יין חוותה חיים קשיים. בתור יתומה היא נשלחה אל פנימיית בנות שהמחנכות והמורות התעללו בילדות אלה וגרמו להן לטראומות ולסבל רב יותר מכפי שידעו לפני הגעתן. לאחר מכן, כאשר ג'יין מתבגרת היא מתמנה כאומנת לילדה צרפתייה שהיא בת חסותו של מר רוצ'סטר. היופי בג'יין שהיא לא נופלת לרגליו של רוצ'סטר. מדובר בגבר קשוח וחסר רגש שמסתיר עבר כאוב. ההתאהבות בו היא הדרגתית ויחסית מציאותית ומאוד חריגה לרומנים בני תקופתנו שהאהוב והאהובה פוצחים בהתוודות אוהבים לאחר ימים ספורים. אין זה עובד במציאות ויפה שהספר לא נפל בכך, בהתחשב בתקופה בה נכתב. תקופת המאה ה-18.
כאשר מתרחשת ההתאהבות, ניצב בפניהם מכשול שלא אספר מהו למען אלה שלא קראו את הספר, רק אומר שבאותו רגע ג'יין עומדת בפני דילמה: ללכת אחר רוצ'סטר תוך זניחת ערכיה או לוותר על אהבתה ולהמשיך לדבוק בעקרונותיה? פגועה וכעוסה וחשה כי רוצ'סטר תעתע בה, ג'יין מחליטה לא להתעלם ולעזבו, למרות כל הקושי הכרוך בכך.
אני חייבת לציין שכאשר חלחלה לתודעתי ההבנה מה ג'יין עשתה התפעמתי ממנה והתרשמותי גברה. לא כל אחד היה יכול להרפות מאהבתו למען עקרונותיו. עוד יותר התחזקה בדעתי שמדובר בנערה טובה, ערכית ובעיקר מוסרית. זה בעצם, מבחינתי, אחד משיאי הספר. בייחוד שבאותה תקופה הגבר הוא ששלט ואוי לאישה שהייתה מפרה ומתנגדת לדבריו.

הרגע בו ג'יין שמעה את קול רוצ'סטר הנישא ברוח ועזבה הכול ושבה אליו הוא אחד הרגעים היפים ביותר שהייתי עדה אליהם בספרות הקלאסית ובספרות בכללותה. פשוט מרגש ורומנטי מאוד.

ובכן, ג'יין אולי לא ניסתה לשנות את העולם שהיא חיה בו. היא לא ניסתה לשפר שום דבר, לא חפצה בהתרסה חסרת תקדים, היא לא ניסתה לעורר מהפכה ולא הייתה בעלת חזון ממוקד וחלומות, היא רק רצתה לשרוד. היא רק רצתה שתהיה לה קורת גג תחת ראשה ולנהל חיים קטנים וטובים תוך הקפדה על שימור עקרונותיה וזה חשוב לא פחות, אולי אף יותר.
למעשה, כאשר צפיתי בסרטה של רות' הרגשתי שיש בינה לבין ג'יין מכנה משותף עצום. שתיהן בדרכן השקטה מיאנו לסרב על עקרונותיהן. הן לא התלהמו, לא צעקו, לא שרפו חזיות אך הן דבקו בעקרונותיהן ונלחמו בשיניים להשגת מטרותיהן.

" אמא אמרה לי שני דברים באופן קבוע: 1. תהיי ליידי. 2. תהיי עצמאית "
לאחר מכן רות' מסבירה מה הייתה כוונת דבריה של אימה. כאשר אימה של רות' ביקשה ממנה להיות ליידי היא התכוונה שאף פעם לא תשיג את מטרותיה בצעקות, בכעס. ניתן ליישב דברים בצורה יפה ותקיפה ובעיקר באמצעות דרך ארץ.
כאשר היא ביקשה ממנה שתהיה עצמאית היא התכוונה שיהיה לה מקצוע משל עצמה, שלא תהיה תלויה באף אדם. אני מזכירה לכם שדברים אלה נאמרו בתחילת המאה. אמירה שלא הייתה עולה על הדעת של נשים וגברים רבים. אישה עצמאית? ישנה חיה שכזאת?

רות' בהחלט מיישמת ויישמה את דברי אימה. בדרכה המופנמת, השקטה, המכובדת והרצינית היא הפכה את העולם למקום שפוי קצת יותר. היא לא לבשה בגדים פרובקטיביים ודגלה בתיעוב גברים. היא פשוט דבקה בדברי אימה ונלחמה למען המטרה הנעלה שראתה לנגד עיניה. היא רצתה לחיות במקום טוב יותר. היא נלחמה למען נשים ומיעוטים, אלה שנבצר מהם להשמיע את קולם. אלה שלא ספרו אותם.

שלוש נשים שונות זו מזו עם הישגים שונים אך עם מכנה משותף אחד: הרצון לפלס את דרכן בכוחות עצמן. לא לאבד את זהותן האישית למען אף אדם. שאלת המחיר הכרוך בשמירה זו היא כבר שאלה אחרת.

אין בפי מילים כדי לתאר את הספר הנפלא הזה!!!קלסיקה שתהיה אקטואלית ומעניינת גם בעוד מאה שנה!!!ג'יין אייר עברה הרבה בחיים שלה,סבלה מאוד לצידה של דודה האכזרית וגם בבית ספר לבנות היו לה חיים לא קלים במיוחד!!!!מילדה קטנה ותמימה היא גדלה לאישה אמיצה שעומדת על שלה!!!אני אישית מאוד נהנתי מהספר וסיימתי אותו ביממה,זה אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון!!!!
ממליצה בחום ספר מאוד מעניין ורומנטי!!!!!

הספר הזה מככב יחד עם עוד כמה ספרים של סופרים מארצות שונות באותה מאה, כאחד הספרים שכל אחד (כמעט) שמע את שמם. מעטים הסופרים שהצליחו לפצח את הנוסחה שתגרום להמוני קוראים לקרוא או לפחות לדעת במה מדובר.

ג'יין אייר היא יתומה שגודלה בידי דודה דוחה ומקפחת עד מתאכזרת, נשלחה בגיל 10 לפנימייה שמי שתכנן את גואנטנמו יכול ללמוד ממנה דבר או שניים. חוותה רעב, התעללות, התאכזרות גופנית ונפשית, היתה עדה למחלות ומוות וגם חברות וחמלה, כל אלה בנו אישיות שעמדותיה מוצקות, שברור לה ההבדל בין טוב לרע, בין שקר לאמת וכך היא מגיעה להיות מחנכת של בת חסותו של אדון עשיר בטירה, שהוא כפול ממנה בגילו ובנסיונו, בעל התנהגות אקסצנטרית ובוטה, הקוראת תגר על המוסכמות החברתיות ששררו אז. זהו. הרקע מוכן לסיפור האהבה.

שארלוט ברונטה היא אחת מחמשת ילדיו של כומר כפרי. חלק מסיפורה חוותה בעצמה: כשאמה נפטרה הגיעה אחות האם הקפדנית לטפל בחמשת היתומים, ומאוחר יותר נשלחה עם שלוש אחיותיה לפנימייה שדמתה כנראה ללווד. כל ארבע האחיות נפטרו לפני שמלאו להן ארבעים, רק שארלוט נישאה, והיא נפטרה מסיבוך של הריון. את הספר הזה כתבה תחילה בשם בדוי - קארֶר בל.

הספר עוסק ברגשות אוניברסליים - זו גדולתו והסיבה ליכולתו להכות שורש בלבבות קוראיו: צדק ועוול, קיפוח, אכזריות וחמלה, ויכולתו של פרט להתעלות מעל נסיבות חיים אומללות ולהפוך את חייו למשמעותיים וראויים.
מפעם לפעם אני קוראת את הספר הזה שמדגים לי עד כמה גישת האנשים בתקופה ההיא עירבה תמימות והתחסדות, דתיות ופרגמטיות, ועד כמה סיפור קטן כמו ג'יין אייר יכול לגעת בכל כך הרבה אנשים, עד ימינו, ואולי הלאה.

ב"ג'יין אייר" אין גברים חתיכים, אין דמות ראשית יפה להפליא, אין קיטשיות ואין אף רשע שצריך להרוג.
יש שם סיפור אהבה מדהים, שתלוי אך ורק באופיו של בן הזוג ולא ביופיו, גיבורה בעלת אישיות מקסימה, מחונכת ובעלת ידע, והמון דמויות ראשיות שמשתלבות היטב בקטעים עצובים ושמחים של הסיפור.

ג'יין גדלה אצל דודתה - אלמנתו של דודה - שהשביע אותה על ערש דווי לגדל את ג'יין ולדאוג לה. הדודה אינה מרוצה מהעניין, ומגדלת את ג'יין ללא אהבה. בגיל עשר ג'יין נשלחת למוסד ליתומות שמנוהל בחוסר תשומת לב לצרכים בסיסיים ביניהם חום, התחשבות, ואוכל מספיק.
האוכל דל, היחס נוקשה והיתומות אומללות.
תיאור ילדותה של ג'יין תופס חלק נרחב מהספר, ומתואר בצורה קשה ומדהימה כאחד, שגרמה לי לזעזוע ולהזדהות שפעמים מעטות ספרי גרם לי לחוות.

לאחר שהיא משוחררת מבית היתומות, ג'יין מגיעה כמורה פרטית אל אחוזת ת'ורנפילד ששייכת למר רוצ'סטר הקר והרשמי, שאינו יפה תואר כלל וכלל אך אופיו מקסים את ג'יין ומכך נובעת התקרבותם. מזמן לא קראתי ספר שבו לא היה קיים בחור חתיך כל כך שכל הבנות נופלות לרגליו, ואילו מר רוצ'סטר הוא בדיוק ההפך - בודד, מכוער ומנוכר.

לא אספר פה את כל עלילת הסיפור, אבל אכתוב את התחושות שהספר הזה הצליח לעורר בי.
הזדעזעתי, כמעט דמעתי, התרגשתי, כעסתי, שמחתי, דאגתי וחוויתי תחושות שספרים אחרים לא הצליחו לדגדג אפילו.
ג'יין אייר השפיע עליי. חשבתי עליו המון. כעסתי על הדמויות, הופתעתי מעומק העלילה ומהדרך שבה סיפרה אותה ג'יין, דרך כנה ואמיתית שאין בשום ספר של היום, גם אם הוא מסופר בגוף ראשון.

השאלה הנשאלת בגב הכריכה היא: "מה הוא הדבר המרתק קוראים כה רבים לרומן מופלא זה, שנים כה רבות לאחר צאתו לאור".
כל מה שכתבתי מקודם, זו התשובה. הספר מזעזע אותם ומרגש אותם. הוא גורם להם לחוות את הסיפור. הוא גורם להם להיכנס לקונפליקט עם הדמויות בו. הוא גורם להם להרגיש אותו, להזדהות איתו. הוא גורם להם לאהוב אותו.
כמובן שהתרגום של הסיפור הוא חלק חשוב מאוד בעניין, והמתרגמת של המהדורה הזו עשתה עבודה מצויינת.

לא סתם הספר הזה זכה לתואר "קלאסיקה".

אם כותבים כמה דברים על ג'יין אייר חייבים להשתמש במילה "אהבה", סיפור אהבה, סיפור אהבה יפה, נגד כל הסיכויים וכן האלה... למעשה מדובר בטלנובלה משובחת, עם נוף מרהיב, כרכרות, אחוזות ירוקות, משרתים, אומנות, מחנכות, בתי יתומים, המאה התשע עשרה באנגליה במיטבה. הסיפור קריא מאוד ואולי גם קריא מידיי, (לפעמים אתה מחכה לאיזו התעכבות על טבע דומם או דבר שבשגרה, ולא רק מפולת של רגשות מטלטלים, משהו נוסח זולא או בלזק נניח).
העלילה סוחפת ואפילו אולי בעלת ממדים כמעט אפיים. יש נגיעות פמיניסטיות פה ושם, אולי משהו שנוגד את ערכי הדת או השמרנות, אבל כל זה באמת ברקע.
לגבי הסיפור עצמו, סיפור פשוט ויפה, הוא אוהב אותה והיא אותו, יש קשיים בדרך ו...
לגבי הדרך, החסרונות שמצאתי לא מעטים: בעיניים פוסט פוסט מודרניות יש פה נאיביות רבה, וגם קצת חוסר אמינות בתיאור הרגשות, כמו תחושה שהמחברת לא באמת מכירה או חוותה חלק ממה שהיא מתארת בעיקר בציר המרכזי ביחסים בין רוצ'סטר וג'יין אייר, ניראה שהפריעה לי גם נקודת המבט של הגבר, שהפסיכולוגיה שלו נראתה לי מעט לא אמינה. אבל בסך הכול מדובר בטלנובלה מעולה, ואני לא אומר זאת לגנאי, כי זה ז'אנר שאפשר ליהנות ממנו מאוד אם מסירים מעט את מעטה הציניות, עד כמה זו ספרות טובה בעיניי, קשה לי להחליט.

http://blog.nli.org.il/mussach_21_proza

בדרך כלל אני נמנעת באופן עקרוני מקריאת רומנים. אולי זה משום שרוב הרומנים שקראתי היו שטחיים ושטוחים, עם עלילה שמתחילה במפגש הראשון בין שני חתיכים הורסים ומסתיימת בחתונה עליזה. אבל הפעם חרגתי ממנהגי והשאלתי את ג'יין אייר מהספריה, למרות שעל גב הכריכה היה מצוין בפירוש שזה רומן. אבל היו כתובים עוד כמה דברים חשובים בגב הכריכה, והחלטתי לנסות.

פתחתי את הספר, ותוך שני עמודים כבר ידעתי שאני הולכת לתת לו חמישה כוכבים וביקורת נלהבת.
איזו כתיבה מעולה. הכתיבה של שרלוט ברונטה היא מסוג הכתיבות שכיף לך לקרוא אותן – כי הן רהוטות וקולחות, וכל כך לא שגרתיות. הדמויות שלה עשויות היטב וגם הן, כמוה, לא שגרתיות.
וג'יין היא אחת שכל כך קל להזדהות איתה – ולא רק בגלל שאנו כבני אדם נוטים להזדהות עם סבל, אלא כי הם יצור חמוד ולא שגרתי.

היא אומרת כל מה שמתחשק לה, היא אמיתית וכנה - תכונה שקצת קשה למצוא בגיבורים, והכי אהבתי את זה שהיא לא יפהייפיה. אולי משום שלאחרונה יצא לי לקרוא כמה וכמה ספרים מעצבנים מסוג ספרי הנצנצים, שבהן הגיבורה הראשית היא תמיד בלונדינית עם עינים כחולות ותווים מפוסלים בעבודת יד. יאללה, נמאסתם! הנה ספר עם גישה מרעננת שבו האהבה לא קורית מהשניה הראשונה שבה הזוג המאושר נפגש – כי היא לא קורית על בסיס חיצוני, וזה כל כך מקסים ואמיתי. הם אוהבים זה את זה רק בזכות האופי, התכונות והדעות. ג'יין בעצמה אומרת למר רוצ'סטר, באופן ישיר ולא פעם שהוא לגמריי לא חתיך:
"האם אני מכוער ממש, ג'יין?"
"מאוד, אדוני. ותמיד היית, כפי שאתה יודע."

מה שעוד מרענן ברומן הזה שיש בו כמה וכמה תפניות מעניינות בעלילה, ובכלל שלא כל העלילה נסובה אודות סיפור האהבה שלהם. היא מתחילה הרבה קודם, וזה טוב. אהבתי מאד שג'יין לא הקריבה את העקרונות שלה בשם האהבה. יש לה אומץ מטורף, ורואים את זה לאורך כל הספר. עם כל אהבתה והערצתה למר רוצ'סטר - היא פשוט קמה ועזבה כדי לא לוותר על עקרונות.

ג'יין לא חיה בסרט, וזה אחלה. (אולי בזמן שנכתב הספר הזה עדיין לא היו סרטים, אז טכנית זה לא הסתדר.) היא יודעת שההתאהבות הסוערת הזאת לא תחזיק מעמד לנצח, והיא כרגיל לא פוחדת להגיד את זה:
"אני לא אזכה בכך שתהיה שמימי, ואני גם לא מצפה שתהיה כזה."
"ומה את מצפה שאהיה?"
"במשך זמן קצר, קצר מאד, אולי תהיה כמו שאתה עכשיו. ואז תהיה בהדרגה צונן יותר ואחר כך חסר סבלנות ולבסוף נוקשה, ואני אצטרך לטרוח מאד להשביע את רצונך. אבל אחרי שתתרגל אליי, ייתכן שתחבב אותי שוב. תחבב אותי, אמרתי. לא תאהב אותי. אני משערת שאהבתך תתפוגג בתוך חצי שנה או פחות."

קטע חמוד כל כך שהייתי חייבת לצטט:
"מהיכן העתקת את המראות האלה שציירת?"
"מהראש שלי."
"הראש שאני רואה עכשיו על כתפייך?"
"כן אדוני."

בקיצור, חמישה כוכבים שמוענקים בכיף גדול, ארבע מאות תשעים וחמישה עמודים של תענוג צרוף, והמלצה אחת חמה לכולכם לקרוא את הספר הזה, ומהר.

פשוט יצירת מופת. אחד הספרים האהובים עליי ביותר, שאני נהנית לקרוא בו שוב ושוב.
ג'יין היא גיבורה ראויה להערכה, לגמרי. היא מלאה בניגודים : היא צייתנית אבל לא "פראיירית", נראית מאופקת כלפי חוץ אבל בפנים היא מלאת רגשות סוערים, ותרנית אבל גם יודעת לעמוד על שלה כשצריך. כל הניגודים וה"סתירות" לכאורה האלו, הם אלה שהופכים את ג'יין לדמות מאוזנת ושקולה, מקסימה וטובת לב, שמזדהים איתה ומעריכים אותה מאוד.
ג'יין אייר הוא גם ובעיקר סיפור אהבה מרתק; אהבתם של אדוארד רוצ'סטר המבוגר ,העשיר והמריר נוכח נסיבות חייו, אל ג'יין היתומה, הענייה והתמימה, שמאז שהגיעה לפנימיית לווד לא יצאה את שעריה מעולם. לפי דעתי, סוד קסמו הגדול של הספר הזה הוא, שזה לא "סתם עוד רומן", שמתעסק אך ורק בסיפור אהבה. הוא מדבר גם על נושאים אחרים: על עצמאות, בחירה חופשית, מחילה, מעמדות וחברה. כל דמות שונה מהאחרת; אין שתי דמויות שזהות זו לזו. והגיוון הזה מקסים בעיני.
כל הדברים הללו הופכים את ג'יין אייר לספר מדהים, אחד המעולים לדעתי. הסופרת, שרלוט ברונטה, כותבת בצורה כ"כ יפה, פיוטית ומקסימה, ממש מעניקה חיים לג'יין .בנוסף, אני רוצה לציין שהתרגום של המתגרמת המצוינת שרון פרמינגר הוא התרגום הטוב ביותר של הספר הזה, לדעתי.
מומלץ בחום!