ספר מעולה

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 11 באפריל, 2012
ע"י יקירוביץ'
ע"י יקירוביץ'
****זוהי צורה ועריכה חדשה לביקורת שנכתבה ב-11 באפריל 2012. תוקן ושונה בתאריך 13 ביולי 2013****
יש לי שבעה ספרים של קאמי על המדף וזהו הספר שקראתי אחרון. יש משהו סוער בסיפור 'הנפילה' שמשדר בגלים שונים, לכן אינני בטוח שקלטתי את כל הנאמר. הנפילה הוא הסיפור המרכזי. החלק השני 'גלות ומלכות' הוא אוסף של שישה סיפורים קצרים.
לכל הדעות הנפילה הוא סיפור שצריך לקרוא פעמיים לפחות. למרות זאת בגלל היכרותי המעמיקה עם כתביו של קאמי הצלחתי לזהות קווים מנחים שהוא מניח בכתביו האחרים, בין אם פילוסופיים קיומיים, ובין אם בהתמודדות של אנשים שונים עם אתגרי החיים. עניים, אריסטוקרטים, צבועים, ואף אסתטיקנים.
הנפילה היא מונולוג ארוך מפותל אך גם מרתק, של איש שמספר שהוא רוצה להיות 'שופט בעל תשובה'. כולנו אשמים ועלינו להכיר באשמתינו לפני שנשפוט אנשים אחרים. כך נהיה גם שופטים גם בעלי תשובה. אבל מדוע כולנו אשמים, אני (יקיר) שואל את עצמי. איזה פשע האדם מבצע בעצם היותו אדם קיים בעולם הזה? אני מודע לאבסורד וחי וניזון ממנו. האם זהו הפשע? להיות ניזון מהמשמעות שאני מעניק לעולם כשהוא למעשה חסר משמעות כשלעצמו? פשע הרי משמעו עבירה על חוק, על איזה חוק אני יכול לעבור בעולם שהוא חסר חוקים?
"מאחר שאין אדם יכול לדון את זולתו בלי לדון מיניה וביה את עצמו, ראוי להטיל אשמה על עצמו כדי להיות זכאי לדון את זולתו. מאחר שסופו של כל שופט להיות בעל תשובה באחד הימים, עלינו להפוך כיוון הליכתינו ולעסוק במשלח היד של בעל-תשובה כדי להגיע בסופו של דבר למעלת שופט". יש כאן אשנב לדיון מרתק על התנאי לדון דינם של הזולת. התנאי הוא קודם כל לדון את עצמך, לעשות תשובה, אחר כך לשפוט אחרים. אם תשאלו אותי, קאמי לא היה נמשך לדיבורי הנפש האינדבדואלית של יום הכיפורים, הוא מדבר כאן על עניין פוליטי וציבורי מובהק, דרך הכתב הספרותי.
מעשה הנפילה הוא מפעים כשלעצמו. גיבור הסיפור שומע נפילת גוף למים כמה רגעים אחרי שהבחין בדמות אישה נשענת על הגשר שבמזח. זה הרגע הדרמטתי של השורה התחתונה, האבסורד בהתגלמותו. מעצם היותנו, אנו כבר נפולים במים הקרים. זה הרגע שמעיד על כך שאופי הסיפור הזה שונה לחלוטין מאופי הסיפורים האחרים, הסיפור הזה הוא על הנפילה. שאר הסיפורים באים לספר כולם על דבר אחר כל אחד בדרכו שלו. מה שמוביל להגיד כמה דברים על 'גלות ומלכות' החלק השני.
אחרי קריאת כל הסיפורים ברצף כסדרה של ממש ולא אחד ביום האחד והשני ביום האחר, משמעות השם הכולל של הסדרה הזאת מתבהר היטב. אף אחד מהסיפורים אינו נקרא גלות ומלכות, אלא זוהי הכותרת שמאגדת את כל הסיפורים יחדיו, משום שכולם נוגעים בגלות ובמלכות באופן ישיר.
הנושא המרכזי בסדרה הזו לדעתי הוא הבית. המקום בו אדם מרגיש בטבעו המוחלט, מצוי בממלכתו שלו שבה הוא מרגיש בנוח. מיאדך זהו גם המקום בו מצויים תככי החיים הקשים ביותר, כי שם חייך. מחוץ לממלכתך אפשר שתרגיש גלות, אתה אינך בביתך, אתה זר, וליבך נתון בגעגועים קשים. כל הגיבורים בכל הסיפורים הם או במסע מביתם למקום זר, או בארץ זרה לחלוטין, או בביתם הם. הכל מצוי בהקשר זה. נדמה לי שבסיפור "האילמים", גיבור הספר מתואר כמי שבכל מקום אחר זולת ביתו יחוש בגלות.
כל אחד מהסיפורים הללו הוא לא פחות מיצירת מופת, וכך יחד עם הנפילה הספר כולו הוא יצירת מופת שאינה נופלת מערכה מ'הדבר' ומ'הזר'. 'הדבר' הוא יותר נגיש לקורא הממוצע ונהיה יותר פופלרי ומייצג. ואכן זהו רומן מצויין כשלעצמו. מצד שני אולי עדיף כך, שהנפילה לא קיבלה מעמד כמו של הדבר והזר (לפחות לא בארץ), כך שאני יכול להגיד שיש ספר של קאמי שלא כולם מכירים ולכן היחסים שלי איתו יותר אינטימיים ללא יחסי חוץ ציבוריים. ספר יפהפה ואדיר מימדים, בפשטותו ובמורכבותו.
13 קוראים אהבו את הביקורת
13 הקוראים שאהבו את הביקורת