או: על החיים ועל המוות

וירג׳יניה וולף, האחת שלי מגיל שש עשרה, מהרגע בו הנחתי מבט לראשונה בחדר משלך, מציירת את אותן הדמויות שוב ושוב בצבעים רכים, מכחולי קטיפה. כמו תחרה היא סורגת לי בעדינות שאין כמותה דמויות חלולות ומפגשים אנושיים. וירג׳יניה תמיד תכתוב על כמיהה. על רגעים מושלמים בפשטותם שיש לשמרם לבלי הכר כי הם טעמם של קטנות היומיום.

פרק 1
החיים בבית הנופש שלווים למדי. למעשה מרת רמזי מנהלת אותם בנחת. משפחה אנגלית עמידה מזמינה לבית הנופש שלה חברים. שם, בראשיתה של המאה שעברה, מתחולל קרב בראשם של האנשים. החברים רוצים לשוט למגדולר, אך מזג האויר לא מאפשר.
האורחים שהם מזמינים הם רק תפאורה לשלושת ההתרחשויות המרכזיות ביותר:
- סלידתה של מרת רמזי מבעלה.
- התבוננותה של לילי ברסקו בחייה של מרת רמזי וילדיה.
- תשוקתה של ליל ברסקו אל מרת רמזי.
מרת רמזי הכי טובה בכל מה שהיא עושה. בעלה לעומת זאת, בן תמותה. גבר ככל הגברים. עסוק בבעיותיו הוא על העולם. הוא פילוסוף, אתן מבינות? ועל כן מרגיש כאילו עליו לגאול את האנושות על ידי כוח המחשבה. מרת רמזי מזלזלת בזה. היא מזלזלת גם ביחסו אל ילדהם ובנועם הליכותיו.
היא לא קלה אל גברים מרת רמזי, ותמיד מחמירה איתם במיוחד, אבל נדמה שזה אולי בגלל המקום שהם תפסו לעצמם בחברה שהיא דורשת מהם יותר. גם אל בנות היא לא רק נחמדה - היא דורשת שיעמדו במקומם החברתי. שינשאו, שיהיו נשות משפחה. היא אפילו תעזור לנשים סביבה למלא את יעודן החברתי אם תחוש שהן מתקשות כמו לילי ברסקו ידידתה, ותשדך להן גברים הולמים.
וורג'יניה בחרה בפילוסופיה על כל המקצועות. איזו בחירה יפה. ממרקרת את 'המחלה הגברית' שאחר כך סימון דה בובאר תסמן במין השני כ'טרנסצדנטית' והכוונה היא למשהו שמתקיים מעבר לגישמיות. מרת רמזי, חולה במחלת המין הנשי - האימננטיות. היא ארצית, היא מסודרת, הראש שלה על הקרקע. ובגלל דימויים שכאלה על המציאות, אני גדלתי כל חיי בתחושה שגברים הם המין הנחות. הסתבר לי שזו לא הדעה הרווחת בגיל מאוחר יחסית.
הסצנה היפה ביותר ללא שום ספק, ובאמת מידה היסטוריה כלשהי, היא כשלילי, אורחת של משפחת רמזי, מתיישבת לצייר ציור בדשא מול הבית, ומרת רמזי עסוקה במשחק עם בנה הקטן והשגחה על בתה הקטנה. לילי מקאנה ביכולת של האישה האדירה שיושבת מולה להפוך דברים לשלמים. היא כמהה. כמעט נדמה שוורג'יניה לא תעז לכתוב זאת - אבל הנה! היא כמהה לאינטימיות של האישה הגדולה הזו. היא כמהה למגע, היא כמהה לעצם היותה של מרת רמזי. בעודה יושבת שם וחושבת שאין היא תצליח לתפוס את השלמות הזו בציור. הוויכוח המרכזי סביב הספר הזה, שהוא אחד מהכתבים הפמינסטים הגדולים, הוא למה בדיוק כמהה לילי ברסקו?
היה ניתן לחשוב שמרת רמזי היא האשה הכנועה - שלקחה על עצמה את עול הטיפול בגבר ובמשפחה - לעומת לילי ברסקו, שלא בכדי נקראת בשמה הפרטי כל הספר, וקוראת תיגר על מוסד המשפחה בהחלטתה לא להינשא לעולם. אבל אין להתעלם מהכמיהה. מה שווה הטלת התיגר על נישואין עם תחושת פספוס מרה?
האם כמהה לחייה הבורגנים המסודרים יפה כל כך של מרת רמזי? או שמא לאינטימיות שלה עם ילדייה? אינטימיות שכל אישה העומדת בפני שאלת הילודה חוששת מפניה מעט... האם כמהה שמרת רמזי תהיה אימה? תערסל אותה באותה העדינות שהיא מערסלת את ילדיה?
או שמא היא כמהה לאינטימיות זוגית איתה? זו ההשארה האהובה עלי ועל הוגות פמינסטיות אחרות כמו אדריאן ריץ' שמזכירה את אל המגדלור בילוד אישה. התשוקה שהיא חשה היא אל אישה שווה אליה. מערכת יחסים אירוטית משוחררת מיחסי הכוחות של גברים-נשים. היא מלאת תשוקה אל החיים שלה, אל השלמות בה היא מקיימת את הדברים הקטנים, אל הנשיות שבה.
אין הרבה אנשים שיטילו ספק בכך שלילי ברסקו היא בת דמותה של וירג'יניה וכל דיבוב מחשבות שלה הוא כנראה הקרוב ביותר שתקבלי לשמוע את מחשבותיה של הבחורה המוכשרת הזו עם האף הענק.

לאור המגדול מרת רמזי ובעלה רבים, לאורו הוא מתייחס בחוסר אהדה שמרת רמסי מתעבת, אל בנו. ההגעה אל המגדול היא יעד נכסף ובלתי ממומש. ממש כמו השלמת הציור של לילי ברסקו.


פרק 2
http://youtu.be/n1WSC99ANnQ
הוריקן מסתובב בעולם, ופוגע הישר בדמויות שלנו. מלחמת העולם הראשונה. בסערה של התרחשויות, מהירה לאין שיעור לעומת החלק הראשון של הספר, אנחנו מגלים על הדמויות שלא ימשיכו איתנו וכל הדלדלותה הניכרת של המשפחה הזו.
הילדים הגדולים של משפחת רמזי כבר אינם איתנו, גם מרת רמזי מסתלקת מעל דפינו.
בית הנופש נשאר מיותם מביקורים מספר שנים, ותחזוקתו לא כשהייתה פעם.


פרק 3
http://youtu.be/yYg6eIH7qR8
כל הנשארו חיים בסיפור שלנו מומנים לעוד קיץ של נופש בסופה של המלחמה הנוראית הזו.
שני הילדים הקטנים בחלקו הראשון של הספר, גדלו. האמת, שהמשפט של מוניקה סקס מאוד מתאים להם: הילדים לא גדלו, הם רק גבהו ומצאו עבודה. הם עדיין שומרים איתם את התחושות מאותו הקיץ הראשון עליו קראנו. מאוד וולפי לעשות את זה, דבר רחוק מאוד מהמציאות, אבל מעביר היטב את הנקודה.
הייתי מצפה מלילי להיות עצובה באופן גלוי על חסרונה של מרת רמזי, אבל בכל זאת אנחנו מדברים בחבורה של אנגלים. היא מתיישבת לצייר את הציור שלה מחדש כמחווה. מנסה לתפוס בצורה מושלמת את קו האור והצל על הבית היפה הזה עם הגינה. לכן היא לא עוזבת עם כולם שנוסעים אל המגדלור.
ברור עכשיו, שמרת רמזי היא המגדלור שלאורו חיה החברה הנשית. שלאורו חיה לילי ברסקו, שלאורו חיו ילדיה.
עכשיו, עול הטיפול במר רמזי מוטל על הילדים שמצוים בפרדוקס המרגיז כל כך של ילדים שהתבגרו טרם זמנם- הם מבינים שהם צריכים להיות קטנים ולהראות את הצורך שלהם בו כדי שיהיה טעם לחייו. הם מבינים, שהוא זקוק להם שיצטרכו אותו. איזו תחושה נוראית!
אבל הרי, גם באותו המקום הוא שם את מרת רמזי.
הם יגיעו למגדלור. הפעם אפחד לא יהרוס להם את הטיול הזה. אך חבל, הילדים גדולים עכשיו, הם מבינים שמהחוף המגדלור נראה כמו חלום של ילדים. החלום הזה מתמוגג שגדלים - המגדלור לא מרשים מקרוב כמו שהוא מרחוק.
ולילי ברסקו מסיימת את ציורה. מצליחה לייצר דבר מה שלם שישאר אחריה בעולם. לא ילדים, לא משפחה, ציור. החלום על המגדלור מתנפץ ברגע שמגיעים אליו, וגם החלום על האימננטיות שבמשפחה.
ועדיין נראה לי שלו רק היו מילים בפיה של ווירג'יניה לעשות זאת, הספר היה נגמר במין לסבי, ובהרפתקאה על האי עליו מונח המגדלור. לעיתים נראה לי, שאם זו הייתי אופציה עבורה בתקופתה אולי ברומנים שלה לא הייתה נשיקה כל כך עזה למוות עצמו.

זו הפעם החמישית בערך שקראתי את הרומן הזה.
הוא הולם מצב רוח מאוד מסויים שלי. אבל מצב רוח לא נדיר במיוחד.
יותר מכל אופן הכתיבה מנסה להטיל תיגר על הזיהוי המדויק של ורג'יניה בכתיבה הגברית. היא כותבת על נפש. לפעמים זה נעים יותר מכל דבר אחר. פעמים אחרות זה מטרנח מעט לקרוא אותה.
תירגומו של מאיר ויזלטיר ראה אור לפני שולשים שנה. אין ספק שאם ביאליק היה מתרגם אותה (או שמא היה זה ברנר שהיה מרים את הכפפה?) הדברים היו קרובים יותר לעולמה של וירג'יניה. אני מסתפקת במאיר, כל חידוש של זה בטוח יהיה בגדר חילול הקודש.

עוד דבר - מה לעזאזל מצויר על הכריכה? מלבד ים שהוא כנראה הדבר שמפריד בינם לבין המגדלור, וגבר ואישה משוחחים - דבר שקורה לעיתים לא כל כך קרובות ברומן, לא ברור לי מה הקטע עם הפסלים. זה נראה הרבה יותר רומאי משומה. מאוד לא משקף. למה לא לצייר מגלור בעצם?

מי שאהב- יכול לעלות לשלב הבא של הפמיניזם ולקרוא את המין השני של סימון דה בובאר?!
הסאונדטארק ההולם- http://youtu.be/yuTMWgOduFM
על שום שזהו מוסר ההשכל: החורגות.
על שום שלילי רוצה את חייה של מרת רמזי, אך מוטב היה לו פשוט היו שוכבות.
על שום שלילי חורגת מהנורמה.
על שום שמשפחת רמזי חורגת מהנורמות של המשפחה.
על שום שהעולם חרג ממנהגו.
על שום שחריגה היא פעולה שיש לנקוט בה כל עוד יש בנו מרד (על זה כותבת ארנה קזין במאמרה המאלף! מקוויר לחורגת: https://docs.google.com/viewer?url=http://www.resling.co.il/pdfs/issue_article_75.doc&pli=1 )
מבחן בצ'דל- הרשו לי לא לחטוא לאמת ולא לבחון את זה על וירג'יניה. תודה.

או: חיים באר רוק-נ-רול!

כשראיתי את הספר הזה לראשונה תפסה אותי הכריכה, זה היה לפני כשנה, והזכיר לי את גל כתיבת הספרים על ספרים: לקרוא את לוליטה בטהרן (שלא קראתי והבנתי שהוא יותר על טהרן ופחות על לוליטה), גנבת הספרים ועוד מסוגם.. ספרים שאני נוטה להתרחק מהם. אבל הכריכה הכל כל מושכת של היצירה המופלאה הזו של חיים באר קנתה אותי לגמרי, והייתי מוכנה לקרוא את התקציר האחורי. אז נכנס לי לתודעה שיש פה משהו אחר, ומיוחד יותר – לא רבים כותבים באותו המשפט על ברנר ורחל, על מאן ואסתר ראב. לקחו חודשים טובים עד שהייתי מוכנה לרכוש אותו במייטב כספי, ונדרש לי תהליך נפשי עמוק וחיטוט רציני בעבר ובשורשים של המשפחה שלי כדי להבין שהוא הבא בתור. את נתן איכר יצא לי להכיר רק בסוף כיתה יא, בסמינר הגשמה, ממש הסמינר שבו התחברנו לגרעין. זה היה סמינר בעקבות רעיון הקבוצה והשיתוף בארץ ישראל (יא זה נשמע מהפכני רצח כשזה נכתב ככה), במהלכו עשינו סיור בחצר הקברות כינרת. אחרי שדיברנו על חוות העלמות, רחל המשוררת, גורדון וברל ועוד רבים וטובים בצד המואר של אותה התקופה, הגענו לקבר גותי ויפהפה שנחרט עליו נתן איכר, והיו חרוטים גם כן סמלים שהיו זרים לי. המדריכה שהעבירה את הסיור סיפרה לנו על יתוש היאוש שהפך לסלנג בקרב חברי העלייה השניה: "שיתוש היאוש לא יעקוץ אותך בשדה בזמן העבודה יא חביבי". מאז גם אנחנו השתמשנו במטפורה הזו. אני זוכרת את כולם מתקדמים משם בסוף ההדרכה, ואותי נשארת מול יצירת האומנות הזו פעורת פה. הייתה לי שנה קשה באותה התקופה, ומוות לא הייתה מחשבה זרה לי. צד הצל של הציונות הסוציאליסטית קרץ לי עוד מאז. בזמן האחרון אני כמובן אובססיבית על כל פיסת מידע על הבחור הזה – נתן איכר, דבר שהביא אותי לקרוא פוסט מאוד יפה עליו, באתר של בחור שדואג לתעד את כל נופלי והרוגי העלייה השנייה והשלישית שנשכחו מלבינו. http://israelitombstones.blogspot.com/2010/09/blog-post_16.html

עוד דבר שקרה שונה בשנה החולפת עלי, זה החיטוט בשורשים. אני דור 9 בארץ. זה אומר שיש לי המון משפחה. ושיש לי סיפורים מאוד יפים לשאוב מהם השראה. אני בת לשושלת ראב ההיסטורית, שעלתה לארץ בעלייה הראשונה, התיישבה בפתח תקווה, והפכה אותה למושבת החלוצים שהיא הייתה פעם. מעולם לא אהבתי את הענף המשעמם קצת שלי בעץ הענק הזה עם השורשים העבים. תמיד קרצתי לענף אחר. לאסתר ראב אני קוראת דודה אסתר, על אף שהיא נינה של אח של אמא של סבתא שלי. היא המשוררת הצברית הראשונה, וכתיבתה נוטה להיות שנויה במחלוקת בקרב החוקרים. אני אף פעם לא מבינה כל כך מדוע, תחושת הבטן שלי היא שזה קשור לדוד אהוד (בן עזר) שנוטה לגונן עליה בכל אמת שהוא יכול, והוא אדם עיקש וחד בן שמונים פלוס. למען האמת, הייתי רק פעם אחת בכנס שאהוד אירגן עליה כשהוציא את הצרור של כל שיריה, וביתו שרון בן עזר – AKA DJ אליוט הבריזה לחלוטין מהופעה שהייתה אמורה להעלות של שיריה המולחנים של דודה אסתר – מהאלבום האגדי של הרוק האלטרנטיבי הישראלי "אין לבחור" של פוליאנה פראנק. והדבר המעניין היחידי האחר שקרה שם היה הנאום של דנה אולמרט על שירתה של דודה אסתר בקריאה קווירית. דברים כמו הערצתה למניה שוחט, הרצון שלה להיות שווה לגברים, או העובדה שהתחתנה שלוש פעמים בתקופה בה אם לא חיית בקיבוץ לא היו לך מקומות להתנסויות הזויות כאלה במערכות יחסים מינסטרימיות. מאז אני זוכרת בראשי שיש לחקור על הבחורה. ולעיתים רחוקות אני אפילו מוצאת התייחסות לא מתנגחות לכתיבתה, אלא קוויריות: http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/1.1378282 , איזה כיף! כעת שאתם יודעים עלי את שני הדברים האלה, תבינו איך בפעם הבאה שנפל לידי הספר הזה וראיתי שבאר כתב באותה הכריכה על אסתר ראב, ועל הקובץ קהילתינו- שמתחיל בסיור שלו ושל מוקי צור (שגם שלו אני מעריצה לא קטנה, וחברה בפייסבוק), לא יכלתי שלא לרכוש. ובכן, הספר מחולק למסעות ולקווי דמות. לא הכרתי את כל הסופרים או את כל הספרים שעליהם באר כתב, אבל רשמתי לעצמי, כי מאלו שכן הכרתי וקראתי עליהם, נשמע כאילו לבחור יש טעם מרתק בספרות. כמעט כמו שלי (:

תומאס מאן: אל ראש הר הקסמים סופר חובה לכל מי שמתגעגע לפעמים לגמרניה של שנות השלושים. או לחלופין, לאוהבי הבורלסק, הקווירים, ההומואים בארון, חובבי האסטתיקה, ואוהבי השירה הדקדנטית.
http://youtu.be/Bk1wUKoXL20
באר מתחקה אחרי הספר הסטרייטי ביותר שלו שמעולם לא קראתי- הר הקסמים. זו הייתה הכניסה שלי לספר, והיא הייתה קלה ומרתקת. באר נוסע בעקבות אותו בית חולים פסיכיאטרי עליו מסופר ברומן, ומגלה שאת ההשראה אליו לקח מאן ממספר מקומות שונים. אך הוא חושף דברים באישיותו של הבחור המרתק הזה, שכל כך הייתי רוצה להסתובב איתו בחבורה! אין מה לומר, באר כותב נפלא, ובאמת שהייתי מרותקת, אבל איך אפשר לכתוב על מאן ולהסתפק בשתי שורות על ההומוסקסואליות שלו?!

ביאליק
קריאת ביניים: פני המשורר כפני סוחר אחד מהקטעים ההזוים ביותר שקראתי על דמותו של ביאליק. התחושה המרכזית שלי היא שבאר ניסה ללקט קטעים שמציגים את ביאליק קצת כמו ישו. הקטן באדם מבחוץ, נביא דורו מבפנים. לא התחברתי.
מות המשורר: דרכו האחרונה של ביאליק מוינה לתל אביב הצית לי כוכבים בעיניים. אז, מסתבר שהיה פולמוס רציני בארץ על האופן בו צריך לחלוק לנביא דורו כבוד אחרון… מסתבר שהיו כאלה שרצו שהלוויותו תהיה סגורה ומכובדת, כזו שמזמינים אליה את הטופ של הבוהמה, אנשי רוח מובחרים מהמיינסטרים, ופוליטיקאים רבי מעלה. ובכן, פעם היה פעם, והקול הגדול שהרימו תושבי תל אביב נגד היוזמה הדבילית הזאת תפס. הלוויה של ביאליק הייתה פתוחה לכל, וכל החפץ לחלוק כבוד אחרון למשורר הכי רוקנרול בעם היהודי הוזמן לעשות זאת.
http://youtu.be/lfc8iIwmanI
* אל המשורר אחת הלהקות המעניינות של התקופה האחרונה, הלחינו שירים פחות מושרים של ביאליק ועושים בובה של רוקנרול. כאן הם מארחים את קרני פוסטל הצ'לנית האדירה, ואת אפרת בן צור. אבל בכללי הם בס גיטרה תופים, וחליל.

רחל בכינרת בדגניה ובתל אביב
לא הסתובבתי הרבה בבית הספר בתקופתי, אבל אני זוכרת שלומדים שם שרחל נסעה נגד רצונה לשליחות מטופשת של הקיבוץ בצרפת וחזרה חולה בשחפת, ואז הקיבוץ (כמו הקיבוץ= סוציאליזם זה רע= חברה שכולם שותפים בעיצובה זה חלום מטופש= ועוד רטוריקוט של בני דורם של הורי) הסיר ממנה אחריות וזרק אותה בתל אביב. אז זהו הסיפור המלא והמעט יותר מורכב שיש לספר על מסעה של הבחורה הזאת אחרי השחפת ולפניה. חיים באר תפס את כל הרוקנרול בדמותה של רחל: היא הייתה נערת רוק. השמועות וחלק גדול מהעדויות מצביעות בצורה די חד משמעית ובלתי ניתנת להתעלמות שהיא הייתה הגרופית של החבורה- גורדון הזקן, אורי צבי גרינברג, ברל ועוד… הם הרי כולם היו מאוהבים בנערה המבריקה הזו, ובזה אחר זה נפלו שדודים לרגליה. וגם היא נפלה שדודה לרגליהם. קסם של תקופה, כולם היו יפים כל כך וצעירים כל כך. ואז הגיעה המחלה, והבחורה המקסימה הזדקנה מהר מידי. מערכות היחסים שלה עם נשים בגילה, חברותיה נחשפות על כל הציפיות שהיו לה והכזיבו. על הצפיות הנכזבות ממערכות היחסים שלה עם גברים אנחנו לומדים טוב מאוד גם מהשירה שלה, אבל יש משהו בהתכתבויות היפיפיות האלו שבאר אסף על אחרית ימיה, שנותנות לדמותה נופך אחר. קרוב יותר, מלוכלך קצת יותר אפילו. רוקנרול.
http://youtu.be/eG9YqdSOUu0

בעקבות משתתפי הקובץ קהילתינו
סצנה שהייתי רוצה להשתתף בה, חיים באר ומוקי צור עומדים ומדברים בבית הקברות היפה של כינרת. קהילתינו. פיסה היסטורית מוזהבת מבחינתי. התיעוד הכי עמוק ויפה של קבוצה בראשית דרכה. הנסיון הראשון של עשרים ח'ברה, רובם חברי השומר הצעיר, לעשות קבוצה בקרקע המתקרמת הזו שנקרה אז פלסטינה-א"י. הם עשו את זה כמו ילדים. ניכר ואני אומרת את זה לא מתוך התנשאות חלילה, אלא כי אצלינו בנוער העובד והלומד, לשנת השירות קוראים חוות הכשרה- על שם חוות ההכשרה באירופה לפני המלחמה. ובחוות ההכשרה אצלינו בגרעין קהילתינו היה קצת כמו התנ"ך, וגם כל היצירה שהתפרצה ממנו- ליל העשרים, המחזה היפהפה של יהושוע סובול שמנסה להחיות מחדש את הנסיון הזה, התנועה הקיבוצית, תנועות הבוגרים של החלוצות הכחולות, ותנועת דרור ישראל. אבל זה נסיון ראשון, כמו החווה. כשגדלים, כשחברי הקבוצה מתבגרים, דברים קורים אחרת. לא הכל בדרך להתפוצצות כל הזמן. וזה רק צד האור. צד הצל: נתן איכר. המתאבד החלוצי. הוא השאיר את האחים קרמזוב פתוח באינקוויזיטור הגדול (מעניין עוד כמה מתאבדים בהיסטוריה עשו את זה), ולראשונה חיים באר הפגיש אותי עם ההשערות המגוונות על המעשה הזה- שהיה מכוון לברל, או למאיר יערי. אבל אני חושבת שזה השטן ואלוהים של דוסטיבסקי שיחקו בתוכו ולא בחוץ. על המצבה היפה והגותית שלו מצויר אותו השטן, יחד עם תרנגול כפרה. את הציור על המצבה צייר אריה אלואיל, חבר הקבוצה בביתניה, לימים, בעלה השלישי של דודה אסתר.

אסתר ראב: מתל אביב לקהיר ובחזרה יום יבוא ואעשה עליה סרט. מסתבר שהיא והבית הוורוד (שאגב מישהו צריך להגיד שזה נשמע כמו שם מאוד גרוע למועדון גייז בשנות השלושים) התל אביבי שלה, היו הכי רוקנרול לזמנה.
למעוניינים במיוחד בחייה ומותה- ימים של לענה ודבש/ אהוד בן עזר

ברנר

מה נשאר מיופי של ברנר: חיים באר היקר, אני מאמינה שאין זה הוגן לפרסם מקבץ מאמרים מוקדמים מסוג זה מבלי לבדוק היכן הדברים עומדים היום. משכן ברנר וחבריו עבר הרבה תהפוכות אבל משנת 1971, כשההסתדרות הקצתה אותו לפעילות מרכז תנועת הנוער העובד והלומד היחס אליו השתנה. איני יודעת אם מיד ברגע שהועברו לשם משרדי הנהגת התנועה נפלה התובנה שיש להתייחס למבנה במידה לא מועטה של כבוד. אבל אני כן יודעת שבשנים האחרונות כל העוברים והשבים בקומה השנייה של מרכז הנוער העובד עדים לתערוכה מושקעת ורצינית על אודות חייו של ברנר, סיפור מותם שלו ושל חבריו, וסיפורו של המבנה ההיסטורי הזה. חשוב לציין שהמבנה הזה, בידי הנהגת הנוער העובד והלומד, ותנועת דרור ישראל, שוקק פעילות מהפכנית שלא הייתה מביישת אפילו את המרכז האנרכיסטי בלונדון של ברנר. לדוגמא הקלה מכל אפשר לקחת את ישיבות הנהגת המחאה בקיץ 2011 שהתרחשו בחלקן הגדול ב׳יצקר׳, חדר הישיבות המפואר ליד הספרייה. בו עברו בצורה פחות זוהרת ומתוקשרת גם כמות לא מבוטלת של חניכי התנועה בכל הזדמנות שהייתה להם לעבור ישיבה חשובה על עתידם של קבוצות, קינים, וחניכים – עתידה של החברה הישראלית. שם אני למדתי על אודות צבי שץ, יצקר, ואחרים. אז הנה בהזדמנות זו, על גבי מסך זה אתה מוזמן רשמית לביקור וסיור בתערוכה בקומה השנייה ובמשכן ברנר וחבריו המשופץ והמושרש. ואגב, להכיר את המעורר, על שמו של כתב העת של ברנר- המרכז להדרכה וללימודים חלופיים. התשובה החלוצית ברוח החדשה לאמירה הברנרית "כי לעוררך אני בא אחי" http://www.meorer.co.il/

אל לונדון של ברנר:
http://youtu.be/EfK-WX2pa8c
רוקנרול ברנר. האמת היא שהוא תמיד היה כוכב הרוק האהוב עלי של העליות החלוציות. על ההשתמטות מצבא רוסיה, על הטיול שאחרי צבא ללונדון, על הזהות המינית המעורפלת. וכמובן, על הזקן המרקסיסטי. לו היה חי בתקופתינו, היינו קוראים לו היפסטר אמיתי כאן ברחובות תל אביב. אבל באר שופך אור חדש, אולי צל חדש תהיה ההמשגה הנכונה, על הדמות האפלה הזו. האווירה של לונדון בתוקפת שהותו של ברנר לא שוכחת מיצירתו. ג׳ק המרטש, לנין, אנריכיזם עורב למוחות צעירים מעבר לכל פינה. ואני חייבת לציין לטובה לעומת מאן, כאן הייתה התעכבות יותר מרשימה מחלקו של מאן על עניין ההומוסקסואליות, על אף שגם זה לטעמי הקווירי טעון שיפור. תודה לך על ברנר, חיים באר.
מכאן והילך, נותר לי להגיד שבאר הגשים הרבה מדי פנטזיות אישיות שלי- בבילוש אחר סופרים ודמויות משמעותיות אחרות שאני מאוד אוהבת. אין ספק שאחקור יותר את יצירותיו הישנות יותר ואת הביקורת הסיפרותית שלו. ממליצה לכל מי שאוהב.

או: תזרוק את הפצצה או לא?

בכל קשר זוגי שנגמר, במיוחד אם הוא נגמר בצורה חד משמעית שאינה ניתנת להשתמע לשני פנים, אתה לוקח איתך דבר כלשהו. אתה חייב לקחת איתך דבר כלשהו אחרת הנפש תחזור ותשאל- אז מה היה שם בכלל?!
אני לקחתי את קורט וונגוט. הוא לא ניתן לי, אבל לקחתי אותו.

עריסת חתול היה הראשון שלי, ומאז אני גונבת סידרתית של כל ספר שאני רואה של הבחור הגאון. הספרים שלו לא ניתנים לי, אני לוקחת אותם.
רק אחרי עריסת חתול הבנתי שאני למעשה בתולה, ושישנם עוד עולמות שלמים שלא התוודעתי אליהם. לגלות את קורט וונגוט זה כמו הגילוי המדהים מכל, שכולנו יצורים מיניים, שיש סוד שאנשים לא מדברים עליו והוא קיים בין כל הבוגרים.

אם כך, יש עוד כל מני דברים שהבנתי אחרי שסיימתי לקרוא את עריסת חתול, והנה אני מביאה לכן אותם כאן להלן:

1. סיפורים של המאה שנים האחרונות יכולים להיות טובים רק אם הם קשורים לשואה.
2. מד"ב זאת לא מילה גסה.
3. להקת העבר האגדית (ואני בתחושה שאני הולכת לקבל כאפת שטות על ההתיחסות שלי אליהם ככאלה), קרח תשע, לא זכו למספיק הערכה.
4. קורט וונגוט, אכן ראוי להיות קורט קוביין של הספרות האדירה.

ובכן, הפצצה האטומית.
כולנו קצת מאוימיים ממנה יותר מבעבר לאחרונה הלא כן?
היא מעסיקה את ערוצי החדשות יומם וליל. רום מעלתו, הוד והדר ורוב פאר- כבוד ראש ממשלתנו וחברו שר הבטחון, שאינם עוצמים עין בלילות ממחשבה על האיום האטומי של חברינו הפרסים.

עריסת חתול מגוללת את סיפורו של בחור אחוז אובססיה לכתיבת ספרו הראשון (קורט, אל תעבוד עלינו- זה קצת אתה) על היום בה נפלה הפצצה. לא סתם על אותו היום- מה עשו אותם אנשים, יותר נכון להגיד- אותו האדם, אחד מהאנשים שיצרו את פצצת האטום שחירבה את הירושימה (הילד הקטן), באותו היום שבו היא נזרקה.
כך אנחנו עדים למסע מופלא שאותו אנחנו עורכים יחד עם ג'ון, אחרי שארי הבשר של אותו מדען האטום, זוכה פרס הנובל, הדמות הפקטיבית חמורת הסבר- הוינקר. פליקס הוינקר. מי שהיה עלול להיות רב נבל טיפוסי ומעניין ברמת 'טים ברטון', הופך להיות דמות בעלת עומק בלתי יתואר. נבל על שרק המציאות יכולה לספק מוצלחים ממנו. במיוחד כשאנחנו מגלים שהילד הקטן הוא לא הדבר היחידי שהוינקר שם בו את ידו.
מספר שנים לפני שמת הוצב בפניו אתגר מדעי- ליבש כמויות גדולות של מים כדי שהנחתים האמריקאים יוכלו לצאת מהבוץ בו הם שקועים ולהמשיך ללכת אל עבר תהילתם- מדובר לדעתי במחלמת ויאטנם. הוא הרים את הכפפה, ויצר חלקיק שהמבנה האטומי שלו מסדר מחדש את המים כך שהם קופאים. חילי ארה"ב כמובן שקועים בבוץ בויטאנם, ולכן זקוקים לנשק היעיל מסוגו הזה- רק שאם הוא נוגע מחלקים מסוימים של מים- הוא יגע גם בכל הנוזלים שבאים איתם במגע- מה שאומר שכל מים שיגעו בזה יקפאו- מה שאומר שהחומר הזה יביא לקיצו של העולם. ולכל צאצא של פליקס, יש מעט ממנו, תלוי על בקבוק סביב צווארו.
משפחה מוזרה ומפותלה זן, מובילה אותנו לאי שוכח אל, סאן לורנזו שמו, הוא נמשל על ידי דיקטטור ששמו פאפא מונזונו, אשר תולה על וו את כל מתנגדיו, ואת כל האזרחים אשר נתפסים מקיימים את הדת האסורה- הבוקנוניזם (* רמיזה חולה לולאד המשפד- הלא הוא ההשראה לדרקולה. היה רודן סדיסט על ממלכה שכוחת אל כמעט כמו סאן לורנזו, ולאכיה, ששיפד את כל מתנגדיו ונהג לראות אותם גוססים בחצר ארמונו).

כל תושבי סאן לורנזו הם בוקונוניסטים.

בוקונויזם היא דת אקסיסטנציאליסטית וצינית להפליא. היא מתייחסת לעצמה כגיבוב של שטויות בחרוזים, ודורשת מכולם להתייחס אליה ככה.
המנהג הקדוש ביותר של הבוקנוניסטים, הוא הבוקו-מאורו. הבוקו מאורו הוא חיבור הנפשות של שני אנשים, דרך כפות רגליהם.

We will touch our feet, yes,
Yes, for all we're worth,
And we will love each other, yes,
Yes, like we love our Mother Earth.

זהו פרק מספרי בוקונון- למעשה תפילה, שנכתבה כקליפסו. קליפסו הוא סגנון מוזיקלי אמיתי שהתפתח באי טרינידד שבקריבים, הייחוד שלו הוא המקצב האפרו-קריבי, והטעמת השפה הלא מקובלת. כמובן שכשהמערב והקולוניות נכנסו לעסק, הקליפסו הפך להיות הדרך של העבדים השחורים למחות נגד העבדות והדיכוי, וכך נכנסו לתוך התרבות המוזיקלית הזו הפוליטיקה, והחדשות. הקליפסו הפך להיות טרובדורי.

בצורה אופיינית לוונגוט,לבחורה שהכירה לי אותו, ולכל דמויות הספר הזה- מוזיקת הקליפסו הוכרה למערב רק אחרי 1945. לתחושתי כאקט של פיצוי על החטא הקדום שהיה קרוב מדי להתממשות. ההשמדה.

ספרי בוקנון מסודרים קצת כמו עריסת חתול עצמו. בפרקים עם שם ומספר. אני אוהבת סוג כזה של סדר.

אני בוקונוניסטית. אני חושבת שאני יודעת את זה על עצמי כבר זמן מה, וונגוט נתן לזה שם. כה יפים הם עקרונות הבוקונוניזם- אהבת האדם בצורה כה חופשית כמעט באופן ברוטלי, כך שבלעדיות נאסרת. את הבוקו מאורו חובה לקיים עם יותר מאדם אחד.
אי אפשר לברוח מזה שוונגוט מתייחס לבוקו מאורו בערך התרבותי שלו, כמו שהמערב מתייחס למין. גם ג'ון.
כאשר החברים מגיעים לסאן לורנזו נערך עבורם טקס קבלת פנים. פאפא לורנזו נמצא שם גם וניכר עליו שהוא מרגיש ברע. הוא מתעלף ומאבד את הכרתו בשלב מסויים ואנחנו מגלים שהרודן האכזר גוסס מסרטן.
ילדתו, מונה, היפה בנשים, אמורה הייתה להתחתן עם פרנקלין הוינקר, בנו הצעיר של פליקס, מכיוון שפאפא מונזנו ביקש שיהיה יורשו. אך פליקס, טיפוס שמצטייר כאדם לא חברתי למדי, ודי דומה לאביו בהקשר זה, מרגיש לא נוח עם המעמד, ובשיחה כנה מבקש מג'ון לקחת את מקומו- להיות שליט האי.

ג'ון בן התמותה לא יכול שלא להסכים, ומאמין שאפילו יוכל להיטיב עם תושבי האי. אך יותר מכל- מונה. הו מונה, תהיה אישתו. האם זה לא יפריע לה? האם תהיה מוכנה להינשא לו ולא לפליקס?! הכיצד זה ייתכן?! ובכן ג'ון, אהבת האדם- כל אדם, היא אחד מהיסודות עליהם מונחת הבוקונונויזם.
* את הפרק ששמו מונה, שמעתי מפיה בצהרי שבת בגן עכור בדרום תל אביב, כשכבר הבנתי שצריך לזרוק את הפצצה לקשר בנינו. אבל הרוך בו אמרה מונה, האהבה שלי לג'ון חסר האונים מפיה, לא ישכחו לי ממני. זה דווקא כן ניתן לי.

לאחר שיחה קצרה סוכם עם מונה הדיל החדש- נישואין לג'ון, היא ניגשה אליו לחדרו, פשטה בעדינות את הגרביים והנעליים, גם את שלו. והוא, מעולם לא ראה בחורה עירומה כל כך. הם קיימו את הבוקו מאורו הקדוש. ג'ון, שהייתה זו הפעם הראשונה שלו, התפקע מרוב אהבה למפגש החדש הזה. ולא רצה שמונה תקיים את הבוקו מאורו עוד עם אף אדם מלבדו. ובכן, מונה הטיחה בו את השקפת העולם הבוקונוניסטית על אהבת אדם, הוא התפייס ונרגע.
אין ספק- נשמע כמו מין. אני גם מונה, וגם ג'ון. אדם חופשי הוא אדם אוהב. אני בטוחה בזה מעל לכל ספק. ואהבה לא נעצרת בגבול. אהבה לא תחומה לאדם אחד. אהבה היא לחברים ולמשפחה, לבני זוג ולחניכים. קורט וונגוט צוחק בכל הזדמנות שיש לו על תרבות המערב הטפלה. והנה כאן, כמו בעוד ניואנסים קטנים בספריו האחרים, הוא מניח בפנינו את האהבה. את ריבוי האהבות. היום בארץ נהוג לדבר על זה כפוליאמורה. לא פוליגמיה- כי אף אחת לא שייכת לאף אחד. ולא שום דבר שכרוך בנישואין. אלא פוליאמורה. פולי- ריבוי, אמורה- אהבה. ריבוי אהבות. יש קהילה לא קטנה כזו היום בארץ שמכירה בעובדה שבני אדם הם יצורים רגשיים ומיניים, ושמערכות יחסים יכולות להיות מורכבות. מין הוא במת מפגש במערכת יחסים, כמו שמגע הוא במת מפגש בכל מערכת יחסים, שגם היעדר מגע מעיד על טיב היחסים. כך מין הוא דבר שיכול להתקיים בצורה אוטנטית במספר מערכות יחסים.
לתחושתי האישית, כדי שהדברים יעשו באחריות הם חייבים לקרות בהסכמה ומתוך רצון להיקשרות. אבל מין הוא דבר כל כך אישי שאני לא מרגישה שיש חוק ברזל אחד שיכיל בתוכו את כל החוויות האנושיות באשר לאיך לנהל את חיי המין בצורה נכונה. אפילו לא מספר של שותפים במין הוא נכון בהכרח.
רק מספר רב של אהבות. זה מה שיש לי להגיד לעולם.
אבל לג'ון לא סתם היה קשה. יש משוכה קשה לעבור על מנת להצליח להתנער מהקנאה, מהרצון לבלעדיות, מתרבות המערב הטפלה. ובפשטותו, וונגוט שפך את כל שעל ליבי בפרק ושמו מונה.

כל כך חבל שהיא הקריאה את זה באוזני ולא אני באוזניה.

אכן דת מוזרה הבוקונוניזם, ולא ארחיב יותר בערכיה- תקראו את הספר. אך קריטי שאספר על מקורה.
ובכן, מקורה היא בזוג חיילים שניצלו מספינה או צוללת, או אחד מכלי המלחמה הימיים שהשתמשו בהם במלחמת העולם הראשונה- איני זוכרת מה הם. הם התרסקו יחד עם סירת ההצלה על האי, ושם גילו עם מדוכא בעל היסטוריה משמימה, עוני רב, וכמובן ניב מוזר ושכוח של אנגלית, שבו כתובים חלקים גדולים מהספר. שני החיילים החליטו לעשות מעשה, ולהוביל את העם הסאן- לורנזי אל האושר. במחשבתם המציאו את הבוקונוניזם בכדי להפוך את האנשים לחברתיים יותר, יצרניים יותר, וטובי לב יותר. אך המציאות לא הסבירה פנים לאידאלים הגדולים שלהם, והצמד החליט כי עליהם ליצור מציאות שבה יש שקרים אליהם אפשר לברוח- וכך לפחות, הסאן לורנזים יהיו מאושרים.
כך, הפך ארל מקייב לפאפא מונזנו- שליט אכזר שרודף את בוקנון. וליונל בויד ג'ונסון לבוקנון- כותב ויוצר הבוקונונזים, מתחבא ונס על חייו ביערות הפראיים של סאן לורנזו.

כל הספר עומד על המתח בין המדע לפילוסופיה. וכאן, אחרי הסיפור האמיתי על בוקונון, המתח הזה מתפרץ. איזו שאיפה גדולה ויפה, ליצור מדינה שטוב בה לאדם. איזו דרך קשה וארוכה יש כדי להגיע לשם. אך הבחירה של ג'ונסון ומקייב, לייצר מציאות פיקטיבית אינה שונה משום דבר שקורה היום. היא אינה שונה מהאח הגדול אחרי חדשות השעה שמונה בהם עם ישראל מתוודע לייתכנות של מלחמת עולם שלישית לאחר הפגזה באיראן.
לא רק אקזיסטנציאליסטית היא הבוקונוניזם, אלא גם דטרמניסטית. כזו שלא מאמינה ביכולת האמיתית של האדם הפשוט לעצב יחד עם פשוטים שכמוהו חברה שמבוססת על אושרם. ויש משהו משחרר בדטרמיניזם שמלווה את ספריו של וונגוט, שעבר את מלחמת העולם הראשונה, ולתחושתי איבד אמונה בעתיד האנושות. יש משהו דטרמניסטי אולי בכל מי שקראתי את דבריו, שעבר את מלחמת העולם השניה. איך אפשר לקום מהמעשה התהומי הזה? היצור האנושי בגד את הבגידה החמורה ביותר במוסר- הוא ביקש להשמיד את בני האדם.
מה בכך הרגיש לי חופשי בעת הקריאה? אולי חוסר האחריות שהאווירה הדרמניסטית גוזרת עלי. מה שצריך לקרות יקרה גם בין כה וכה הרי. הדברים מכוונים.
-> מזכיר לי בעיקר את 'מכתבים לידיד גרמני' של אלבר קאמי, בו הוא מנכח את מטרין היידגר, על פי ההשארות, אקזיסטנציאליסט גרמני שהיה חבר במפלגה הנאצית בראשית דרכה, על מעשיו ותפיסותיו על השואה.

ובכן- מה יהיה בסופינו, וונגוט?
פאפא לורנזו בולע טיפת קרח תשע, ונהפך לקרח בטמפרטורת החדר. בזמן טקס ההשבעה יש מפגן כוח אווירי, ואחד מהטייסים עושה טעות ונכנס בארמונו של פטפט לורנזו, שם גופתו המוזרה מוחבאת. גופתו נופלת לצוק שעליו בנוי הארמון- היישר לתוך האוקיינוס. מרבית האנושות נכחדת. סוף נורא כמעט כמו סופו של 'עולם חדש מופלא'.

טעות האנוש שהשלכותיה היו כל כך חסרות פרופורציה, יכולות להזכיר לי רק את הצבא. ואני בטוחה שוונגוט, שנשאר מצולק משירותי הצבאי במלחמת העולם הראשונה, דאג לגחך את הסוף של הספר הגאוני הזה במיוחד באווירה כזו.

גן עדן. הנחש מפתה את חווה. היא נוגסת מפרי עץ הדעת על אף איסורו של השם יתברך, מפתה את אדם לנגוס בו גם. יחד הם חוטאים את החטא הקדום ביותר- הרס העולם. הם, ואחריהם גם האנושות, מושלכים מגן העדן אל ביב הרחוב.
הרג, רצח, הכחדת עם, השמדת הכל. לא היינו רחוקים משם פעם אחת בהיסטוריה המצולקת של האנושות. השאלה האמיתית היא, האם האמונה לבדה תוכל לשנות את העובדה שראש ממשלת ישראל, ונשיא איראן יכולים הם בעצם להיות אחראיים לרצח של מליוני אנשים בשנית? שנשלח מסרי אהבה אחד לשני דרך הרשתות החברתיות? האם זה ישנה?

מונה, ג'ון, שני אמריקאים דרומיים מרגיזים היחידים שנשארו בחיים. מאוחר יותר הם מבינים שעוד סאן לורנזים נשארו. כשהם מחפשים אותם טוב, הם מבינים שבהנהגת בוקונון הם כולם טמנו את אגודליהם בקרח והכניסו לפה, כך התאבדו. הם מוצאים מסר שהשאיר בוקנון. מונה קוראת אותו ומתאבדת גם היא.

תראו אותי, כותבת אלפיים מילה, על ספר כה דק. כמוהה, גם וונגוט כותב קצר ומדויק. כואב ומרגיז לאנשים כמוני.

מי שאהב- שיקרא את איים בזרם מאת ארנסט המינגוי (תירגם אותו יפה אהרון עמיר, אבל לנו בבית יש תרגום חדש יותר ונחשב לפחות איכותי)- גם הוא ספר לבנים, אמנם רגשי יותר, עם כמויות גדולות הרבה יותר של אלכוהול, אבל נגיעות מלחמות העולם באותם מקומות בלב.
מלכוד 22, שמתאר בצורה מדויקת את טעיות האנוש והבירוקרטיה אשר יוצרות את אותו המוות.
הסאונדטארק ההולם- כל מוזיקה של שנות השמונים, הרבה סינטיסיזרים ומכונות תופים.
מבחן בצ'דל- אחד מתוך שלוש. יש שלוש דמויות נשיות עם שם. הן לא מדברות אחת עם השנייה בכלל. אין ספק שקורט כותב ספרים לבנים…



חשוב לציין שקראתי את התרגום החדש יותר, וגם עליו שמעתי שהוא פחות מוצלח מהישן. זה ספר מאתגר לתרגום, שכן הרבה מהמילים בו מומצאות, והרבה מהשיח בו הוא באנגלית סאן לורנזית מומצאת גם היא.

כריכת הספר, בשתי המהדורות שנתקלתי בהן, לא הולמת את תוכנו. אמנם התרגום החדש מציג משהו עתידני יחסית, ומעביר את אווירת הקרח תשע, אבל הוא מכוער. גם תקוע לו בסוף הק' כפות רגליים לסימון הבאקו מאורו. מוזר.
באנגלית, לצורך השוואה יש התייחסות לשם שנתן וונגוט לספר, ועל כריכתו מופיעה עריסת חתול- שהיא למעשה שלב במשחק הידוע- סבתא סורגת.

אני מסתובבת בשבועות האחרונים בתחושה שאיני יודעת מה יכול לשנות ולעצור את ההיסטוריה מהמקום האפל אליו היא הולכת. האיום האטומי אינו דבר שאדם יכול לשאת. הידיעה שכל רגע עצם החיים יכול להיפסק- לא רק שלך, אלא החיים עצמם. כרעיון.

הדטרמיניזם גובר עלי כשמוטלת לפני שאלת האטום.

התיזרק שוב הפצצה?
עסוק. עסוק. עסוק.

האיש שחשב שאשתו היא כובע הוא ספר משנת 1985 של הנוירולוג אוליבר סאקס, שבו הוא מתאר את חוויותיו הטיפוליות עם מספר מטופלים. שם הספר נגזר משמו של אחד הסיפורים בו, המתאר חקר מקרה של מטופל בעל אגנוזיה ויזואלית. הספר שימש בסיס ליצירת אופרה, העונה לאותו שם, בשנת 1986.

הספר איננו ספר עלילתי רציף. הוא מחולק לארבעה חלקים, הכוללים 24 סיפורים קצרים. כל אחד מן החלקים, מכיל סיפורים העוסקים בזווית מסוימת של תפקוד מוחי.

לעולמי עולמים תהיה לי סלידה עמוקה ממוסד הפסיכאטריה. בתי כלא, כמו בתי משוגעים, כמו בתי זונות היו המקומות שאליהם החברה השליכה את כל מה שעלול לערער את הסדר הטוב, המוסר הישן וכל אותו החרא שגורם למליונים לגווע בערך, ולמליונים אחרים לקנות כל דבר שעומד בסטנדרט של הנורמה.
אם מישהו מחפש הוכחה, איך המוסדות האלו הם קרקע השעשועים של כל מה שרע בעולם הוא מוזמן לקרוא או לצפות ב'דוקטורינת ההלם' של נעמי קליין, ולנפשות העדינות יותר הייתי ממליצה לצפות בגוטיקה עם האלי ברי ועוד רבים וטובים...


הרי הסיפור הוא ההיררכיה. החברה תתגמל יותר תכונות 'יעילות' יותר אצל אדם מאשר תכונות שאין בהן תרומה ניראת לעין לחברה האנושית. מעניין מה סימון דה בובאר הייתה אומרת על זה (אני מנחשת שזה קשור לעובדה שגברים שולטים בעולם ועידנים מכוננים אותו על כוח ותכלתיות).

בכל מחקר שנתקלתי בו על גאונות הוכח שיש בה קשר ישיר לשגעון. ואולי, אני תמיד חושבת לעצמי, שהגאונים הם האלו שלא פחדו מהשגעון הבלתי נמנע של כל סובייקט אנושי, והחכימו לתעל אותו לטובתה הנראת לעין של האנושות?! אין לדעת, ואין אף אחד שמתיימר לענות על השאלה הזו. אבל שלא כמו ספרים מהסוג הפסיכיאטרי, אוליבר סאקס אינו פוחד לגעת בה.

סאקס כותב את ספרו בלי לפחד להתבלבל- להרחיב ולצמצם את גבולות השגעון כך שיכול למצוא גם את עצמו בתוכו. יש משהו בנקודה האנתרופולוגית שמתוכה סאקס מספר לנו על מפגשיו עם המטופלים שמאפשרת לנו את הבלבול הזה.
עם זאת, כל הספר אני מצאתי את עצמי מצויה בהזיה של המפגש בין הנאורולוג למטופל שעומד מולו, ומדמיינת את הסצנות האלו כמו התחלה של כל סרט באטמן שיצא אי פעם. אם מישהו מתכנן לביים את הסרט הזה, מוטב שזה יהיה טים ברטון כמובן. והרי, שאין מן הנמנע שגם לטים יש בעיות נאורולוגיות שמקורן באונה הימנית.
אל זה גם ניתן להגיע מהרצאתה המאלפת של ג'יל טילור, חוקרת מוח שמספרת על החוויה המופלאה שלה משבץ מוחי. משוגע ומהפך!
http://www.ted.com/talks/view/lang/he//id/229

מביאה תקצירים של הסיפורים הרלוונטים, כי זה יכול להיות מאוד שמיש להדרכה בכלל ולהדרכת טיולים בפרט:

הספר מחולק לארבעה חלקים: אובדנים, עודפים, היקסמויות, ועולמם של רפי השכל. סך הכל מובאים כאן סיפורם של 24 חולים.

אובדנים הוא אולי החלק האהוב עלי מכל, לא רק שהוא מתאר דמויות הכי רחוקות מכל דבר שהכרתי במציאות- כאלו שבאמת דומים יותר לדמויות מבטאמן (אין ספק שמישהו היה צריך להביא את הפינגוויון להסתכלות אצל אוליבר, אולי היה יוצא ממנו משהו). האנשים שעליהם הוא כותב גם מצליחים להסתדר בעולם באופן יחסי בעזרת דברים שאינם המוח שלהם. יש להם פגם במוח שמקשה עליהם לתפקד והם מכפרים על כך בעזרת שלל דברים מתוחכמים ויצרתיים. זה מעורר השראה, וגורם להאמין שנפש האדם יכולה לגבור על הפזיולוגיה בכל פעם שתהיה חזקה מספיק כדי להענות לאתגר.

1. האיש שחשב שאישתו היא כובע: סיפור מצחיק וטרגי על בחור שאינו מזהה פרצופים ועצמים אלא משתמש בשירה וביכולת המוזיקלית שלו בכדי לזהות את העולם. נפלא לספר לחניכים.
2. הימאי האבוד: אדם שנגמרו לו כל זכרונותיו ב45, תום מלחמת העולם הראשונה. כתוב בטרחנות ולא מתאים לחניכים. אבל נהנתי נורא.
3 האישה ללא הגוף: יותר צ'יזבט. בחורה שאיבדה את הידיעה על הגוף שלה. פשוט הפסיקה להרגיש איפה כל איבר מונח. גנוזיס הוא קורא לזה, ולי זה רק הזכיר את טומי גנוזיס, מהסרט היפיפה הדוויג והשארית העצבנית. ואת הסצנה שבה הדוויג העניק לטומי את שמו ואת הסמל היפה שלו. הופך את כל עניין הידיעה לדבר חדש- אולי ליצירה?
4. האיש שנפל מהמיטה: שוב צ'יזבט על אדם שהפסיק לחוש שגפיו שיכיים לו.
6. פנטומים: ארבעה ויותר סיפורים על אנשים מקוטעי איברים שעדיין חשו אותם. דווקא מעודד ומלא צדדים חיוביים, מזכיר את הפרק מהאוס על השכן העצבני שפשוט נתפס לו הפנטום...
8. לימין שור!: סיפור מצחיק ומתאים לחניכים על בחורה שיכלה לראות רק את הצד הימני של העולם.
9. נאום הנשיא: פשוט סיפור לפעולה על צביעות כנורמה חברתית. יפהפה בהנתו שאנשים שמשוחררים מהבנה חברתית גם יכולים לגלות בקלות זיוף ועורמה.

עודפים: אני חושבת שבחלק הזה מצאתי את עצמי הרבה יותר. מדובר על סוגים של תסמונות טורט ודומיהם שמתוארים כהתפרצויות רגש ומאווים בלתי נשלטים. הרבה מהחולים לא מבקשים להשמיד את ההפרעה, אלא למתן אותה.
10. רי המפרכס השנון: סיפור על בחור מוזר שמצא את המוזיקה וההומור כמפתח להצלחתו בעולם. מתאים לחניכים.
11. מחלת קופידון: אני יכולה להישבע שהכרתי את הסיפור הזה קודם... חולה זקנה שהטורט שלה מדליק מחדש את הליבידו שלה. מתאים לחניכים גדולים.

היקסמויות: המשך טבעי של העודפים. לא הצלחתי להבין את ההבדל מתחתית מבטי הלא נואורולוגית...
17. המעבר להודו: סיפור עצוב ואובדני על ילדה גוססת שמדמה את המוות למעבר להודו. יפה וכואב.
18. הכלב מתחת לעור: על בחור שמתעורר יום אחד עם חוש ריח מוגבר. מדהים וכיפי! ראוי להתחיל איתו כל ערב תרבות חושים...
19. רצח: באטמן, באטמן, באטמן. אם תהייתם איך אנשים הופכים להיות נבלי על, קראו את הסיפור הזה, הרחיקו אותו מכל נפש טהורה!

עולמם של רפי השכל: אם יש משהו שמפחיד אותי הוא חוסר היכולת שלי לגלות התכנותה של נפש בכתלי הגוף האנושי. ואלו הסיפורים על מפגרים. ובכן, סאקס לא מפרק את זה לחלוטין, אבל בהחלט נותן השקפה מעניינת...
22. אינציקלופדיה מהלכת: סיפור על בחור שנתלה בזכרונו הפנומנלי על אופרות כמקור יחידי לתועלת לעולם. יפה, כואב. מעלה שאלות קשות על נפש האדם והחברה המתפקדת.
23. התאומים: עוד סיפור שאני נשבעת שהכרתי בעבר- התאומים שיודעים לראות בעייני רוחם תאריכים. אומרים להם יום ושנה והם יודעים איזה תאריך זה יהיה וההפך. שוב, שאלות קשות על היתכנותה של נפש בתנאים כאלו. ומה המחיר של השתייכות לחברה מתפקדת.

המסקנה הסופית שלי היא שמוח האדם יכול להכיל הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים...
הקשיבו לעושים היסטוריה פרק 97: פילים פטריות, ופסיכודליה: על ההיסטוריה של LSD.
http://pod.icast.co.il/Media/Index/Files/0ff1c057-af4c-4a00-a259-5e03bf85fd98.icast.mp3
אני חושבת שעבורי הוא ממצה את הספר טוב...

מי שאהב- קראו את 'הערים הסמויות מן העין'.
הסאונדטארק ההולם- ביורק, דיוויד לינץ' (שהוציא אלבום ראשון שנה שעברה), DXM הישראלים משנות השמונים.

אחת מהקלאסיקות האמריקאיות החריפות שנכתבו.
לא מצליחה לחשוב על מישהו שיתנגד לקביעה הזו.

זהו גם המניפסט האנטי קפיטליסטי הגדול ביותר שיצא לי לקרוא, אחרי המניפסט הקומוניסטי, בכל זאת... מרקס מחייך מקברו לג'ון סטיינבק.

זוהי סיפורה של משפחת ג'ואד. דורות הם באוקלהומה, האמת היא שלפני דור אחד, אבי הסבא של המשפחה לקח הלוואה מהבנק כי כרע תחת הנטנל של אחזקת האדמה. עכשיו, שנות העשרים- שלושים, ארה"ב מצויה בשפל הגדול, והנבנקים תובעים את רכושם חזרה. הרכוש כמובן הוא האדמה, וזה אומר הבית. משפחת ג'ואד, כמו רבים מאזרחי ארצות הברית המזרחית, אורזים את כל רכושם ומנסים למצוא את מזלם בקליפורניה.

סטיינבק כותב את הספר הזה במקצב של רכבת, שבהרבה מידות מסמלת עוד מהפכה שעקרה מליונים מעבודת האדמה שלהם לעבודה מנוכרת ומנצלת. פרק אחד ארוך ועלילתי, ופרק אחד קצר ופילוסופי. מקצב של רכבת.
בדייט הראשון עם הספר, בערך עד עמוד 200, העלילה קצת מתישה למעקב. אמנם סטיינבק מעיד על עצמו שהוא מנסה למתוח כמה שיותר את עצבי הקוראים, אך ענבי זעם אינו ספר מתח. אפילו לא בשוליים. וטוב שכך!
בדייט הראשון כאמור, הפרקים הפילוסופים שנתברכו בתיאורי הנוף המעלפים של סטיינבק (*אנא מכן, אל תגיעו לפרק 3 מבלי לראות את רנגו של ג'וני דפ. זה קורע מצחוק. הוא למעשה מבוסס על הפרק בספר. מי ידע...) הם אלו שמניעים את הרכבת. אבל במהרה כשמכירים את הדמויות ונקשרים למשפחה, כשמפחדים על הילדים והזקנים, כשמתפתחים סיפורי אהבה בינך לבין הדמויות, כשאת מוצאת את עצמך מקווה להם לטוב- תנועת הרכבת הופכת לטבעית לאין שעור, ואני מצאתי את עצמי במשך שבועות שרויה בעולם בו אני הבת המורדת של משפחת ג'ואד.

כן, המניפסט האנטי קפיטליסטי הגדול ביותר- פרק 18 ראוי להיקרא בכל מעגל של חבורת צעירים המבקשים להפוך את העולם למקום טוב יותר וראוי יותר לבני האדם. האווירה של שנות העשרים בארה"ב- השפל הכלכלי הגדול שגרם לבנקים לסחור באדמות האיכרים, ולהשאיר אותם חסרי אדמה לעובדה, גורמת לי להרגיש קצת בבית.
התקפי הזעם הקדוש, וגם הפחות קדוש, של הדמויות, מזכיר לי את כל החלומות שלי על הנגב, ועל איגוד אנושי לא מתחסד ולא מתייפיף.
העלילה מבקרת את התאגידים כל אימת שהיא יכולה. את החודשים של הנדודים עובר הקורא יחד עם הג'ואדים, ומוצא את עצמו מתעב בסופם כל ניכור לאדמה ולאדם. לא נפגשתי בספר כל כך מחנך כמו זה כלפי הסלידה מהניכור והכמיהה האנושית לחברותא.
הגזענות שגדלה כמו עובש בכל חברה מעמדית מנומקת היטב. אפילו הדמויות כמעט ומבינות אותה ריגשית. הו הניצול הקפיטליסטי מתואר יפה גם בכל מימדיו החברתיים. ובכל זאת, סטיינבק לא מוותר על האמונה באדם היחיד ליצור קבוצה מאוגדת ומעצבת את גורלה.
שולי כביש 66 - הכביש המוביל מערבה, בו כל הנודדים עוצרים ממסע הנדוד למנוחה בלילות, היה למקום המפגש הסולידרי בתקופה. קרקע לצמיחת איגוד ומרד. אמא של ההיפים, סבתא של אוהלי המחאה שלנו. שם נולדו שירי העם האמריקאים היפים ביותר- שם, מסביב למדורה כנראה היה המקום היחיד בכל הארץ הזו שבה יכל להיכתב ולהושר השיר הזה ועוד רבים וטובים-

http://www.youtube.com/watch?v=XaI5IRuS2aE

This land is your land, this land is my land
From California, to the New York Island
From the redwood forest, to the gulf stream waters
This land was made for you and me

As I was walking a ribbon of highway
I saw above me an endless skyway
I saw below me a golden valley
This land was made for you and me

אותם מילים שאנחנו שרים על חנתון (http://save-hanaton.co.il/), אותם השירים שכתבנו על הקיץ היפה ההוא בת"א, בב"ש, בדימונה- באוהלים שלנו. השירים שנולדו בשולי כביש 66 היו ההשראה של בוב דילן, שיכול ללוות נפלא את הקריאה, לפחות 7 אלבומיו הראשונים...

המחנה הממשלתי אליו הם מגיעים בכניסה לקליפורניה, נבנה בספר בכדי להיות דוגמא ומופת לחברת פועלים סולידרית. אידיאלי מידי, רחוק מדי מכדי לגעת. אבל אי אפשר שלא להתרגש, אי אפשר שלא לרצות להאמין במסוגלות התהומית של האדם ליצור חברה טובה לחיות בה. כן, המציאות מורכבת יותר, האמת לעולם לא תהיה כל כך יפה. אבל רק מתוך הייאוש התהומי של הרוע המוחלט כל כך- מפלצת הבנק הגדולה, נזכרים עד כמה חשובים המעשים לבניית חברה שאושרו של האדם במרכזה.
כשמשפחת ג'ואד עזבה את המחנה הממשלתי, רציתי לומר לסטיינבק תודה על זה.

מילים אחרונות על המהדורה הרלוונטית:
1. התמונה שעל הכריכה צולמה על ידי דורותיאה לאנג ונושאת את השם "אם נודדת" (מרץ 1936). במרכז התמונה פלורנס אוונס תומפסון, אם לשבעה בת 32 שנודדת עם משפחתה בדרכים לאחר שאיבדה את ביתה ופרנסתה. זוהי התמונה של השפל הכלכלי הגדול. אין מתאימה ממנה לכריכת הספר הזה. זיווג מושלם.
2. קראתי במספר ביקורות על הספר שהתרגום פלצני מדי. אני לא יכולה שלא להסכים. ולא כי אני סולדת מפילפולי השפה העברית- להפך, אני נוטה להנות מהם, פשוט יש דיסוננס לא ניתן לגישור בין שפת הרחוב שמדברות הדמויות בינהם, לבין הדימויים שמלווים את העלילה בשפה גבוהה ופלפלנית. התחושה הייתה שאני חייבת לקרוא את הספר באנגלית פעם נוספת כדי לדייק את ההבנה שלי, אבל נטיית הלב אומרת שמי שמבקש לתרגם יצירת מופת שכזו בישראל 2012, צריך לחיות מעט זמן בפריפריה הישראלית. גרשון גירום- קבל הזמנה למגורים של איזה שנה בנגב, והזדמנות לתיקון.

אין ספק שהעלילה הנפלאה הזו מציירת את ההיסטוריה באור הולם וקשה מנשוא. עבורי, זה שם את כל מה שקרה על אדמת הארץ שלנו באור אחר למדי. וגם גרם לי להבין את הלך הרוח שהביא לסזון ודברים אלימים ומשוגעים אחרים. נגיד השואה. בלי לעשות מסטיפקציה- כן?!, פשוט הרוע הטהור שלובש צורה של מערכת מזכיר עוד סוגים של כזה....

מי שאהב- את אופן הכתיבה: לקרוא את מובי דיק! אותו הלך רוח, אותה כתיבה הרפאתקנית של אמריקה בתקופה רחוקה... את הביקורות הקפיטליסטית- לקרוא מהר את מכונת הרעב של מחברות מחקר- http://drorlanefesh.org.il/?page_id=931
ומצד שני, את 'קפיטליזם וחופש' של מילטון פרידמן, רק כדי לעמוד על חוסר הצדק האידיאולוגי של המניעים את הגלגלים.
הסאונדטארק ההולם- על בוב דילן כבר דיברנו, הייתי ממליצה על כל שירי הקאנטרי בעולם, אבל אני לא כל כך בסצנה. נראה לי שהם יהיו הולמים. אתם מוזמנים להמליץ אם את מכירים כאלו....
מבחן בצ'דל: http://www.youtube.com/watch?v=odnt-heURhs- אחד מתוך שלוש. יש שלוש דמויות נשיות עם שם. רק האם והבת מדברות אחת עם השנייה, רוב הזמן על בחור. עם זאת, אם המשפחה רחוקה להיות מאישה קטנה וכנועה, להפך. כולם מתפלאים רוב הזמן מהיכולת שלה להנהיג ולשמור את המשפחה יחד. יש שלבים קשים שעוברת המשפחה והיא לא מוותרת על דעתה. עם זאת, לאפחד- אפילו לא לה, יש ספק שכשירגעו הרוחות היא הולכת לחטוף על זה מכות. פמיניזם פשרני בניחוח התקופה.

מיד כשראיתי את הספר מונח עזוב לנפשו בספרייה של חברים שלי, עלתה בי השאלה האם לקרוא ספר שהוא המקור של סרט שאני מאד אוהבת, הוא פשע כמו לראות סרט שמבוסס על ספר שאני מאוד אוהבת?!
ובכן, כמו גם במקרה- סיפורי דגים, התשובה היא כן.
מייקל קנינגהם זכה בפוליצר על הספר הזה, כך שטווח השיפוט שלי הוא שולי בהחלט- הספר יכול לנוע בין מעולה למצוין.
העלילה גאונית. מבוססת על חייה של וירג׳יניה, אחת מהכותבות האהובות עלי, על הספר מרת דלוואי, שהיא כתבה, על מעמד האישה בשנות החמישים, ועל החופש הפוסט מודרני של תחילת שנות האלפיים (הו, הפוסט מודרנה הייתה כלכך קצרה, כמה יפים ותמים היינו כולנו אז).
אחת מהביקורות הראשונות שקראתי על הסרט הייתה של בחורה שכתבה שזה היה בזבוז משווא של כסף עבורה, ושהרגישה כאילו לסרט הזה יש רשימת קריאה ארוכה שצריך לקרוא לפני שמתאפשר להבין מה קורה בו.
היא צודקת.
לא רק שהעלילה מיועדת למעריצי ורג׳ניה, אלא שהיא מיועדת למי שחבר בקליקות ספרותיות פוסט מודרניות למתקדמים. שמות כמו ארתור רמבו, לואיס גליק, מרי קרול ועוד, שיכולים להגיע לאוזנך בימינו רק אם אתה תר אחרי שירה והגות קווירית, או שחברים שלך מצויים במרדף הזה, או שיש לך מספיק משהו כדי ללמוד ספרות באוניברסיטה, נאמרים בנונשלנטיות של יודעי סוד.
אז שווה לקרוא לפני לפחות את אורלנדו ואת מרת דלוואי, ועל הגל גם את הביוגרפיה שכתב קווניטוו דודנה, לפני שנכנסים לעובי הקורה של השעות.

כאמור, עלילה גאונית. מצליחה למתוח קו שאפילו וירג׳יניה לא הייתה מתביישת בו בין שלוש דמויות יפות כלכך.
המשחק עם המוות, המשחק של וירג׳יניה עם המוות הוא הקשר. סופרת בשנות החמישים לחייה, גאונה, נשואה ללא ילדים, תמיד על סף שגעון, כרגע על סף שעמום (איזה מצב נורא זה לאמן).
אישה בתחילת שנות השלושים לחייה ילד שני בבטן, נחפזה להינשא לבעלה המוצלחניק לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו שטעו לעשות רבות לפניה, מואסת בחייה הנורמטיבים והחלולים למרגש. ואישה בשנות חמישים לחייה, נשואה לאישה, מאוהבת בעברה ובקשר הרומנטי המסעיר שכמעט והיה יכול להיות עם ידיד נפש שלה- הומו מוצהר, משורר ערירי חולה איידס, שזכה בפרס ספרותי, פחות ערך מהפוליצר, על רומן טרחני שכתב שהיא הגיבורה הראשית בו.
שלושתן מוצאות את חייהן חלולים. שלושתן משחקות את המשחק של וירג׳יניה עם המוות.
הרבה יש לומר על הגאונות העדינה שבה כל פרק מתמזג עם הבא אחריו ועל החיבור העדין והאירוטי בין הדמויות וסיפור חייהן שנכתב, כמו במרת דלוואי, ביום אחד ביוני.
מהסרט יצאתי נפעמת. הספר מעט הרגיז אותי.

קנינגהם יקר, על אף זכייתך בפוליצר ראוי לציין שאינך וירג׳יניה וולף. אף אחד אף פעם עוד לא יהיה. אין צורך לנסות. כולנו מצטערים על מותה טרם עת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי מפרי עטה של וירג׳יניה (אולי זו הייתה הפעם השנייה, כי לראשונה קראתי את ׳חדר משלך׳ וזה לא נחשב כי זה מבוסס על הרצאה), את ׳אל המגדלור׳ והופתעתי לגלות שכמעט ואין שם שיחות בין הדמויות ועדיין אני מכירה את כל מערכות היחסים והמטענים הכבדים בינהם. קנינגהם יקר, תיאורי הנוף לא ימלאו את החלל של מאווי הנפש הכמוסים של שנים שוירג׳ניה ידעה לתאר. כל מה שנותר לך הוא לחזור על אותו רצון כמוס כל פעם. הנשיקה והטיול סביב הבריכה, הנשיקה והטיול סביב הבריכה ושוב. הפשטות המרומזת של הסרט, הייתה מחווה יפה יותר לעדינות של וירג׳יניה לטעמי.

הספר מלווה באחירית דבר של אורה סגל ששופכת אור מסנוור על העלילה ועל הכתיבה של הספר. מדעי וקר. פורסת לפנינו את ההתכתבות של העלילה עם חייה מותה וכתיבתה של וירג׳יניה. הדבר המרכזי שאיתו לא הסכמתי בניתוחה את הספר הוא ששלושתן סלדו מאותו הדבר, ועשו את אותה הבחירה בחיים משמימים.
מרת וולף בחרה לשים אבנים בכיסה ולמות כי לא רצתה לאבד את שפיותה עוד.
מרת בראון בחרה שלא למות, אך נטשה את החיים המשפחתיים שלה בפרוור המשמים, את כל תשוקתה הכמעט אירוטית לשכנה המושלמת והסדוקה שלה. היא ברחה.
ויש את מרת דלוואי. שבחרה שלא לברוח, לא מידידה ריצ׳רד, שלדעת סגל מיצג את אותה הבחירה הלא מושגת של חיים מלאי הרפתקאות שעליהן מבכה מרת דלוואי האוטנטית של וולף, לא מילדתה ומבת זוגתה, ולא מן המקום השלו שהקצתה לעצמה בעולם.
אורה סגל מתעקשת שנקרא את הרומן הזה כביקורת פוסט מודרנית על המודרנה המשעממת והנורמלית שבה לכל אדם יש תא משפחתי או אומנותי קטן ואחד על פני האדמה הזו ובו הוא נגמר.
עוד סגל מוסיפה שוירג׳ניה אהבה לבקר את דור הכותבים שלפניה. באומרה שהם עסקו רק בויכוח הפוליטי ולשם כך פעלו הדמויות שיצרו, ושהיא ובני דורה הכותבים מתייחסים לסוביקטים ולחווית החיים שלהם על כל רבדיה.
האם זה לא חטא לקרוא את השעות כמסה פוליטית אחרי אמירה שכזו?!
הרי כולנו, בעלי חיים מסעירים יותר או פחות, מואסים בהם ומסתכלים עליהם בהתנשאות (אגב, בעלי החיים המסעירים יוצר ימאסו בהם מהר מכולנו, אגב ארתור רמבו וחבריו הדקדנטים- מעשני המקטרות ומשחקי עם המוות).
אני אוהבת לראות את הסרט הזה, הספר הזה, העלילה הבאמת גאונית הזאת כשלוש דרכים להתמודד בה עם השיממון הבן תמותי שכל בעלי הדעת מרגישים.
דרכה של וירג׳יניה : המוות, השיגעון. להיות או לחדול באחת. בטח לו הייתה חלוצה הייתה מרגישה דברים אחרת, אני מתפתה לחשוב, אבל נתן איכר אני לוחשת לעצמי, נתן איכר.
דרכה של מרת בראון: לברוח מהחיים. מפרי יצירתך הכל כך עדין- מהילדים שלך.
ודרכה של קלריסה ווהאן: לא לעשות את הבחירה השגויה- חייה עם ריצ׳רד היו נעשים משעממים ושגרתיים מהר ממה שהייתה יכולה לראות. הוא אוהב בנים, היא בנות. הם היו אחת לשני פשרה, חברות אמיצה, הסדר. הוא גם ככה קיים בניהם. גם ככה הם הראשונים אחד של השנייה. מה הצורך לעגן את זה?! למה בגיל חמישים עוד היא חושבת על הנשיקה ההיא? הלילה המשותף שלהם? אני חושבת שכדאי להדגיש את זה שלעומת שאר הדמויות, לקלריסה יש מי שתרים אותה אחרי שהיא מתמוטטת. יש את הילדה שתכניס אמת לחייה. ריצ׳רד היא הסופר שכתב את חייה, אבל הנה כשהוא מת מולה היא נוכחת לגלות כל מה שרצה שתראה- שהיא, שלא כמוהו, אמת. הדמות שהיא חיה וקיימת ונוכחת בחייהן של עוד נשים אמתיות. היא לעומת וולף, לעומת בראון, יצאה לעצמה חיים שיכולים להתמודד גם עם נקודות הקצה שהיא לא רוצה בהן עוד.

לכן הסיפור הזה ליווה אותי הרבה זמן. יש דרך שלישית.


הניאונסים בסיפור שאינם מצויים בכל עוצמתם בסרט מחדדים דברים חשובים. זהו סיפור על שלוש נשים והתמודדותן עם חוסר התכלית של היומיום המעמדי שלהן. והוא נכתב על ידי גבר. משונה.
הסגידה לנעורים המשוחררים ארסית. אופיינית לאתוסים הומואיים. החטא הקדום בכמיהה לנורמטביות, גם הוא לעוס כבר. משתמע שקלריסה ווהן מצויה במאבק הזה באופן תמידי, ושרק מאהבתה של בתה מציתה בה מחדש את התשובות שכבר שיננה לעצמה מזמן.
מאכזב.
לא פמינסטי.
אבל גאוני.

לא לעיתים קרובות אני נתקלת בספר שהדמות שאיתה אני הכי מזדהה נרצחת באכזריות על ידי הגיבור הראשי המהמם.
אוסקר ווילד, סופר, מחזאי, הומו מופגן, ואמן הקלישאות והקיטש הגדול בהיסטוריה, היה בריטי. הוא חי בסוף המאה התשע עשרה, בתקופה שבה לאצולה היה הכל ולא היה איכפת מכלום. הם השתעממו מהחיים, ונותר להם רק לסגוד לריגושים- כל שלא יהיו.
לאמנים של אותה תקופה שהתענגו על המרדפים האלה אחרי הריגוש הנכסף קראו דנדיסטים. אמני שיעמום.
בגדול הספר הזה הוא אלגוריה נושכת לתקופה ההיא, לאצולה הזו.. הוא מספר על בחור צעיר, בן עשרים ואחת (עוד מעט אנחנו!) כולו מושלם ותמים כזה. הוא מכיר אמן מזדקן שמתאהב בו בטירוף ומצייר אותו. בגדול, האמן הזה מכיר לו חבר טוב שלו שמשחית אותו מהיסוד וגורם לו להיות צינקן מניאק. האמן מצייר תמונה שלו ומעניק לו אותה. דוריאן מביע משאלה שהתמונה תזתקן במקומו והוא ישאר צעיר ויפה לנצח. זה קורה. מכאן העלילה מסתבכת בגדול... הוא טובע בתענוגות של מין וסמים. מתמכר לאומנות ומוזיקה וכל מיני דברים מטופשים שהופכים להיות המרכז של חייו. בסוף הוא מת כשהוא מנסה להשמיד את התמונה.
ואפשר לקרוא את זה כאלגוריה, כמו שזה נכתב של רדיפה אחרי מותרות מפגרות של החיים- בעיקר אחרי אסתטיקה שהיא הייתה האידיאל הגדול של התקופה- אומנות לשם אומנות, שרק משחיתות את הנפש ואת המוסר, אבל אני ראיתי בזה משהו אחר. כל הסיפור הוא על התמונה שבאזיל, האמן המזדקן, מצייר לדוריאן. התמונה הזו מזדקנת במקומו והיא זו שגורמת להשחתה של הנפש שלו- הוא יודע שכלום לא יפגע בו- הכל הולך לתמונה. ובעייני זו לא האסטתיקה שהונצחה בתמונה, זו אהבתו המטורפת, חסרת הגבולות והמעצורים, כמעט סגידה, של באזיל לדוריאן. ואת זה באיזשהו שלב הוא התחיל לשנוא, מזה הוא התחיל לסלוד, אבל זה מה שגרם לו להיות מה שהוא, גם כשהוא ניתק קשר עם באזיל- התמונה נשארה, וזה הכיל את כל מה שפגום בו, כל הבחירות המתועבות שהוא עשה. האהבה של באזיל הכילה את הכל. הוא סגד לו, בצורה הכי לא בריאה שיש, וכשהוא הצליח להתגבר על עצמו ולדרוש מדוריאן משהו אחד באמת, שיהיה האדם שהוא- שיהיה טוב, דוריאן רצח אותו, בצורה יצרית ומזעזעת, כמו הקשר שלהם.

מי שאהב- קראו שירה של ארתור רמבו, פול ורלן ושארל בודלר- אותו ניחוח. שמעו את פרחי הרע של מאור כהן!