ביקורת ספרותית על עריסת חתול - ספריה לעם #238 מאת קורט וונגוט
ספר מעולה

---

או: תזרוק את הפצצה או לא?

בכל קשר זוגי שנגמר, במיוחד אם הוא נגמר בצורה חד משמעית שאינה ניתנת להשתמע לשני פנים, אתה לוקח איתך דבר כלשהו. אתה חייב לקחת איתך דבר כלשהו אחרת הנפש תחזור ותשאל- אז מה היה שם בכלל?!
אני לקחתי את קורט וונגוט. הוא לא ניתן לי, אבל לקחתי אותו.

עריסת חתול היה הראשון שלי, ומאז אני גונבת סידרתית של כל ספר שאני רואה של הבחור הגאון. הספרים שלו לא ניתנים לי, אני לוקחת אותם.
רק אחרי עריסת חתול הבנתי שאני למעשה בתולה, ושישנם עוד עולמות שלמים שלא התוודעתי אליהם. לגלות את קורט וונגוט זה כמו הגילוי המדהים מכל, שכולנו יצורים מיניים, שיש סוד שאנשים לא מדברים עליו והוא קיים בין כל הבוגרים.

אם כך, יש עוד כל מני דברים שהבנתי אחרי שסיימתי לקרוא את עריסת חתול, והנה אני מביאה לכן אותם כאן להלן:

1. סיפורים של המאה שנים האחרונות יכולים להיות טובים רק אם הם קשורים לשואה.
2. מד"ב זאת לא מילה גסה.
3. להקת העבר האגדית (ואני בתחושה שאני הולכת לקבל כאפת שטות על ההתיחסות שלי אליהם ככאלה), קרח תשע, לא זכו למספיק הערכה.
4. קורט וונגוט, אכן ראוי להיות קורט קוביין של הספרות האדירה.

ובכן, הפצצה האטומית.
כולנו קצת מאוימיים ממנה יותר מבעבר לאחרונה הלא כן?
היא מעסיקה את ערוצי החדשות יומם וליל. רום מעלתו, הוד והדר ורוב פאר- כבוד ראש ממשלתנו וחברו שר הבטחון, שאינם עוצמים עין בלילות ממחשבה על האיום האטומי של חברינו הפרסים.

עריסת חתול מגוללת את סיפורו של בחור אחוז אובססיה לכתיבת ספרו הראשון (קורט, אל תעבוד עלינו- זה קצת אתה) על היום בה נפלה הפצצה. לא סתם על אותו היום- מה עשו אותם אנשים, יותר נכון להגיד- אותו האדם, אחד מהאנשים שיצרו את פצצת האטום שחירבה את הירושימה (הילד הקטן), באותו היום שבו היא נזרקה.
כך אנחנו עדים למסע מופלא שאותו אנחנו עורכים יחד עם ג'ון, אחרי שארי הבשר של אותו מדען האטום, זוכה פרס הנובל, הדמות הפקטיבית חמורת הסבר- הוינקר. פליקס הוינקר. מי שהיה עלול להיות רב נבל טיפוסי ומעניין ברמת 'טים ברטון', הופך להיות דמות בעלת עומק בלתי יתואר. נבל על שרק המציאות יכולה לספק מוצלחים ממנו. במיוחד כשאנחנו מגלים שהילד הקטן הוא לא הדבר היחידי שהוינקר שם בו את ידו.
מספר שנים לפני שמת הוצב בפניו אתגר מדעי- ליבש כמויות גדולות של מים כדי שהנחתים האמריקאים יוכלו לצאת מהבוץ בו הם שקועים ולהמשיך ללכת אל עבר תהילתם- מדובר לדעתי במחלמת ויאטנם. הוא הרים את הכפפה, ויצר חלקיק שהמבנה האטומי שלו מסדר מחדש את המים כך שהם קופאים. חילי ארה"ב כמובן שקועים בבוץ בויטאנם, ולכן זקוקים לנשק היעיל מסוגו הזה- רק שאם הוא נוגע מחלקים מסוימים של מים- הוא יגע גם בכל הנוזלים שבאים איתם במגע- מה שאומר שכל מים שיגעו בזה יקפאו- מה שאומר שהחומר הזה יביא לקיצו של העולם. ולכל צאצא של פליקס, יש מעט ממנו, תלוי על בקבוק סביב צווארו.
משפחה מוזרה ומפותלה זן, מובילה אותנו לאי שוכח אל, סאן לורנזו שמו, הוא נמשל על ידי דיקטטור ששמו פאפא מונזונו, אשר תולה על וו את כל מתנגדיו, ואת כל האזרחים אשר נתפסים מקיימים את הדת האסורה- הבוקנוניזם (* רמיזה חולה לולאד המשפד- הלא הוא ההשראה לדרקולה. היה רודן סדיסט על ממלכה שכוחת אל כמעט כמו סאן לורנזו, ולאכיה, ששיפד את כל מתנגדיו ונהג לראות אותם גוססים בחצר ארמונו).

כל תושבי סאן לורנזו הם בוקונוניסטים.

בוקונויזם היא דת אקסיסטנציאליסטית וצינית להפליא. היא מתייחסת לעצמה כגיבוב של שטויות בחרוזים, ודורשת מכולם להתייחס אליה ככה.
המנהג הקדוש ביותר של הבוקנוניסטים, הוא הבוקו-מאורו. הבוקו מאורו הוא חיבור הנפשות של שני אנשים, דרך כפות רגליהם.

We will touch our feet, yes,
Yes, for all we're worth,
And we will love each other, yes,
Yes, like we love our Mother Earth.

זהו פרק מספרי בוקונון- למעשה תפילה, שנכתבה כקליפסו. קליפסו הוא סגנון מוזיקלי אמיתי שהתפתח באי טרינידד שבקריבים, הייחוד שלו הוא המקצב האפרו-קריבי, והטעמת השפה הלא מקובלת. כמובן שכשהמערב והקולוניות נכנסו לעסק, הקליפסו הפך להיות הדרך של העבדים השחורים למחות נגד העבדות והדיכוי, וכך נכנסו לתוך התרבות המוזיקלית הזו הפוליטיקה, והחדשות. הקליפסו הפך להיות טרובדורי.

בצורה אופיינית לוונגוט,לבחורה שהכירה לי אותו, ולכל דמויות הספר הזה- מוזיקת הקליפסו הוכרה למערב רק אחרי 1945. לתחושתי כאקט של פיצוי על החטא הקדום שהיה קרוב מדי להתממשות. ההשמדה.

ספרי בוקנון מסודרים קצת כמו עריסת חתול עצמו. בפרקים עם שם ומספר. אני אוהבת סוג כזה של סדר.

אני בוקונוניסטית. אני חושבת שאני יודעת את זה על עצמי כבר זמן מה, וונגוט נתן לזה שם. כה יפים הם עקרונות הבוקונוניזם- אהבת האדם בצורה כה חופשית כמעט באופן ברוטלי, כך שבלעדיות נאסרת. את הבוקו מאורו חובה לקיים עם יותר מאדם אחד.
אי אפשר לברוח מזה שוונגוט מתייחס לבוקו מאורו בערך התרבותי שלו, כמו שהמערב מתייחס למין. גם ג'ון.
כאשר החברים מגיעים לסאן לורנזו נערך עבורם טקס קבלת פנים. פאפא לורנזו נמצא שם גם וניכר עליו שהוא מרגיש ברע. הוא מתעלף ומאבד את הכרתו בשלב מסויים ואנחנו מגלים שהרודן האכזר גוסס מסרטן.
ילדתו, מונה, היפה בנשים, אמורה הייתה להתחתן עם פרנקלין הוינקר, בנו הצעיר של פליקס, מכיוון שפאפא מונזנו ביקש שיהיה יורשו. אך פליקס, טיפוס שמצטייר כאדם לא חברתי למדי, ודי דומה לאביו בהקשר זה, מרגיש לא נוח עם המעמד, ובשיחה כנה מבקש מג'ון לקחת את מקומו- להיות שליט האי.

ג'ון בן התמותה לא יכול שלא להסכים, ומאמין שאפילו יוכל להיטיב עם תושבי האי. אך יותר מכל- מונה. הו מונה, תהיה אישתו. האם זה לא יפריע לה? האם תהיה מוכנה להינשא לו ולא לפליקס?! הכיצד זה ייתכן?! ובכן ג'ון, אהבת האדם- כל אדם, היא אחד מהיסודות עליהם מונחת הבוקונונויזם.
* את הפרק ששמו מונה, שמעתי מפיה בצהרי שבת בגן עכור בדרום תל אביב, כשכבר הבנתי שצריך לזרוק את הפצצה לקשר בנינו. אבל הרוך בו אמרה מונה, האהבה שלי לג'ון חסר האונים מפיה, לא ישכחו לי ממני. זה דווקא כן ניתן לי.

לאחר שיחה קצרה סוכם עם מונה הדיל החדש- נישואין לג'ון, היא ניגשה אליו לחדרו, פשטה בעדינות את הגרביים והנעליים, גם את שלו. והוא, מעולם לא ראה בחורה עירומה כל כך. הם קיימו את הבוקו מאורו הקדוש. ג'ון, שהייתה זו הפעם הראשונה שלו, התפקע מרוב אהבה למפגש החדש הזה. ולא רצה שמונה תקיים את הבוקו מאורו עוד עם אף אדם מלבדו. ובכן, מונה הטיחה בו את השקפת העולם הבוקונוניסטית על אהבת אדם, הוא התפייס ונרגע.
אין ספק- נשמע כמו מין. אני גם מונה, וגם ג'ון. אדם חופשי הוא אדם אוהב. אני בטוחה בזה מעל לכל ספק. ואהבה לא נעצרת בגבול. אהבה לא תחומה לאדם אחד. אהבה היא לחברים ולמשפחה, לבני זוג ולחניכים. קורט וונגוט צוחק בכל הזדמנות שיש לו על תרבות המערב הטפלה. והנה כאן, כמו בעוד ניואנסים קטנים בספריו האחרים, הוא מניח בפנינו את האהבה. את ריבוי האהבות. היום בארץ נהוג לדבר על זה כפוליאמורה. לא פוליגמיה- כי אף אחת לא שייכת לאף אחד. ולא שום דבר שכרוך בנישואין. אלא פוליאמורה. פולי- ריבוי, אמורה- אהבה. ריבוי אהבות. יש קהילה לא קטנה כזו היום בארץ שמכירה בעובדה שבני אדם הם יצורים רגשיים ומיניים, ושמערכות יחסים יכולות להיות מורכבות. מין הוא במת מפגש במערכת יחסים, כמו שמגע הוא במת מפגש בכל מערכת יחסים, שגם היעדר מגע מעיד על טיב היחסים. כך מין הוא דבר שיכול להתקיים בצורה אוטנטית במספר מערכות יחסים.
לתחושתי האישית, כדי שהדברים יעשו באחריות הם חייבים לקרות בהסכמה ומתוך רצון להיקשרות. אבל מין הוא דבר כל כך אישי שאני לא מרגישה שיש חוק ברזל אחד שיכיל בתוכו את כל החוויות האנושיות באשר לאיך לנהל את חיי המין בצורה נכונה. אפילו לא מספר של שותפים במין הוא נכון בהכרח.
רק מספר רב של אהבות. זה מה שיש לי להגיד לעולם.
אבל לג'ון לא סתם היה קשה. יש משוכה קשה לעבור על מנת להצליח להתנער מהקנאה, מהרצון לבלעדיות, מתרבות המערב הטפלה. ובפשטותו, וונגוט שפך את כל שעל ליבי בפרק ושמו מונה.

כל כך חבל שהיא הקריאה את זה באוזני ולא אני באוזניה.

אכן דת מוזרה הבוקונוניזם, ולא ארחיב יותר בערכיה- תקראו את הספר. אך קריטי שאספר על מקורה.
ובכן, מקורה היא בזוג חיילים שניצלו מספינה או צוללת, או אחד מכלי המלחמה הימיים שהשתמשו בהם במלחמת העולם הראשונה- איני זוכרת מה הם. הם התרסקו יחד עם סירת ההצלה על האי, ושם גילו עם מדוכא בעל היסטוריה משמימה, עוני רב, וכמובן ניב מוזר ושכוח של אנגלית, שבו כתובים חלקים גדולים מהספר. שני החיילים החליטו לעשות מעשה, ולהוביל את העם הסאן- לורנזי אל האושר. במחשבתם המציאו את הבוקונוניזם בכדי להפוך את האנשים לחברתיים יותר, יצרניים יותר, וטובי לב יותר. אך המציאות לא הסבירה פנים לאידאלים הגדולים שלהם, והצמד החליט כי עליהם ליצור מציאות שבה יש שקרים אליהם אפשר לברוח- וכך לפחות, הסאן לורנזים יהיו מאושרים.
כך, הפך ארל מקייב לפאפא מונזנו- שליט אכזר שרודף את בוקנון. וליונל בויד ג'ונסון לבוקנון- כותב ויוצר הבוקונונזים, מתחבא ונס על חייו ביערות הפראיים של סאן לורנזו.

כל הספר עומד על המתח בין המדע לפילוסופיה. וכאן, אחרי הסיפור האמיתי על בוקונון, המתח הזה מתפרץ. איזו שאיפה גדולה ויפה, ליצור מדינה שטוב בה לאדם. איזו דרך קשה וארוכה יש כדי להגיע לשם. אך הבחירה של ג'ונסון ומקייב, לייצר מציאות פיקטיבית אינה שונה משום דבר שקורה היום. היא אינה שונה מהאח הגדול אחרי חדשות השעה שמונה בהם עם ישראל מתוודע לייתכנות של מלחמת עולם שלישית לאחר הפגזה באיראן.
לא רק אקזיסטנציאליסטית היא הבוקונוניזם, אלא גם דטרמניסטית. כזו שלא מאמינה ביכולת האמיתית של האדם הפשוט לעצב יחד עם פשוטים שכמוהו חברה שמבוססת על אושרם. ויש משהו משחרר בדטרמיניזם שמלווה את ספריו של וונגוט, שעבר את מלחמת העולם הראשונה, ולתחושתי איבד אמונה בעתיד האנושות. יש משהו דטרמניסטי אולי בכל מי שקראתי את דבריו, שעבר את מלחמת העולם השניה. איך אפשר לקום מהמעשה התהומי הזה? היצור האנושי בגד את הבגידה החמורה ביותר במוסר- הוא ביקש להשמיד את בני האדם.
מה בכך הרגיש לי חופשי בעת הקריאה? אולי חוסר האחריות שהאווירה הדרמניסטית גוזרת עלי. מה שצריך לקרות יקרה גם בין כה וכה הרי. הדברים מכוונים.
-> מזכיר לי בעיקר את 'מכתבים לידיד גרמני' של אלבר קאמי, בו הוא מנכח את מטרין היידגר, על פי ההשארות, אקזיסטנציאליסט גרמני שהיה חבר במפלגה הנאצית בראשית דרכה, על מעשיו ותפיסותיו על השואה.

ובכן- מה יהיה בסופינו, וונגוט?
פאפא לורנזו בולע טיפת קרח תשע, ונהפך לקרח בטמפרטורת החדר. בזמן טקס ההשבעה יש מפגן כוח אווירי, ואחד מהטייסים עושה טעות ונכנס בארמונו של פטפט לורנזו, שם גופתו המוזרה מוחבאת. גופתו נופלת לצוק שעליו בנוי הארמון- היישר לתוך האוקיינוס. מרבית האנושות נכחדת. סוף נורא כמעט כמו סופו של 'עולם חדש מופלא'.

טעות האנוש שהשלכותיה היו כל כך חסרות פרופורציה, יכולות להזכיר לי רק את הצבא. ואני בטוחה שוונגוט, שנשאר מצולק משירותי הצבאי במלחמת העולם הראשונה, דאג לגחך את הסוף של הספר הגאוני הזה במיוחד באווירה כזו.

גן עדן. הנחש מפתה את חווה. היא נוגסת מפרי עץ הדעת על אף איסורו של השם יתברך, מפתה את אדם לנגוס בו גם. יחד הם חוטאים את החטא הקדום ביותר- הרס העולם. הם, ואחריהם גם האנושות, מושלכים מגן העדן אל ביב הרחוב.
הרג, רצח, הכחדת עם, השמדת הכל. לא היינו רחוקים משם פעם אחת בהיסטוריה המצולקת של האנושות. השאלה האמיתית היא, האם האמונה לבדה תוכל לשנות את העובדה שראש ממשלת ישראל, ונשיא איראן יכולים הם בעצם להיות אחראיים לרצח של מליוני אנשים בשנית? שנשלח מסרי אהבה אחד לשני דרך הרשתות החברתיות? האם זה ישנה?

מונה, ג'ון, שני אמריקאים דרומיים מרגיזים היחידים שנשארו בחיים. מאוחר יותר הם מבינים שעוד סאן לורנזים נשארו. כשהם מחפשים אותם טוב, הם מבינים שבהנהגת בוקונון הם כולם טמנו את אגודליהם בקרח והכניסו לפה, כך התאבדו. הם מוצאים מסר שהשאיר בוקנון. מונה קוראת אותו ומתאבדת גם היא.

תראו אותי, כותבת אלפיים מילה, על ספר כה דק. כמוהה, גם וונגוט כותב קצר ומדויק. כואב ומרגיז לאנשים כמוני.

מי שאהב- שיקרא את איים בזרם מאת ארנסט המינגוי (תירגם אותו יפה אהרון עמיר, אבל לנו בבית יש תרגום חדש יותר ונחשב לפחות איכותי)- גם הוא ספר לבנים, אמנם רגשי יותר, עם כמויות גדולות הרבה יותר של אלכוהול, אבל נגיעות מלחמות העולם באותם מקומות בלב.
מלכוד 22, שמתאר בצורה מדויקת את טעיות האנוש והבירוקרטיה אשר יוצרות את אותו המוות.
הסאונדטארק ההולם- כל מוזיקה של שנות השמונים, הרבה סינטיסיזרים ומכונות תופים.
מבחן בצ'דל- אחד מתוך שלוש. יש שלוש דמויות נשיות עם שם. הן לא מדברות אחת עם השנייה בכלל. אין ספק שקורט כותב ספרים לבנים…



חשוב לציין שקראתי את התרגום החדש יותר, וגם עליו שמעתי שהוא פחות מוצלח מהישן. זה ספר מאתגר לתרגום, שכן הרבה מהמילים בו מומצאות, והרבה מהשיח בו הוא באנגלית סאן לורנזית מומצאת גם היא.

כריכת הספר, בשתי המהדורות שנתקלתי בהן, לא הולמת את תוכנו. אמנם התרגום החדש מציג משהו עתידני יחסית, ומעביר את אווירת הקרח תשע, אבל הוא מכוער. גם תקוע לו בסוף הק' כפות רגליים לסימון הבאקו מאורו. מוזר.
באנגלית, לצורך השוואה יש התייחסות לשם שנתן וונגוט לספר, ועל כריכתו מופיעה עריסת חתול- שהיא למעשה שלב במשחק הידוע- סבתא סורגת.

אני מסתובבת בשבועות האחרונים בתחושה שאיני יודעת מה יכול לשנות ולעצור את ההיסטוריה מהמקום האפל אליו היא הולכת. האיום האטומי אינו דבר שאדם יכול לשאת. הידיעה שכל רגע עצם החיים יכול להיפסק- לא רק שלך, אלא החיים עצמם. כרעיון.

הדטרמיניזם גובר עלי כשמוטלת לפני שאלת האטום.

התיזרק שוב הפצצה?
עסוק. עסוק. עסוק.

» ביקורות נוספות של נתן איכר
» ביקורות נוספות על עריסת חתול - ספריה לעם #238